חלום על "בית של פעם"

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 16 נובמבר 2010

לכל אחד יש איזה חלום או משאלת לב כמוסה שהוא רוצה לממש מתישהו. חלום שיכול לחכות שנים ולא ינוס ליחו. אולי הוא לא ימומש לעולם אבל הוא חי וקיים בממלכת החלומות הפנימית שלנו. לי יש כמה: ללמוד יידיש, לעשות תואר שני בפילוסופיה על התורה המוסדית של דיקי אצל דייויד גרייבס ולגור בבית ישן ששופץ ברוח ההיסטוריה. אני אוהבת את הבתים האלו שבנו פעם. אני קוראת לזה "בית של פעם". אני לא מתכוונת לבנייני הפאר של שד' רוטשילד או לבאוהאוס התל אביבי למרות שהם מאוד נפלאים בעיני. אני מתכוונת לבתים שאפשר למצוא עדיין בכל המושבים והמושבות הוותיקים וגם בכמה ערים ב"שיכון וותיקים" שלהם. אלו בתים עם רחבת דשא גדולה בקדמת הבית, עץ עבות מצל ועץ של שסק (אסקדיניות קוראים לזה בבתים של פעם) או עץ גויאבות. אלו בתים קטנים בעלי תכנית פשוטה ומרובעת, עם גג רעפים פשוט בצורתו. נכנסים לבית דרך שלוש מדרגות העולות ל"מרפסת כניסה" המקורה באותו גג רעפים העוטף את כל הבית ומולן, נמצאת דלת הכניסה. בימי הקיץ החמים דלת הכניסה פתוחה לרווחה ורק כנף רשת מגינה על הפתח מפני הזבובים.. במרפסת, הנקייה למשעי, היו עציצים ושולחן עם כמה כסאות ולפעמים אפילו תמונה. על השולחן היתה פרושה מפה ואיזו קערה שסיפרו לך שהבית מתחיל כבר כאן, עוד לפני דלת הכניסה. לדודים שלי במטולה היה בית כזה ובערבי הקיץ היינו יושבים מסביב לשולחן ואוכלים אבטיח. יצאתי לצלם את הבתים האלו וגיליתי שהם פשוט כבר כמעט אינם. אמנם יש עוד כמה מבנים ישנים שיש בהם מרפסות ברוח הזיכרונות שלי אבל רובם מוזנחים, מושכרים לחבר'ה צעירים וכל הפדנטיות של העציצים והמפה הם כמעט רק חלקה של הפנטזיה. רבים סגרו את המרפסות בתריסי רפפה מפלסטיק ורבים עוד יותר הרסו את הבית של סבתא ובנו להם בית מודרני ומחקו בכך את שורשי העבר מן האדמה שלהם. בגעגוע גדול אני מציגה לכן כאן את הבתים שעוד נשמר בהם הציביון והפוטנציאל שלהם כל כך עצום. כשחיפשנו לקנות לנו בית, בסוף המאה הקודמת, חיפשתי כזה בית. בית שההיסטוריה מדברת מדמותו ושיהיה עלי רק לשפץ קצת, ולהתאים את תכניתו לצרכים שלנו תוך שמירה על ציביונו ורוחו. בית שאוכל לדעת מי גר בו לפני חמישים שנה ואולי אפילו להכיר את הילדים שגדלו בו. המתווכים לקחו אותנו לבתים רבים במושבות ובמושבים שונים. כשהבית היה לטעמנו הוא היה כל כך מפורר מבחינה קונסטרוקטיבית שלא נותר אלא להרוס אותו וכאשר הראו לנו בית במצב מצויין, לא הספיקו המעות בכיסנו לרוכשו… לבסוף, קנינו חלקת אדמה במושב שאווירתו הזכירה לנו את האווירה הזו של בית של פעם ותכננו בית חדש מאפס… די מהר התחוור לי שתכנית של "בית של פעם" לא מתאימה לנו. עלות מרפסת הכניסה, במטרז', גבוהה ובכלל, מי רוצה בימינו לאכול אבטיח בקיץ כשאנחנו ישובים במרפסת הפונה לחזית הרחוב, חשופים לעין כל עובר… אבל השיקול הכי חשוב הוא , ש"בית של פעם" יש לו צורה שמדברת ונובעת מההיסטוריה ומהצרכים שהיו פעם . הצרכים השתנו ולבנות כזה דבר חדש זה חיקוי ריקני והוא לא ידבר שום היסטוריה. הוא ישתוק בכלימה.. אז הגשמתי כמה חלומות אחרים, קטנים יותר, בתכנון הבית שלי. המטבח גדול עם מקום לשלושה ארבעה בשלנים בבת אחת, הגינה מתחברת לבית והופכת לחלק בלתי נפרד ממנו, במקום רחבת הישיבה הקדמית המוצלת ע"י הגג של הבית, יצרתי רחבה אחורית המוצלת ע"י מטפס פרחוני. יש מדרגות כמו חצובות בקיר החיצוני של הבית שעולות לקומה השניה, "בלטות כמו של פעם" בכל הבית בשילוב עם מרצפות מצויירות (לסבתא היו דומות בבית שלה ברח' מוהליבר בתל אביב), חדרים גבוהים לילדים, חלונות גדולים והרבה עצי פרי. אבל הגעגוע הזה ל"בית של פעם" לא נמוג, נהפוך הוא.. כמה הייתי רוצה להיות מוזמנת לתכנן שיפוץ לבית כזה מבלי להרוס אותו ולהחריב את שורשיו. כמה הייתי רוצה לתכנן שיפוץ והתאמה של הבית כזה לימינו וזאת מבלי למחוק את האהבה שהשקיעו בוניו ודייריו הראשונים. לקריאת רשומה מקיפה בנושא בית של פעם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>