פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 27 ספטמבר 2011

בישול איטי יש לו איזה קטע.
הריח מתפשט בבית לאט לאט אבל ביסודיות ובני הבית מתקבצים מידי פעם, שואלים מה בסיר, חוקרים, מסניפים ותוקעים מידי פעם כף וטועמים. הולכים ושבים לעיסוקים ושוב מוטרדים ממנו בעקבות הריח שמפתה אותם לשוב ולהתקרב . בישול איטי מאריך את הסקרנות ובונה את ההתקשרות של בני הבית עם התבשיל שבסיר והציפיה מביאה לגעגוע. אני מאמינה שהטעם טעים יותר באופן הזה.

יום שישי אחד, עמד סיר כזה אצלי על האש ופלירטט עם כולנו. כף העץ שערבבה בו זכתה לליטופים וטעימות חוזרות של כולנו. משהו איחד אותנו וחיבק אותנו ביתר משפחתיות. עולה בי המסקנה שזו המהות של הבישול האיטי מערב שיש עד בוקר השבת. ריח מחבק ומאחד, מנחם ובונה משפחות.

לאחרונה אני מחפשת בבישול זכרונות. זכרונות שהם כמעט שלי.
מה זה זכרונות שהם כמעט שלי? – זכרונות של אוכל שסבתא בוודאי אכלה אצל אמא שלה לפני שהעולם השתגע. אוכל שלא הגיע אל הצלחת שלי מכל מיני סיבות שחלקן עצובות וחלקן לא כמו העובדה שסבא היה בולגרי, שהם גרו כמה שנים במרכז אמריקה ושבארץ סבתא למדה לבשל מהשכנות בנות העדות השונות. עדיין אני מנסה מידי פעם להכין את הטורטייה של סבתא שזו פשוט לביבה מתפ"א או איטריות שמבושלת כל כך לאט כך שהיא קריספית מבחוץ ורכה וטעימה מבפנים. טורטייה כמו בספרד. ועדיין לא מצליח לי.

קיבלתי מחברתי הטובה את הספר "שמאלץ" של שמיל הולנד. הספר מייד כבש את ליבי כי הוא מספר קצת על חיי העיירה הפולנית, מסביר על ההבדלים בין מאכלי היהודים שתפוצות מזרח אירופה השונות ומתאר קצת את חיי העולם בארץ הקודש. תבשיל כזה, שמחבק את כל המשפחה ושולח את בני הבית, כמו מכושפים, אל הסיר הוא הפובידל. אותה ריבת שזיפים שחלקנו מכירים ממדפי המכולת עם הציור של השזיפים הכחולים המאורכים.

באחד מימי השישי האחרונים מצאתי נספק של שזיפי שגיב בשלים ביותר ולא עמדתי בפיתוי. דבר שהתגלה כחוכמה פנימית גדולה מאוד ואולי בעצם כבר אז הפובידל התחיל לכשף אותנו?

המתכון מאוד פשוט ומופיע בצילום שצילמתי מהספר. המתכון קצר – הבישול ארוך ואיטי ומכשף…קחו בחשבון שמדובר בשעות של בישול איטי וערבוב וזה לא הזמן לצאת לסידורים. הקדישו זמן לפובידל והיא תגמול לכם באהבה רבה. ראשית, ממיינים אתך השזיפים כי בעונה הזו יש רבים שעברו את שלב הדבש ונכנסו לשלב התסיסה והריקבון. שוטפים אותם היטב מהאבק והריסוסים.

בשלב השני מגלענים ושמים את הגלעינים בצד. וקוצצים את השזיפים לעיסה אחידה.

את הגלעינים דופקים עם פטיש (מכה אחת לכל גלעין) ושמים בשקית בד . הגלעינים השבורים יפיקו פקטין שיעזור בקרישת הריבה.

שמים את רסק השזיפים בסיר ומוסיפים לו את שקית הגלעינים ומקלות קינמון. במתכון אמרו שלושה מקלות לשלושה קילו שזיפים, אני שמתי ארבעה.

אני חייבת להתוודות בפניכם על שני דברים. אני מאוד אוהבת לכתוב על מתכונים ולצלם אותם, אבל לפעמים אני מתעייפת תוך כדי כמו שקרה לי כאן. התמונה הבאה היא אחרי קצת בישול אבל לא צילמתי את  את סוף הבישול של הריבה, עיקור הצנצנות וכ"ד.  בישול איטי דורש ממך מחוייבות והתיעוד הופך קצת למטרד.

הוידוי השני נוגע לזמן הבישול. אומרים 8-10 שעות ואני בישלתי רק שש. בפעם הראשונה, זו שכישפה אותנו עשיתי חצי כמות ואכן הזמן היה מתאים והריבה חוסלה תוך ימים ספורים. הפעם השניה, זו המצולמת, שש שעות לא הספיקו והריבה הוחזרה אחרי כמה ימים לעוד בישול ותמצות.
איך תדעו כמה שעות מספיקות? – אם תרגישו צורך בכל כולכם לדווח לבני הבית ש" שיואו, אתם לא מאמינים כמה קצת ריבה יוצאת מכל הכמות הזו של השזיפים!" אז אתם באזור הזמן הנכון. אם לא, אז חכו בסבנות ותמשיכו לבחוש.

בינתיים הכינו בצד צנצנות נקיות ומעוקרות ("מבושלות" בסיר עם מים רותחים זה הכי טוב) אני משתמשת בצנצנות ממוחזרות מריבות שהיו לי ומעדיפה את אלו עם המכסה שבמרכז שלו יש עיגול שנשאב פנימה כשהריבה מתקררת ואוטם את הכל באופן הרמטי. מלאו את הצנצנות וסגרו את המכסים כשהריבה עוד רותחת.  מומלץ לבצע את התהליך הזה כשהצנצנות עומדות על משטח עץ או בד כדי שלא תגענה בשיש הצונן. (הן עלולות להתפוצץ בשל הפרש הטמפרטורה בין השיש והריבה. זה משהו שקשור למקדם ההתפשטות של הזכוכית אבל לא ארחיב עכשיו את שיעור המדעים..)