פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 19 מאי 2011
דגל ישראל שהתנפנף לו בינות לדגלים אחרים של מדינות העולם, היה שם בזכותנו. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, שאם לא היינו עומדות במינימום שנקבע ע"י התאחדות הספורט – הדגל פשוט לא היה שם. וזה מילא אותי בגאווה עצומה שטיבה היה חדש ולא מוכר לי.
באתי מבית אנטי לאומני. אני לא אומרת שלאהוב את דגל ישראל זה לאומני. אבל ככה ראו את זה אצלנו בבית וככה גדלתי.אולי זה נבע מחינוך קוסמופוליטי, אולי זה נבע מחינוך חילוני אנטי דתי עד להכאיב ואולי זה דווקא בא בגלל המלחמה ההיא. כי אם לא תהיה לאומנות ואם כולם יהיו בני אותה אומה – לא תקרה שוב כזו מלחמה. אולי מלחמות בכלל, לא תקרנה. ואולי זו הצורה שהזכירה את הטלאי הצהוב…אני לא שופטת, אני רק מספרת.
כשנבחרת החתירה של ישראל: אירית, רינה, קלמי ואני הגיעה לבגסוורד , פרבר של קופנהגן, בשנת 1979, כולם זימזמו את השיר הללויה ודגל ישראל מילא אותנו בגאווה רבה. קשרנו את הצמות שלנו בסרטים לבנים שהלכו יופי עם הטרנינגים התכולים שסיפקה לנו התאחדות הספורט. הכל היה כל כך נפלא ואופטימי ואני חשתי, לראשונה בחיי, שהדגל כן מסמל לי משהו ומרגש אותי ושייך לי (ואני לו). אולי בפעם הראשונה, במודע, מצאתי את עצמי לא מסכימה עם הברכיים עליהן גדלתי. תודו שזה רגע מכונן. בייחוד בגיל 16.
הרגשות התעצמו כשגם במוסקבה (כן, כן, ב-1979 לפני הפרוסטרוייקה) גרמנו לדגל להתנפנף וצעדנו בכיכרות כשהשם ישראל מתנוסס על גבנו בגאווה.
מאז יש לי אהבה רבה לצבע הכחול והשילוב של כחול לבן הוא חגיגי ומשמעותי לי במיוחד.
אולי הרשומה הזו יכלה להתאים יותר ליום העצמאות, אבל בשבילי יום העצמאות מתובל בכאב אישי כל כך גדול שלא היתה לי מוזה לכתוב עליו בזמן אמיתי. השנה גם מצאתי את עצמי תמהה על סוג של שנאה שביצבצה בכל מיני סטטוסים בפייסבוק והצהרות לגבי יום הזיכרון, כן או לא להפריד, כן או לא לציין אותו כמו שנהוג לציין אותו, האם זו צביעות לציין אותו ואם יש זילות של היום הזה.
הרגשתי שאני לא רוצה להשתתף בשיח הזה. כל אדם זכותו לציין כל יום חג או זיכרון כאוות נפשו. אבל מדינה צריכה לשמור על טקסייות סימלית למען ידעו הדורות הבאים. כמו שהילדים שלי יודעים שביום הזיכרון אני נוסעת לטקס שבמקום הולדתי, שם רשומים על האבן שמות החברים שלי, כמו שהם יודעים שביום העצמאות קשה לי לקום ולחגוג, כך הם יודעים שלהם נתונה הרשות לציין את הימים האלו לפי הבנתם ובלבד שיכבדו אחרים על הדרך בה הם נוהגים.
פרופסור אסא כשר אמר שהקרבה בין יום הזיכרון היא טיבעית ונכונה כי הכאב של יום הזיכרון מהול בשמחה של מה שהנחילו לנו ההולכים, וכך שמחת יום העצמאות צריכה להיות כרוכה בכאב על האובדן. אנחנו, הדור שנולד לעצמאות, רואה בה משהו מובן מאליו ולא מכיר משהו אחר. מה שמבדיל אותנו מימי עצמאות של אומות וותיקות יותר הוא בדיוק הזיכרון הזה של המחיר הכואב והבלתי נסבל. הוא אמר במילים כל כך מדויקות את מה שאני חשה, עם כל הקושי שבדבר.
קערת הפסיפס שבצילומים לא תוכננה מראש לא מבחינת הצבע ולא מבחינת העיצוב. הדבר היחיד שידעתי הוא שאני רוצה קערה בשני צבעים קונטרסטיים זה לזה ולהתחיל ב"משבצות" כשרוזטה מעניינת במרכז הקערה .
ההחלטה על כחול ולבן היתה טיבעית. השתמשתי בשיברי כלים, קרמיקה ואפילו חרוז שנשבר לי בעבר. הרוזטה במרכז היא מספל מקסים שקנתה לי חברה אהובה ושמחתי לחבק אותה במשבצות כחולות ולבנות.
הקערה קרמה צורה וצבע תוך כדי העבודה ושילבתי בה שברים מכלי חרסינה סיני, מצלחת של סבתא, צלחות אהובות וכ"ד.
