מוקדש לאליעזר פרנקל, מורי ורבי משכבר הימים, בתודה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 11 אפריל 2012

רכנתי על השולחן ובאוזניות הווקמן שר לי הסולן של מריליון, בשיא הווליום "it wasn't just a fuck, wasn't just a fuck, I said” ואני צרחתי איתו בקולי קולות מרוכזת כולי בעצמי ובעבודה, מקשקשת בעיפרון רך את עצמי על הנייר. תחושה מוזרה, שהאקוסטיקה השתנתה גרמה לי להרים מבט מהעבודה ואז ראיתי אותך נועץ בי מבט מצמית. חברי לכיתה צחקקו למראה מבט ההפתעה שלי כשהבנתי שאמנם את המוזיקה רק אזני שמעו אבל את הצרחות הלא הרמוניות שלי, כולם שמעו.

לה קורבוזייה  - וילה סבואה

כיתת סדנה כשלכל אחד מאיתנו שולחן עבודה ואתה, המנחה, עובר ביננו בשעה שכל האחרים עובדים באופן עצמאי. אני מניחה שהשירה הנואשת שלי לא עזרה להם להתרכז.

וולטר גרופיוס

השולחן שלי היה בפאתי החדר, ממש בקצה. שולחן שרטוט, כזה של פעם, לפני ששרטטנו עם עכברים. עם שיפוע ומלא ניירות סקיצה מונחים עליו. אולי הקרבה ונקודת המבט אל מחוץ לכיתה הם שקבעו ששם אשב. אחרונה, רואה את גביהם של כל חברי. בשליטה? בהמנעות וריחוק? אולי הכל נכון.

שרטוטי בית קאופמן (Falling Waters) – פרנק לויד רייט

שלוש שנים למדתי ב"סדנא לעיצוב ואדריכלות" בניצוחך. אדריכל ואיש אשכולות. שלוש שנים שרובן היו טובות, אבל החלק שלא היה טוב העיב, שנים רבות, על הזיכרון. אני באה היום בסלחנות רבה ובמבט מפוקח, בקצת יותר בגרות ובשלות, אבל אז? – זה היה סיפור אחר.

בית קאופמן (Falling Waters) – פרנק לויד רייט

היית אביה הרוחני של הסדנא אותה יסדת באהבה גדולה והרוח החיה בה אבל אותי פשוט לא סבלת. אתה ואני יודעים שזו האמת הצרופה ולא יעזור שיאמרו שלא אהבת אף אחד. אותי לא אהבת במיוחד. וביסודיות. אני לא בטוחה שזו אהבה שחסרה שם, או חוסר הערכה ואולי אפילו זלזול, אבל אפילו ממרומי ההבנה והבשלות שלי אני לא יכולה אלא להודות שפשוט דרכת עלי עד דק. כאמור, ביסודיות.

מבטים על קרית הממשלה בשנדיגאר – לה קורבוזייה

התעלמת ממני.
אין דרך לדרוך על אדם יותר מאשר להתעלם ממנו. ימים שלמים עברת משולחן לשולחן וישבת אצל כל חברי והקשבת וביקרת והערת ולימדת והנחית. עלי דילגת, יוצא פתאום לפטם את המקטרת וחוזר ומדלג עלי. כשכבר התעקשתי ולקחתי אלי את זכות הדיבור והתרסתי והתווכחתי בדיוני סיעור המוחות הכיתתיים, תמיד הפלאת בי קטילות והשפלות. הו, אני ממש לא מנסה להציג את עצמי כמסכנה. אני פשוט מספרת סיפור. אני, למודת חרמות מבית ומחוץ – לא התרגשתי מכך ונלחמתי בעצמי ובעזרת חברי להתקדם וללמוד בעצמי. היה ברור לי שאני שווה ואתה הרשע.

שנדיגאר

עם חלוף הזמן, אני, שבאתי מחלום אחר, הטלתי ספק במסוגלותי להיות אדריכלית. יצאתי לדרך ארוכה ופתלתלה אשר בסופה הגעתי לנקודת ההבנה הטהורה שאין לי יעוד אחר מלבד האדריכלות. ועל כך אני אומרת לך תודה ובשל כך אני כה מפוייסת היום.

אני עומדת כאן היום מפוייסת לחלוטין איתך, אליעזר, מורי ורבי משכבר הימים. אני לא יודעת מה התכוונת לומר לי, לתת לי או לגרום לי לעשות, אבל מה שחשוב זה מה אני לקחתי ממך.

ישיבת הכותל – אליעזר פרנקל

למדתי ממך להקשיב לאינטואיציה הראשונית, אבל להטיל בה ספק ולחקור ולהבין ולבנות את הצידוקים שיובילו אותי, בהבנה עמוקה, לאותה אמת שהיתה אינטואטיבית מלכתחילה. למדתי ממך להתעקש על עצמי ועל מי שאני ולחפש תשובות ולא לוותר. ואתה יודע מה? – למדתי ממך לא להקשיב לאותם אחרים שלא מאמינים בי.

אלוור אלטו – אדריכלות במיטבה

בזכותך, יצאתי לבחון אם בכלל אדריכלות היא הדרך שלי ויצאתי מחוזקת כמו שלא יכולתי להיות, אם היית מעודד אותי ומחזק אותי. רק כשהתרחקתי הבנתי שזה בנפשי. על אפך ועל חמתך גדלתי להיות אדריכלית.

אלוור אלטו – עיצוב רגיש

היום אני אומרת לך תודה.

תודה על כל הקשיים שהערמת בדרכי. בזכות ההתעלמות שלך, יצא לי לשבת ערב מרתק עם רם כרמי שנכנס להציץ בתלמידה שנותרה בודדה בכיתה וגרם לנשמה שלי לעוף גבוה. בזכות ההתעלמות שלך למדתי לבקש עזרה ולא להתבייש וזכיתי להשלמת הנחייה מעמרי איתן. בזכותך אני יודעת למה הרקליטוס אמר שהכל זורם, מה היא שנדיגאר, בזכותך אני מתחילה להבין מה זו סרנדיפיטי. בזכותך התאהבתי באלוור אלטו ובזכותך כשאומרים וולטר גרופיוס אני מבינה מה זו נבואה ורוח של זמן.

כשהשלמתי את לימודי באיטליה הבנתי שצדקת בכל כך הרבה דברים שלימדת אותי ושרוח הזמן היא קסם חמקמק כל כך, אבל נפלא ומרגש.

שנים לא חשבתי עליך ולא שמתי לב שהתפייסתי איתך כבר. רק ביומיים האחרונים אני סוגרת איתך חשבונות ביני לבין עצמי, כמובן, כי הכל הוא שלי: מה אני עושה עם זה, מה אני לוקחת מזה ואיך אני משתמשת בכל הדברים.

כמו שכתבתי פעם, ברשומה על פרחים ותודות, אני מבינה שעל הרע שהיה מנת חלקי מגיעה לך תודה גדולה וענקית. בלעדיך לא הייתי מי שאני היום, כמו שאני היום, שלמה כל כך ושלווה.
אני חייבת לך המון, אולי מעבר למה שאני מבינה כרגע.
היום, כשליוויתי אותך בדרכך האחרונה הנחתי פרחים לבנים על קברך הטרי כי אתה, מורי ורבי, שינית את חיי. 

______________________________________________________________________

קישורים מהותיים לרשומה זו:

רשומה על תודות בפרחים

האתר של אליעזר פרנקל

הגיגים על סרנדיפיטי (serendipity)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>