גם אני עושה "גראז`סייל" ואני לא לבד ♥


ב"תפוז" הרשימות פורסמו בעקבות מספר אירועים של גראז'סייל שערכתי. לא רלוונטי, בעיני, להפרידן עכשיו כאילו האירועים עדיין יכולים להתקיים ולכן ארכז כאן את ההגיגים ואת התמונות הנבחרות. הרשומות פורסמו בתאריכים שונים: 
 3 מאי 2011,  5 מאי 2011,  7 מאי 20019 מאי 201128 מאי 20111 יוני 201110 יוני 2011

אני מתה על מאיר שלו.

בספרו הדבר היה ככה הוא מתאר את השמירה הקפדנית של אנשי הכפר על כל החומרים והשימוש החוזר בהם. כל מסמר יושר "אולי יבוא לידי שימוש"

אם באמת משתמשים, אז זה יופי וזהו השימוש החוזר  (Reuse ) ברמתו הכי גבוה. אבל אם לא, זו בעצם תחילתה של אגירת דברים שונים ומשונים המתוחזקת ע"י השכחה ששמנו בצד משהו או איפה שמנו אותו. אצל רוב האנשים הדברים נשמרים ורק אחוז נמוך מהם באמת בא לידי זיכרון ושימוש חוזר עתידי. חלק מהאגירה נובע מערך סנטימנטלי, זה נכון, אבל עיקרה היא בעצם סוג מסוים של חוסר יכולת לשחרר.

גם אני אספנית. (או שמא אומר אגרנית?)
גם אני מחכה עם הדברים לפני שאני נפרדת מהם או משליכה אותם. מה זה מחכה, כמה שנים טובות אני מחכה… אני שונאת את האנשים שזורקים כל דבר מבלי לחשוב שמא יזדקקו לו… ברוב המקרים הם מחפשים אחר כך את הבורג ההוא. "לא ידעתי מה זה, הבורג הזה, אז זרקתי אותו לפח" הם מתחרטים, או נזכרים שעכשיו בדיוק הם צריכים איזה אביזר שהם השליכו לפח מחוסר עיניין לציבור.

מסתבר שזה עובר בגנטיקה.
גם הורי כאלו. כל אחד אוסף בתחום שלו. אבא שלי, מפקח בניה בדימוס, אסף חומרי בניין. קרשים, לוחות גלגלוות ומכשירי עבודה. כל פעם שפינק את עצמו במכשיר חדש הוא שמר את הישן. מכשירים תקולים וכאלו שפועלים אך לא נדרשים יותר, ריהוט שלא בשימוש או שצריך "מתישהו" לתקן אותו  וכ"ד, כל אלו נערמו במרפסות ביתו, במחסן ובכל פינה אפשרית. המשפט השגור בפיו היה "זה יכול לבוא לידי שימוש". כן, ממש ככה. והוא היה מכריז על כל קרש שנכנס להיכל השיכחה שהוא "עץ מצויין! את לא רואה שזה מסוג XXX.."

אמא שלי אספה מכתבים, ניירות, עיתונים, ותקליטים (יש עוד סוגים, אבל לא בא לי להלאות אתכם)
השנים שחלפו הפכו את חלקם לוינטג' אבל את רובם פשוט לזבל. זבל שנאגר והעלה אבק ועם מכירת הדירה גם עלה ממון רב כדי לפנותו למזבלה (מסודרת!!! יש לי חשבוניות)

כשנאלצנו לפנות את דירת הורי לקראת המכירה התגלו ערמות של דברים שבכלל נשכחו. כמויות של כלים, לוחות עץ, ברזלים ואביזרים שהדעת סרבה לתפוס. חוץ מעלויות הפינוי הכספיות, מצאתי את עצמי שואלת ובוחנת את עצמי: "האם אני שונה מהם רק במידתיות?" "האם אני לא מהווה "דור שני" של אספנים כפייתיים?"
התשובה היתה קשה.
גם אני אוספת דברים שברגע אחד נראים שווים ושאולי "יבואו לידי שימוש מתישהו".. אבל רק חלקם הקטן אכן בא לידי שימוש. האם זה שווה את האגירה? האם באמת אני בקונטרול על מה שיש לי? האם הצפיפות במחסן שלי והבלאגן בחדר העבודה שווים את זה?

התוצאה של ההתמודדות שלי עם האספנות של הורי היתה סוג של התעוררות ורצון לבחון מחדש את השאלות שהעליתי כאן. החלטתי לצנן את האגרנות שלי והתוצאה היא ארגזים על ארגזים של נייר וחוברות ישנות שנשלחו למחזור נייר. פיניתי מדפים משאריות חומר הלימוד של האוניברסיאות השונות בהן למדתי. בדים שלעולם לא באמת אשתמש בהם, פונו ונערמו בצד. חלקם לפח
(כי מה אעשה עם השאריות הקטנטנות, אני הרי לא באמת אמלא בובות בהן כי אני לא עושה בובות…)
פיניתי גם את ארון הבגדים שלי. חלק נמסר לנזקקים, וחלק, בעל נופך וינטג'י ימכר בגראז'סייל.
כלי בית שאין בהם שימוש, פשוט כי אין לי בהם צורך יוצאו למכירה. כך גם צעצועיםרהיטים ואביזרים אחרים. מהדירה של הורי שמרתי לכם כלי עבודה, ומכשירים שונים, עובדים, כמובן.

מה לעשות והלב מסרב לזרוק את הדברים. אני יודעת שאחרים ישמחו בהם ולכן אני עושה גראז'סייל. מצורפות כאן תמונות של חלק מהדברים למכירה. בימים הקרובים, אצלם עוד כלי בית, תקליטים ואוספים חשובים ואנסה לספר קצת את הסיפורים שמאחורים. אני חושבת שההיסטוריה של האביזרים מוסיפה להם ערך סנטימנטלי שיכול להיות ערך מוסף לקונים.

הבובות של דודה לואיז

לואיז התחתנה עם מוריס הבן של סוזאן וז'וזף. לשמחתי הספקתי לפגוש את הזוג המקסים הזה, בערוב ימיו, כשביקרתי את המשפחה בפריז. לואיז היתה הדודה האהובה של אימי. הטלנובלה שהיא חייה של אימי נעטפה בחיבוק של לואיז, שהיתה חשוכת ילדים. לואיז, שתקצר היריעה מלתאר כמה מקסימה היתה וחייכנית, אספה לעצמה, עם השנים, אוסף מכובד של בובות עמים. בובות עם עיניים נפתחות ונסגרות, קטנות וגדולות במכנסיים או בשמלות, אשר היו מונחות על המיטה המסודרת כל בוקר מחדש.
כשהלכו מוריס ולואיז האהובים לעולמם הורישה לואיז את אוסף הבובות שלה לאימי. אני כבר הייתי בשנות ה20 המאוחרות של חיי ואפילו לא ידעתי על האוצר הזה שהתגלגל לפתח ביתנו. אימי, שמאיזו סיבה לא ברורה לא הסכינה להעריך את האוצר ולו הסנטימנטלי, שמה את כל הבובות בסלסלת רשת במרפסת המערבית של הדירה וכך הן היו מונחות כ-20 שנה. האבק והשמש לא ממש היטיבו עימן וחלק מן המלבושים דהו מצריבת השמש. הבובות מקסימות ומיוחדות מאוד, שלא לדבר על כך שהן וינטאג' אמיתי.

גיליתי את הסלסלה המאובקת כשפינינו את דירת הורי, לכשעברו לגור בקרבתי.

בגראז'סייל אני מעמידה אותן למכירה. הייתי מעדיפה לתת אותן, תשע במספר, לבית אחד שידע לאהוב אותן ולהעריך אותן כמשפחה. אבל הן תמכרנה גם בנפרד.

כלי קרמיקה פורטוגלי שאבא הביא מאמריקה הרחוקה


אבא שלי חלם לראות עולםבדור שלומי שלא בא ממשפחה מבוססת לא היה לו סיכוי להוציא את האף מהמדינונת הסגפנית שלנו.אז אבא שלי הלך לעבוד בנמלהוא היה סוור ועבד בקיץ ובחורף בתנאים לא תנאים ועם הזמן "התקדםוהפך למלח פשוט בצי הסוחר הישראלי.את הים הוא תמיד אהב ובדרך הזו הוא שילב את החלום לנסוע ולראות עולםאיש פשוטאבא שליסיפורי הים שלו תמיד משעשעים ומתובלים בסיפורים על מלחים פשוטים מדרום איטליה וקציני ים נפוחים ומנוכריםסיפורים על סערות ועל החיים בהפלגות הארוכותכמובןשלא יסופר סיפור-ים אחד ללא ההקדמה (או הסיום) “אחהיו ימיםכשהספינות היו מעץ והמלחים מברזללא כמו היום שהספינות מברזל והמלחים מעץ…”אפילו לאמריקה הגיע הבחורצ'יק הצעיר הזה ומשם הוא הביאבשנות ה-50, את הכלי שצילומיו מצורפים כאןהכלי הוא בגווני חוםמצוייר ביד ומעוטר בזהבאני בטוחה שימצא האדם שידע להעריך את הכלי הזהלאהוב אותו ולספק לו בית חם.

אני מספרת לכם את הסיפורים כדי שתכירו טוב יותר את ההיסטוריה של מה שמוצע למכירהבשוק הפישפשים אנחנו קונים דברים שההיסטוריה שלהם קטועהרצף המידע לא קיים והעבר שלהם עלום לעיננו.
כמה נחמד לדעת מאין הגיעו הדברים ולהשלים את התגלגלות האירועים עד שהגיע חפץ זה או אחר לידיכםלא?

על בת עמי מסימפוניה ועוד דברים שקשורים במוזיקה

"בת עמי מסימפוניה" היה פעם שם דבר בתל אביב. בעצם היתה שם דבר. בת עמי היתה מוכרת תקליטים עדכנית ומיוחדת וכל מי ששמע מוזיקה בתלאביב ( בארץ?) הכיר אותה. פעם היו פחות תקליטים ומוכר תקליטים הכיר את כולם, כולל הוצאות מיוחדות לאספנים, הקלטות של קונצרטים "חיים" וכ"ד. פעם, בת עמי הכירה את כל הקונים. וכל אוכלוסית שומעי המוזיקה הכירה את בת עמי מסימפוניה.
בת עמי היא אמא שלי. וכך היא נראתה בכתבה של תמר אבידר בשבועון לאישה בתאריך 8 דצמבר 1954:

וההמשך. (קצת קשה לקרוא כי צריך לקפוץ לתמונה השמאלית כדי לקרוא את תחתית העמודה הימנית ואז לחזור לתמונה הימנית כדי לקרוא את העמודה השמאלית של המשך הכתבה…)

שנים היו לנו תקליטים בבית בכל המהירויות (78, 45, 33). התקליטורים דחקו את תקליטי הויניל וסיפקו איכות שאי אפשר היה להשתוות אליה. לאמא שלי היה קשה להפרד מאוסף התקליטים המפואר והייחודי שלה ולבסוף היא שמרה רק מקבץ ממש לא גדול של דברים שפשוט היא לא יכלה לזרוק (כן, את כל התקליטים היא פשוט זרקה לפח…)
אני לא זוכרת מתי שמעתי את הורי מקשיבים למוזיקה ולתקליטי הויניל. אבל הם תמיד היו שם.

לפטיפונים שלנו היו את כל המהירויות האפשריות ובהינף כפתור יכולת להקשיב לצלילים שנוצקו בין חריצי הויניל. עם השנים והשתכללות המיכשור נקנה פטיפון חדיש (לא למכירה בגראז'סייל) והישן, הנייד, נשמר בצד מחמת הכבוד, הסנטימנטים והאגרנות השיטתית.

אני מציעה למכירה פטיפון נייד בשלוש מהירויות (33,45,78). בעיקרון הוא עובד ואולי צריך רק להחליף לו את המחט ובנוסף לחבר תקע לחוט החשמל היוצא ממנו.


כמו כן מועמד למכירה גרמופון ישן שאיננו מנגן (ולא ניגן מעולם בביתנו) ועליו תקליט ויניל ישן של his master's voice.

עיצוב  + וינטאג'

עיצוב הוא הנוף שלנו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא.
הדבר הזה, שקוראים היום וינטאג' וכולם משתוקקים אליו,  הוא נוף ילדותי שלי. שנות ה60-70 הן שנות ילדותי ושנות ה80' הן שנות נערותי הנפלאות. ולא איכפת לי שהיו כריות כתפיים מטופשות או מוזיקה שהמבינים קוטלים, או שחגורת המכנסיים הגיעה לגרון. (ואת בגדי הים הסרוגים, אתם זוכרים?)

עיצוב קיים גם אם לא לוקחים מעצב או קונים ריהוט בטולמנ'ס או אפילו אם לא מודעים אליו. הוא פשוט שם מעצם זה שאנחנו זקוקים לאביזרים, רהיטים, כלים ובגדים. בכל בית שעל דלתו תנקשו תמצאו את התמונות שבעלי הבית אוהבים, את הרהיטים שהם בחרו ואת כלי הבית בהם הם משתמשים ביומיום. גם הוילונות והשטיחים שישלימו את העיצוב הם אלו שמוצאים חן בעיני בעלי הבית.



נכון, לא כולם מודעים לכך ו/או בוחרים בצורה מושכלת את האביזרים עליהם אני מדברת. חלק קיבלו, קנו "מה שהיה זול" וכ"ד, אבל בסופו של דבר הם חיים בתוך חלל שמעוצב לשביעות רצונם ולטעמם. (אפילו אם גם לזה הם לא מודעים או מדברים על זה בינם לבין עצמם)
המכלול הזה הוא תבנית נופם של האנשים. והתבנית הזו מקבלת טוויסטים של זמן, אופנה וטרנד.

תבנית נוף ילדותי היתה שולחן וכסאות מפורמייקה. משהו איכותי (שאבא שלי יקנה משהו לא איכותי??!), צלחות חרסינה שהגיעו מאמריקה, כוסות פלסטיק של "חוליות",  כלי לפונדו, כלים לאסקרגו, חרסינה ירוקה בחדר האמבטיה, סבוניות חרסינה שקועות בקיר, סיר לילה מפלסטיק, סיר לחץ "של פעם", תמונות שמישהו הביא מאפריקה, ארון תרופות (קצת של קופ"ח) וכ"ד.



מחלק מהדברים אני ממאנת להפרד ואת חלקם אני ממש אוהבת. לגבי כל השאר, תספקנה לי התמונות הישנות כדי לנצור אותם בליבי ואני "משחררת" אותם לכם. אתם שתדעו להעריך ולאהוב אותם ולהמשיך את החיים שלהם. התמונות כאן הן מקבץ נוסף של דברים שימכרו בגראז'סייל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>