פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 7 פברואר 2011

בשבילי חיריה זו מִיזְבָּלֶ'ה.
חיריה היתה ההר המרובע הזה שגבה מעט כל שנה וכשהיינו חולפים על פניו, בכביש חיפה תל אביב (היום קוראים לו "הישן" או כביש 4) היינו רואים משאיות נוסעות ועולות במעלהו. הן היו נראות כל כך קטנטנות וחמודות. באמת שלא חשבנו שהן גם מסריחות כמו אלו שעברו ליד הבית ועליהן הינו שרים-צועקים: "אוטו פַּחָזֶבֶל, שבר לי את הרגל"ארוע מכונן נוסף שלי עם חיריה היה תאונת שרשרת בכביש 4 (כן, כבר קראו לו כך) כשחיריה נמצאת ב"שעה 11" שלי. הייתי זו שהצליחה לבלום מבלי לפגוע במי שהיה לפני. כמה מכוניות שהיו אחרי צלחו פחות את מבחן שמירת המרחק.

כיום, בחיריה כבר לא טומנים פסולת והיא מהווה רק תחנת מעבר של שש רשויות מגוש דן. פורקים שם את תוכן המשאיות הזבל העירוניות ומעבירים אותו למשאיות צהובות וענקיות של 30 טון והן מעבירות את הפסולת של גוש דן להטמנה בנגב, באתר "דודאים". איזה שם יפה למקום של זבל…
הסבירו לנו שההעברה למשאיות גדולות כל כך נועדה כדי לחסוך דלק וזיהום סביבה נוסף. משאיות הזבל העירוניות אינן יכולת להיות גדולות יותר בשל מגבלות גודל הכבישים בערים ויש צורך להעביר את האשפה מהרבה משאיות עירוניות קטנות לפחות משאיות גדולות יותר.

מה שהכי מרשים בחיריה (ויסלח לי המדריך שרצה נתרשם מכמות האשפה, מריח המיץ של הזבל ומשאר בעיות כדור הארץ) זה מרכז המבקרים, עיצובו והשימוש החוזר שהצליחו האדריכלים והמעצבים של המרכז לעשות. הרבה זמן חיכיתי לסיור הזה ולכן לא חיכיתי יותר מידי וכתבתי על זה רשומה. הסיור נערך ביום שישי האחרון ביוזמת שכבת כיתה ח' במושב שלי, המועצה האזורית עמק חפר ותנועת הנוער המצויינת שלנו על מדריכיה הבילתי נלאים. המושב שלנו מאוד ירוק ומרכז הפרדת הפסולת היבשה כולל כעשרה סוגי הפרדה שונים וזאת בנוסף להפרדת הפסולת האורגנית מהיבשה. הסיור הזה הוא רק נדבך נוסף בירקרקות שלנו.

יום שישי. 9:45 בבוקר. אוטובוס צהוב. נהג נחמד. מגיעים למרכז המבקרים בחיריה. אני מאוד ממליצה על הסיור הזה באחד מימי השבוע או ביום שישי (סיור קצר יותר) יש ישובים וקבוצות אוכלוסיה שצריכים להגביר את המודעות שלא לדבר שזה באמת סיור מעניין (למרות שנציגת המועצה אמרה שזה לא מי יודע מה מעניין…) כמו שרואים מהתמונות – המקום מאוד מרשים ונותן המון רעיונות.

התמונות מדברות בעד עצמן. לא רק שזבל של האחד הוא זהב של האחר, אלא שמדברים שאחד חשב שהם זבל הוא עצמו יכול לעשות מהם זהב והוא שנקרא – שימוש חוזר.
שימוש חוזר הוא בעצם המטרה שלנו יותר מהמיחזור שעולה עדיין הרבה כסף ואף ממשיך לזהם את הפלנטה שלנו.
שימוש חוזר זו המטרה שלנו. ולא, הכוונה לא סתם לאגור את זה בבית ולא לזרוק אלא לעשות בזה שימוש חוזר במקום לקנות משהו חדש (אתה מבין, אבא? לאגור 40 שנה כל מיני דברים ללא שימוש רק דוחה את הפינוי שלהם לזבל ולא חוסך כלום)

אצלנו בבית עושים שימוש חוזר ושיטתי בשקיות בד. חמישים אחוזים מדיירי הבית שלנו מאוד מודע ואיננו לוקח שקיות פלסטיק מחנויות, גם אם אין לנו פתרון סחיבה אחר. מה קרה? האוטו קרוב, לא? כל פעם שמציעים לי שקית פלסטיק עם לוגו של החנות, אני מסרבת ומודיעה שאשמח לעשות פרסומת לחנות רק אם הם יעברו לשקיות נייר. שאר חמישים האחוזים פשוט מתעצלים, זה לא שהם נגד. פשוט עדיין לא הצלחנו לגייס אותם לגמרי. למען ההגינות אומר שאת הקניות במכולת השכונתית (חסכון בזיהום הסביבה!) אנחנו עושים עם שמונים אחוז שקיות בד. (נושא איסוף הירקות נתון עדיין לדיון סוער…)

אבל איך בכל זאת אפשר לפתור את הסוגיה?
האמת שחשבו על זה רבים וטובים לפני ועל הבסיס הזה התחלתי לתפור את הEcobag, שלי או אקותיק בתרגום חופשי ושובבי. הרעיון הוא שהוא מתקפל לגודל מאוד קטן ונוח לשימוש, שהוא כביס כדי שתמיד יוכל להראות טוב ונוכל לעשות בו שימוש חוזר וחוזר ולא פחות חשוב מזה, שאנחנו נראה טוב כשהוא מונח על כתפנו. מה שאי אפשר לומר על שקיות הסופר הירוקות שמבחינת תדמית כבר הטמיעו את היותן ירוקות, אמנם, אבל סתם שקיות של סופר.

את חלק מהתיקים נתתי במתנה בהזדמנויות שונות וחלק מהם ביצעתי לפי הזמנה.  שמעתי שבקיבוצים קוראים לתיקים מהסוג הזה, "תיק פֶּן" – פן נזדקק.
יש כאן בהחלט שימוש חוזר במקום לקחת שקיות פלסטיק ולזרוק. יש כאן שימוש חוזר כפול כי חלק גדול מהבדים של העבודות שלי הם שימוש חוזר של סדינים, מפות, בגדים וכ"ד.

וכמו שהבטחתי בכותרת, יש לי חידה: מה ההסבר של לחצני החרום שבתמונה מתחת?
אם משהו לא חיוני, למה הוא צריך לחצן חרום? ואם הוא לא חיוני, האם ללחוץ עליו בשעת חרום? האם הלחיצה עליו תקבל התייחסות חיונית או בילתי חיונית? האמת שזה נראה כמו המכונה שעושה "פינג" בסרט של מונטי פייטון, לא?
צולם במרכז המבקרים בחיריה.  (זכויות שימת הלב שמורות לבני הצעיר)