חיים וזיכרון (מוקדש לזליג קרויין שלא ידע להפסיק לכאוב)

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 1 מאי 2011

בכורי אוהב את גרמניה ויש לו חברים גרמנים אותם הכיר בחילופי נוער בשנה שעברה.
הוא טוען שהנוער של היום אינו אשם במה שקרה בעבר ושזה לא צודק ששיניהם תקהנה בשל מעשי אבות אבותיהם.
הוא צודק. אני יודעת שהוא צודק. אבל קשה לי נורא…
הדור שלנו גדל על ברכי השואה.
סבתא רבתא של אמא נסעה לאושוויץ לבלי שוב. מאחר והיא היתה אחרונת שומרי המצוות של המשפחה, אמא נאחזה בכעס שלה על אלוהים : “ תראי מה זה עזר לה..” אולי לא עזר לסבתא, אבל אמא חזרה להיות יהודיה, גם אם בעל כרחה.

את המשפחה של אמא באו לקחת מרח' וולטייר בפריז כי השכנה הלשינה. מכיוון שהם לא היו בבית השאירו להם הודעה להגיע עם מזוודות לעיריה. סבא ז'וזף אמר שאותו, גיבור מלחה"ע הראשונה, לא יקחו. הכין מזוודה וחיכה שיבואו שוב. הם לא באו שוב.
כנראה מספיק שכנים ברחובות אחרים הלשינו וסיפקו לגסטאפו עבודה בפריז הכבושה.
אבל שם אמא שלי התחרפנה.
נערה בת 16 שגדלה עם הפחד של הנקישה בדלת מצאה עצמה ישנה כל לילה במקום אחר רק כדי שלא יזכירו לה שהיא יהודיה. הכי מצחיק זה שהיא ישנה בבתים של קומוניסטים שהיו על הכוונת הנאצית לא פחות מהיהודים. היא הסתובבה עם תעודות מזוייפות (“שאני לא אלך לקולנוע??”) ושיחקה ברולטה רוסית עם החיים שלה כשביקש הקצין הגרמני את התעודות בשעת העוצר. כשהיא ללא טלאי, הכניסה את ידה לתיק ומששה שתי תעודות זהות, זו המזוייפת וזו האמיתית… איזו תעודה שלף לה הגורל?
עובדה שהיא כאן.

הדור שלנו שמע עדויות בכל יום שואה. אנשים אמיתיים היו מגיעים לבית הספר ומספרים זוועות. לכולנו היה קרוב או מכר שהיה שם. שחזר, גם אם לא סיפר. אמא של זה חייתה במנזר, הסבא של ההיא נשוי לאשה לאחר ששניהם התאלמנו "שם" והיו כל הסבים עם המספר על היד. אמא של אילן הסתובבה בכפרים הפולניים מגיל 7 לאחר שאיבדה את הוריה, היא כתבה כמה ספרים על התקומה שלה בארץ  ועל הנצחון הקטן שלה על הנאצים: יש לה בן צנחן. אבל אני זוכרת את הצליל המיוחד שהיה לה. צליל של אנשים מ"שם".
והיה זליג שהיה מספר לי סיפורי מחנות לפני השינה. איך ראה יהודי רוצח את אחיו בשביל קערת מרק דלוח עם קליפות תפוחי אדמה, איך ראה אותנו מאבדים צלם אנוש. היה לי את זליג שהזהיר אותי שזה יכול לקרות שוב…  זליג שלא ממש האמין עוד באנשים.

הדור שלי עוד היה קרוב לאנשים מ"שם" זו היתה מציאות והרגשנו שאנחנו ברי מזל שנולדנו רק קצת אחרי הזוועות.
בשביל הדור של הילדים שלנו זו כבר היסטוריה. בשביל הילד שלי יש דור חדש נקי מאשמה והוא פונה אליו, חף מרגשות נקמה וכעס. ואני גם רוצה להיות כמוהו ולא יכולה…
שני נערים גרמניים התארחו בביתנו בחילופי הנוער הללו. אירחתי יפה ובלעתי את הרתיעה שלי עמוק עמוק. גם לבני לא סיפרתי דבר. שני בני נוער מקסימים וחכמים, רגישים וקשובים שהגיע לכאן כדי להקשיב וללמוד. אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה עשה סבא שלהם בזמן השואה, במה הוא האמין ולאיזה תנועת נוער שלח את בניו.

לפני שעזבו העניקו לי מתנות תודה על האירוח. העדין והשקט מהשניים הגיש לי קערת קרמיקה יפיפיה וחליטת פירות אדומים מהעיירה בה הוא גר. אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר, אם החליטה היא טיפוסית לעיירה או שהקערה, אבל זה לא חשוב. טעמתי את התה פעם אחת, מצאתי אותו טעים אבל הוא עשה לי מר בלב.. את הקערה היפה קברתי במעמקי הארון, במקום שלא אראה אותה.  אני יודעת, זו שריטה שלי ואף אחד מהחיים עימנו איננו אשם בה.

כשחזר בכורי מהמשלחת לגרמניה הוא סיפר שהם דנו בנושא השואה והנער העדין והענוג שהתארח אצלנו סיפר שסבו היה קצין באס. אס….  באותה שנייה נעתקה נשמתי ודמעות עלו בעיני. כמה נורא להיות נכד של מפלצת. רחמי נכמרו על הנער העדין שהיה אורח שלי. אבל גם רעד של גועל עלה בגווי, נכד של נאצי ישן בביתי…
קצת הרגיש לי כמו חילול הקודש.

ואז הבנתי את יופיים של החיים.
אנחנו כאן ואנחנו חיים ומארחים את הנכדים של הצוררים (כן, כן, אכן תחושה של התעלות!)
עצמותיו העבשות של הסב היו בוודאי מתהפכות בקבר לו ידע איזה נכד עדין , רגיש וקשוב צמח לו. נכד שהתחבר עם יהודים בארץ של יהודים. אנחנו ניצחנו כי אנחנו חיים פה והדור שלא ידע את הצורר מגיע ומחבק אותנו.

הוצאתי את הקערה והכנתי סלט ישראלי רענן וטרי וקינחתי בתה פירות אדומים מאיזו עיירה בבוואריה שהיה ערב לחיכי מדבש.

2 תגובות “חיים וזיכרון (מוקדש לזליג קרויין שלא ידע להפסיק לכאוב)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>