פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 12 ספטמבר 2012
"כבר אחת בלילה, אני לא מאמינה!” מלמלתי כאשר שרית ואני התנשקנו לפרידה.
"מחר יש לי יום עבודה מטורף ואני צריכה לקום מוקדם"
ריטואל קבוע.נפרדות באמצע הלילה ואני מקטרת על השעה.
שרית היא הספרית שלי. כן, כן, שריתהספרית. בחורה מוכשרת כמו שד, מיוחדת, רגישה ומקסימה.
הריטואל ה"תלאביבי" הזה חזר על עצמו במושב קטן בפאתי עמק חפר כל אימת שרציתי להסתפר, לצבוע את השיער או ששרית רצתה.
לפעמים באתי לומר שלום או רק לצבוע ואז שרית היתה מפתה אותי: “לא בא לך להסתפר?” מה דעתך שנעשה ככה וככה.
ואני? אני תמיד נמסה אל מול היצירתיות והמעוף שלה ומפקידה את ראשי בידיה. תמיד אני מרוצה.
אל נא תטעו. פולניה כמוני איננה משחררת שליטה. מבררת מה מתוכנן לי ע"י ההנהלה, מביעה דעה, אנחנו מדסקסות, ומוצאות את הדרך שמתאימה לשתינו. אל תחשבו שהיא באמת מובילה אותי לאנשהו, היא פשוט מעודדת אותי ואני אותה.
אני מתה על אנשים שיוצרים ושיודעים לעשות זאת טוב.
כך היה כאשר שרית היתה רווקה וגרה בבית ההורים. היא – בסוף יום עבודה במספרה יוקרתית ואני – בסוף יום עבודה מפרך בדרכים. הזמן היחיד שיכולנו להפגש היה ב-23:00… כל אחת אחרי אתנחתא מפנקת בבית ואז – לעבודה.כל ערב כזה אצל שרית היה כה קסום ונעים כשהלבבות חולקים תוך חפיפה, צביעה ונשירת קצוות שיער. הייתי נפרדות רק כי מאוחר ולא כי רצינו.
לימים שרית התחתנה ושעות העבודה המשותפות שלנו הפכו ליותר קונבנציונליות, אם כי לא פחות נעימות, חמות יצירתיות ומפתיעות. שרית יודעת בדיוק מה אני אוהבת ומה אוהב והכי חשוב בתספורות, מה יתאים לי.
כששרית עמדה ללדת היא חלקה עימי את התלבטיות הקינון, הקניות והעיצוב. שרית היא מהוורודות. מה שיותר וורוד יותר טוב. שרית אוהבת ורוד. מה זה אוהבת? כשהיא חזרה מלונדון השיער שלה היה וורוד… את המטבח בבית שתכננתי לי היא עשתה בוורוד מדהים וגם חדר הרחצה של הילדים עוצב בורוד.
לכבוד הלידה היא כיתתה את רגליה והצליחה למצוא עגלה בגווני אפור ופוקסיה – אבל היא לא מצאה תיק תואם. הימים חלפו, מועד הלידה התקרב ואין פתרון. החלטתי להכין לה תיק ושמיכה תואמת והסרתי מטלה מרשימתה.
לא אכביר במילים.
מצאתי לתיק גזרה בפורום טכסטיל עם כיסים בצדדים שמתאימים לבקבוקים ועשיתי לה וריאציה מתאימה. הוספתי כיסים פנימיים, מחיצה עם רוכסן, סגירה של "קלאפה" ובמקום רצועות לשאת על הכתף, רצועות לנשיאה על הגב, וגם ידית קצרה ומתלים לצורך התליה על ידית העגלה. הבדים הם ברובם מאיקאה אבל גם מאיסוף קפדני בחנויות של נחלת בנימין.
הסיפור של השמיכה קצת יותר מורכב.
הוא התחיל רגיל, עיצבתי חשבתי תפרתי. העבודה על השמיכה היתה בעיצומה כאשר שנודע לי ששרית עוברת לידה מאוד לא קלה ומדאיגה. שעות התיפורים עברו בלחץ רב כשאני מחוברת למידע הטלפוני שבקושי זרם מבני משפחתה. בלב נשאתי תפילה שהכל יעבור בשלום אז רקמתי חמסה ושלחתי בה את כל איחולי הבריאות והאושר שאפשר.
הכל עבר בשלום וטאי יצאה ממח' יולדות עטופה בשמיכה המצולמת כאן.
