פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 17 ספטמבר 2011
שהתחלתי לאסוף שיברי כלים במטרה לעשות מהם פסיפס הייתי בטוחה שאני ממציאה משהו חדש. זו חוויה נפלאה ומדהימה שאני מאחלת לכל יוצר. לפעמים הבורות משתלמת…
אני רוצה לספר כאן על הראשוניות של חוויית הפסיפס שלי. אין לי כל כוונה לסקור את כל אמני הפסיפס הנחשבים או את כל הספרים שיצאו בארץ ובעולם. אני רוצה לשתף אותכם בכמה רגעים מכוננים של החוויה שלי.
זה התחיל כמו כל האספנויות שלי: אוסף של דברים שיש לי הרגשה ש"אפשר ליצור איתם משהו אבל לא ממש ברור לי מה ואיך". (כך יש לי גם אוסף של פקקי שעם ופקקים משוננים של בקבוקי בירה..)
אוסף עצום של כלים שבורים התחיל להווצר וכל אחד מהחברים היה מביא לי את שיברי כליו האהובים ומפקיד אותם בידי ואני הבטחתי לעשות איתם משהו טוב. אספתי אריחים, שברי כלים, צלחות, כוסות, ספלים וכל סוגי כלי הקרמיקה והחרסינה. אספתי כמות נאה ביותר של חומר. הראש הסתחרר מאינסוף האפשרויות, צבעים וטקסטורות, כבר בניתי בראשי הרים וגבעות, מעקות וציפיתי קירות שלמים בדימיוני. זה קצת כמו לקרוא ספרים ולדמיין. הכל אפשרי והכל ממש בידיך.
על העבודה הראשונה שלי כתבתי באחד הפוסטים הראשונים בבלוג. זו היתה מסגרת פסיפס בקיר שמאחורי הכיריים בביתי. הייתי צריכה "להמציא" ולאלתר. לא ידעתי באיזה דבק להשתמש מאחר וגב חלק מהשברים היה עם גלזורה ובצורה קעורה וצפיתי בעיות של הדבקה. את הפסיפס הראשון שלי הדבקתי עם סיליקון (כי הוא מדביק זכוכית). זה דבק טוב אבל הוא מסריח ומלכלך נורא.
עשיתי ניסויים וניסיונות וכל הזמן הזה חשבתי שהמצאתי את הגלגל. פסיפס ממחזור שברי כלים. אני מודה שה"המצאה" והאלתור הם חלק מרגש של היצירה. אתה יודע מה אתה רוצה לעשות ואתה תפתור את החלק הביצועי מכח הרצון הסוחף.
יום אחד, באיזו חנות ספרים, גיליתי את הספרים של שרית פילץ גרנית בנושא הפסיפס. הראשון שרכשתי היה"עיצובים במוזאיקה" (אז גיליתי שהמציאו את המיחזור כבר לפני ושאני לא הראשונה). לכל מי שרוצה להתחיל להבין על טכניקות וחומרים ואביזרים, אני מאוד ממליצה עליו. יש שם צילומים מהסטודיו שלה והוא פשוט, חלומה של כל יוצרת. בספר המדובר יש דוגמאות לשימוש בכלי בית שבורים, אריחים ואפילו חרוזים שונים, היא מצפה רהיטים, עציצים וצלחות ומציגה כמה שיטות עבודה מעניינות, שימושים בדבקים ובמכשירים שונים. לא אפרט יותר מידי ואשאיר לכם קצת לגלות בעצמכם.
הספר השני שרכשתי היה "מוזאיקה בת זמננו בישראל" והוא הציג עבודות של אמניות שונות בישראל, שימוש מגוון ומיחזור של אינסוף חומרים, פקקים, בובות, חרוזים, כפתורים ועוד.
לקח לי כמה שנים לגלות את המאסטרו האמיתי, רימונד איזידור ( Raymond Isidore) הצרפתי ואת בית ה"פיקאסייט" שלו (Maison Picassiette ) תמונות נפלאות של פרטי עבודתו אפשר לראות ע"י לחיצה כאן . דוקא שמחתי לגלות שהמציאו כבר את מה שהמצאתי, כי ראיתי כמה זה יפה ונהדר וכמה זה עמיד בזמן.
ריימונד איזידור היה אוונגרדיסט ויוצר עם סבלנות מדהימה. הוא אסף והדביק במשך שנים וציפה את כל מה שלא זז. בעיני – נקודת חובה על מפת הטיולים של כל חובב יצירה ומעוף.
אני מכירה קצת חומרים מתחומים שונים של העשייה ומצאתי את עצמי חולקת על השימוש בדבקים שהוצע בחלק מהספרים. אני בחרתי להשתמש בדבק אחד, חזק ואוניברסלי. זהו דבק קרמיקה(טיט אקרילי) והוא מגיע במשחה נוחה לשימוש. (או באבקה לערבוב במים אם מדובר בכמויות גדולות) בארץ יש כמה מוצרים: "סילקס" של נירלט ו"שרמיק" של שרפון/טמבור. יש לאיטונג חומר וגם לתעשיות בית גוברין.
אחת הבעיות העיקריות בעבודה עם שאריות של כלי בית היא העובדה שהם חלקים ומבריקים בצדם האחורי ושהם בצורה קעורה (חלקי ספלים וצלחות), דבר המחליש את אחיזת הדבק בו. דבק, כל דבק, נאחז טוב יותר אל משטחים מחוספסים, כמו גב אריחי קרמיקה, למשל.
חיזוק נוסף להדבקה משמשת הרובה. הרובה היא המילוי אותו אנחנו עושים בסיום העבודה, והוא ממלא את הרווחים בין החתיכות. רוב השברים מחוספסים בצדדים שלהם, באזור השבר ואחיזתם ברובה היא מצויינת. אני משתמשת ברובה אקרילית של נירלט וטמבור. ניתן לרכוש אותן בצבע לבן, מגוונות או לגוון לבד עם פיגמנטים.
איסוף החומר לפסיפס הוא אחד החלקים הכי כייפים והכי מפתיעים. הכל מתאים. כל מה שיפה בעינך. פקקים, כפתורים, חלקי בובות, אריחים שנשארו מהשיפוץ, כלי בית שנשברו, אבנים, צדפים, זכוכיות שונות. כל מה שתעלו על דעתכם.
