פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 14 פברואר 2011
אני לא זוכרת את התאריך המדוייק של הפגישה הראשונה שלי עם בעלי מסעדת המו ומו ברחובות (הרצל 177, פינת רח' גאולה). אני רק זוכרת שבדרך אליה, עצרתי את הטנדר שלי בצד הדרך והחלפתי בגדים מבגדי בוב הבנאי (קסדה נעלים, מכנסי ג'ינס וחולצה מהוהה) לבגדים של אדריכלית שהולכת להציג את עצמה. זה די משעשע, לעצור בצד הדרך ופשוט להתפשט. איזה מזל שאף נהג לא מסתכל בחלונות הרכבים שחונים בשול הדרך.
אני מודעת לזה שאי אפשר שלא להתרשם מהתמונות של המסעדה. לכן, אני חייבת להסביר, כבר בהתחלה, כמה דברים למען הסדר הטוב. המבנה המקורי הוא פשוט מדהים. זה בית מגורים משנות ה-20 של המאה הקודמת אשר נבנה על גבעה. לאחר כמה שנים נבנתה מתחתיו קומת החנויות והגג שלה היה למרפסת הבית. המבנה שימש במשך השנים כבית המשפט של העיר וכבנק ויש אגדה האומרת שבן גוריון מצולם מביט מהמרפסת אל מצעד יום העצמאות (בכל התסקיר ההיסטורי שערכנו לא מצאנו זכר לתמונה הזו, אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות?)
אני נשכרתי לטפל בתכנון האדריכלי בלבד (ארחיב בהמשך) ואילו העיצוב המלבב שייך במלואו למבנה החינני עצמו על העמודים, הלבנים, המרצפות והתקרה שלו, כמו גם לטוב הטעם של בעלי המסעדה. כמו שאמר לי אחד מהם בשלב מאוד ראשוני של העבודה המשותפת: "אני רוצה שהאנשים לא ישימו לב שעשינו שיפוץ" מי שמכיר את המסעדה יודע שזה לא הצליח לו מילולית, אבל רוח הדברים הצליחה. האקססוריז והאוירה המיוחדת נשמרו, כמו שהיה לפני השיפוץ ואפילו הודגשו.
בנוסף, אני חייבת לתת קרדיט גדול לשי אפשטיין, הצלם, שהצליח להוציא מהמסעדה תמונות כל כך מדוייקות וכל כך מעבירות את הרוח שלה ולי לא נותר אלא לספר את הסיפור שלי ולעטוף אותן ולהזמין אותכם ללכת לאכול שם כי האוכל משובח.
בשלב ראשון היה צורך דחוף לתכנן מחדש את המטבח ולהרחיבו לנוחות, הגיינה ולעמידה בתקני משרד הבריאות. בנוסף, היו במסעדה מספר בעיות שהתבקשתי לפתור בתכנון אדריכלי כולל. מעבר המלצריות לשולחנות שבמרפסת היה מסורבל ועבר באותה דלת בה נכנסו הלקוחות למסעדה. המסעדה שופצה בעבר, שפוץ וחזור ע"י בעלים שונים וצלקות השינויים והעיצובים שלהם נותרו בה. היו מספר מפלסים של רצפה באגפים שונים , ריצופים מסוגים ומזמנים שונים. בנוסף, היה צורך לתכנן שירותים תיקניים ולשלב את האיטליז שמהווה את לב המסעדה, באופן שונה ממה שהיה. הי צורך לפתור את בעיית האקוסטיקה שקיימת במסעדה וזאת תוך שמירה על תקרת הבטון המקורית חשופה.
תהליך התכנון היה עבודת צוות, כמו בכל הפרוייקטים שלי. דיברתי כבר על זה שאדריכל צריך לדעת במה לא לגעת ובנוסף הוא חייב לדעת להקשיב להיות עניו מול הלקוח שלו וצרכיו. תמיד יש מה ללמוד מאנשים בחיינו וב"מו ומו" למדתי המון.
כך, בתהליך משותף של התקדמות איטית, הקשבה הדדית, בחינת אפשרויות שונות והתפתחות, הגענו לתכנון שהשביע את רצוננו. את המטבח תכננתי לפי ההנחיות של בעלי המסעדה והתכניות הועברו לאישור יועץ המטבחים. כמה נפלא לעבוד עם לקוח שיודע מה הוא רוצה ומה הוא צריך ויודע להעביר זאת בבהירות.
צילומי המטבח נעשו ע"י עופר גרובר
מצד אחד המבנה הישן הציב לנו בעיות לא פשוטות של התאמה למערכות המודרניות אך מצד שני הכין לנו הפתעות נעימות בעתיד.
ואכן, בזמן עבודות השיפוץ והחזרת המסעדה למפלס אחד התגלו המרצפות המצויירות של המבנה המקורי והן נוקו ושולבו אחר כבוד היסטורי ואסתטי במסעדה המתחדשת. בחירת החומרים, הגוונים והאביזרים נעשתה ע"י בעלי המסעדה. נכון, על חלק מהדברים דננו ביחד ואני יעצתי והצעתי פתרונות והבעתי את דעתי והבאתי דוגמאות לחומרים, אבל ההחלטות והבחירות היו שלהם. כבר אמרתי שאדריכל שיש לו לקוחות עם טעם טוב הוא בר מזל, נכון? אז ללא ספק הייתי בת מזל.
ועוד זכיתי.
זכיתי להכיר מקרוב את חיים לוי ז"ל, אביו של תמיר מבעלי המסעדה, שניהל את האיטליז במקצועיות ובחום אבהי רב. זכיתי לעבוד איתו ולשמוע את סיפוריו הנפלאים על ההיסטוריה של המקום. כל פעם שהגעתי למסעדה היתה תחושה שיש פה אבא, תרתי משמע. אני כותבת והגרון נחנק קצת ואני כל כך גאה להיות חלק מהצוות שעזר לשפץ את המסעדה והאיטליז לשמחתו ולשביעות רצונו.