פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 30 אוגוסט 2012

אני רוצה לפתוח את הרשומה הזו בהכרזה ש "אני לא אוהבת חידושים" אבל זה לא מדוייק וגם לא נשמע כל כך טוב, בימינו..
אני לא יכולה לומר שאני לא אוהבת שינויים, כי אני כן. שינויים זה ריענונים. אני פשוט לא תמיד מוכנה לקצב בו מתרחשים השינויים והחידושים.אז אולי פשוט אכריז ש"יש תחומים אשר בהם אני אוהבת את הדרכים המסורתיות"? נשמע כבד…

תרגיל בצילום עם מקור ממוקד (תאורת חלון)

אבל אולי זו באמת הכיוון… למשל בבישול, מאז ומעולם אני לא סבלתי אבקות, רטבים מוכנים וכל מיני"קיצורי דרך" שאמנם מייעלים אבל לוקחים משהו מהאותנטיות.

תרגיל בתנועה

או!  אולי המילה שכואבת לי היא אותנטיות?

עוד תרגיל בתנועה

ואולי הכל טמון במשפטים הכי השגורים בפי, כילדה: “אני!". "לבד!” שנזעק בכל פעם שמישהו ניסה לעזור לי, לעשות במקומי, להקל עלי או להראות לי את הדרך הנכונה לעשות את הדברים.

תרגיל ב"חדות מבדילה"

חפרתי?כל הפתיח הזה נועד לנסות ולהסביר מדוע לא התחברתי לעידן מצלמות הפוקט הדיגיטליות (למרות שהיתה לי אחת נפלאה למדי, עד שגנבו לי אותה) ומדוע חיכיתי כעשר שנים עד שמחיר מצלמות הSLR הדיגיטליות הפך שווה לכל נפש.

עוד תרגיל ב"חדות מבדילה". צילום עיתונאי של רגע נדיר. וגר זאב עם כבש. אבל אתם טועים מי הכבש ומי הזאב…

יש משהו קסום ב"לעשות את הדברים בעצמך" ולא שהמצלמה מחליטה ומחשבת את האור ואת המהירות ואת מי היא תצלם ומה עומק השדה… אני אוהבת לכוון את מעשי לאן שאני רוצה גם במקרו וגם ב"פיין טיונינג".

תרגיל בפרספקטיבה

יש האומרים שזה בכלל נובע מהצורך שלי בשליטה ומזה שאני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות (יתכן שזו הסיבה לזה שאני מעדיפה גיר ידני שנענה לגחמותי ולא סובלת ג'י פי אס ש"מחליט עלי" מתי לפנות??!)אני חושבת שזה הכל ביחד.
אני לבד. שליטה. אותנטיות. הדבר האמיתי.

עוד תרגיל בפרספקטיבה

כאשר הפכתי לבעלים הגאה של מצלמת SLR דיגיטלית (הכי פשוטה שהיתה לCANON, כי היתה לי כבר עדשת זום די חביבה ואימתנית ממצלמה מהדור שלפני הדיגטליות) התאכזבתי לגלות שהצילומים ב"פוקט" הקומפקטית פשוט יותר טובים… 

תרגיל ב"קומפוזיציית שני שלישים"

המצלמה נטלה ממני את היצירתיות והשליטה והאותנטיות ובתמורה נתנה לי תוצאות פשוט מצויינות!! יש שיאמרו שזו עסקה הגונה למדי.
אבל אני לא. הבנתי שהמצלמה החדשה שבידי "גדולה עלי" ושלקיתי בניוון טכנולוגי.  

תרגיל ב"שמש אחורית"

שנאתי את ההכרה הזו וכל כך רציתי לחזור ל"פעם".
מי שאחזה בידי והובילה אותי למנוחה ולנחלה היא דנה ישראלי שהעבירה קורס צילום לחובבים רגשניים. כמובן שזה לא שם הקורס שלה, אבל בקורס הצילום הראשון שהיא העבירה, בו השתתפתי אני, כל המשתתפות (היה משתתף נחמד אחד שברח אחרי השיעור הראשון) היו מתחום העיצוב והיצירה. 
בעיני היה להן פשוט את היתרון הגדול ביותר של צלם: תשומת לב, קליטה מהירה, חדות עיין לדברים, קומפוזיציה "BUILT-IN” ורגישות…

תרגיל בצבע

השיעורים היו טכניים ותיאורטיים עם המון דוגמאות של צלמים מקצועיים. ובסוף כל שיעור נשלחנו הבית עם עם שיעורי בית!!!! אני שונאת שיעורי בית, אבל כאן חגגתי.
ניסיתי לגייס את בני המשפחה לשתף פעולה כאובייקטים של התרגילים, אבל זה לא היה פשוט. אז "לכדתי" את חיות הבית ואת הדוממים שלו…
היה די מאתגר לפתור תרגיל בעזרת צנוניות או להיות מוכנה בכל עת עם המצלמה כדי לקלוט מצבים ותמונות, כמו את זכר הצופית** שעל העץ מול חלון חדר העבודה שלי.

איזה אושר גדול נפל בחלקי. פתאום לגודל פתיחת הצמצם יש משמעות, ואפשר לכוון למה שאני מתכוונת. ומהירות ה"תריס"? היא משפיעה על התוצאה ואני קובעת אותה!!! ולא המצלמה.
היא לא "מחליטה עלי" שעכשיו פלש! אני לא רוצה ולא אוהבת  ולא צריכה פלש. ברוב המקרים…

עוד תרגיל בצבע

סיימתי את הקורס ומאז, לעולם, המצלמה שלי עומדת על מצב M. התוצאות הרבה יותר טובות מאשר האייפונים של בני משפחתי (למעט במספר מצבי קיצון) וגם זה רק כי המצלמה שלי באמת פשוטה ואני לא מספיק מנוסה. כשאהיה גדולה אקנה לי מצלמה שתנצח את כל האייפונים שלכם גם במצבי קיצון…

צ'רלי הדוגמן. לא תרגיל. אהבה.

__________________________________________________________________

* כל הצילומים ברשומה זו הם מהתרגילים שבוצעו בקורס הצילום אצל דנה ישראלי.
** לאחר פרסום הפוסט למדתי שיונק דבש וצופית אינם אותו הדבר… עוד בנושא, אפשר לקרוא בבלוג של עננת: http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=1539908&skip=1