הרשומה הקודמת הסתיימה בעת שבתיו היפים של האי הידרה הולכים ומתרחקים מאיתנו ואנחנו, כשבטנותינו מרופדות בכל טוב מפליגים לנו באושר אל עבר האי ספצס (Spetses).

הקפטן התלבט רבות ושיתף אותנו בחששות מפני מזג אויר סוער הצפוי למחרת. שקלנו אם להשאר עוד יום באי הידרה המפנק, אולם רוח ההרפתקאה שבנו הוציאה אותנו מהחיבוק החמים אל הלא נודע והיום דווקא החל בבהירות ובשמש מלטפת.

הגענו לספצס בבוקר, מוקדם יחסית, כשאנחנו מוצאים מקום עגינה במרינה צדדית באזור מרוחק מהמרכז ורק בתחנת הדלק של אנה.

אנה הסכימה לתת לנו לעגון אצלה, למלא מים ודלק תמורת סכום די מופקע של יורו. אבל, אנחנו, חמישיה עשויה ללא חת, ידענו להעדיף מקום עגינה יקר על עגינה במפרץ הפתוח והלא מוגן.

לאחר עגינה מוצלחת כתמיד, (אין על צוות העוגן. אין) יצאנו לסיור לאורך חופו של האי שכל מה שמעניין אותנו (אותי, לפחות) זה למצוא מקום לשכשוך במים, כדי להפיג את חום הצהרים.

מצאנו את מבוקשנו במפרץ קטן ומחבק.

שכשכנו לנו במים הנעימים,

המקצוענים שביננו ביצעו שחיה צורנית בחינניות,

וסיימו בקידה מקובלת.

לאחר הרחצה, חלקנו נעטפו בפראו טרופי למצהלות שאר החברים.

מן המים עלתה אמא של מרי פופינס (בלי המטריה) לאחר ששחתה עם הכובע יפה שלה במים, התנגבה ועלתה על טוסטוס שיקח אותה הביתה.

הדרך מהחוף בחזרה לרציף יפה מאוד,

בוהקת בקונטרסט הכחולים והלבנים,

ומרפסות ענוגות תלויות לאורך מסלול ההליכה שלנו.

חזרנו ליאכטה רעננים ומאושרים ופנינו לנשנושים קלים.

ליד תחנת הדלק של אנה עמד קיוסק קטן ויפה, שאמנם לא ראינו איש קונה בו אולם המוכרת נראתה מרוצה למדי. כמו ליד רוב הבתים שראינו בכל האיים, ניצבו שני עציצים שופעים של בזיליקום. בזיליקום גדל בהמון עציצים כאן ואין בו כלל שימוש בבישול המקומי. כמובן שקטפתי מן הבזיליקום הזה והוא ישמש בעתיד בכמה תבשילים שנכין.

עודד גילה שירש מידה של קלסטרופוביה והיא העיבה מעט על הנאתו מהשהות ביאכטה מצומצמת המרחבים אי לכך הוא ואריאלה הלכו לחפש חדר להשכיר כדי לישון במרחבים יבשתיים. השכרת חדר היא דבר נפוץ בין היאכטונרים והיא מאפשרת, בדרך כלל, מקלחת ארוכה וחמה ללא בזבוז מיכל המים של היאכטה וישיבות ארוכות ומלאות הכרעה, גם הן ללא בזבוז יקר של משאבים…

מהיום החדר של עודד ואריאלה ישמש כעוגן היבשתי שלנו ורובנו נמצא עצמינו נעזרים בו אם למקלחת, ישיבה או הטענת חשמל.

בעודנו מפנקים עצמנו בבירה ותקריבים שמנו לב להתכנסות משונה בבית הקפה שמול מקום עגינתנו. אנשים רבים מתכנסים, בבגדים צבעוניים עד מאוד, ירוקים וצהובים וכתומים וכחולים, בשילובים קלאסיים או בשילובים משונים. הבגדים הצבעוניים היו בגדי ערב למרות השעה המוקדמת של הצהריים. מרוב הלם – לא צילמנו כלל (חוץ מהקפטן שהתעשת ברגע האחרון)

כאשר שאלנו מדוע הם לבושים כה יפה נענינו שפניהם מועדות לחתונה. "ומדוע אתם כל כך צבעוניים?" שאלנו. "אלו ההנחיות מהכלה והחתן" הם השיבו, מסבירים שכל האורחים הונחו להגיע בלבוש צבעוני כך שרק הכלה והחתן יופיעו בשחור ולבן. מה רבה היתה הפתעתנו כאשר התברר שחלק מהחוגגים הגיע מישראל. הסתבר שזו חתונה יהודית כשרה של בת ישראלים ובחיר ליבה החיים בהולנד. כולם מיהרו להגיע לסירה שאמורה היתה לקחתם לאי קטן יותר מספצס לטקס הנישואין עצמו.

ואז הודיע הקפטן שלנו שיומן הקפטן, המספר על היום השני שלנו, בהידרה, פורסם וכולם שלפו את המסכים שלהם והתפקעו מצחוק למקרא דבריו השנונים:

יום ראשון 29/9
בערב הקודם, תכננו אמיר ואני לקום מוקדם ולעזוב בחשאי את הרציף לפני שתיפתח מנהלת המרינה ויערכו חישובים לגובה הקנסות….
סיכמנו לנתק חבלים בשעה 6..ולהניח לשאר המלחים היגעים לנוח עוד קצת.
ממש כפי שתכננו…התעוררנו… בשבע וחצי….וגם זה …בגלל צלילי שאר היאכטות שמיהרו לנטוש את המרינה בחסות החשיכה….
לאור העיכוב החלטנו לצאת לדרך מייד…..ואכן תוך כשעה וחצי…פעמיים קפה וקצת נשנושים ניתקנו חבלים וחמקנו בחסות השמש שהייתה בשעה זו ברום השמיים…
שמנו פעמינו לאי הידרה המבוקש…על מנת להספיק להגיע בין הראשונים ולתפוס מקום עגינה לאורך אחד הרציפים.
בדרך,..עברנו באי מוני ולמדנו משהו על עגינה ואחכ עברנו בפרדיקה בשביל ל"טעום" מטעם המקום אליו רצינו להגיע אמש.
הדרך להידרה הייתה נטולת רוח לחלוטין…הים שטוח ו"שמנוני" וכולם חשו בטוב
ניצלנו את הדרך הארוכה למתיחה ואימון של שרירי הלסת…
זאת, עד שהגענו למעגן האי שהיה..(ועדיין נותר)…מפלט לשודדי ים.
ללא כל קושי מצאנו לנו מיקום על שפת הטברנה והצוות הפגין הפעם מיומנות ומקצוענות בכל האמור בעגינה ים תיכונית. 
שמחנו בחלקינו…לא פשוט למצא מקום עגינה לרציף בהידרה..ומייד חגגנו בארוחת נשנושים קלה בטברנה שממול היאכטה.
מלחינו הטובים התפזרו מייד בין החנויות לצורך השלמת ההצטיידות הנדרשת לחזרתם הבטוחה לארץ..
לאחר שלוש עצירות בבתי קפה שונים..הפסקתי למנות…ייתכן שהיו עוד בתי קפה..בשלב זה אבדה הכרתי והתעוררתי על חוף ים סלעי כשלחלצי בגד ים ומסביבי קשישות בביקיני….
(תמונות ע"י מויש בהמשך..)
שחיה קצרה ע"י הקפטן וסגניו…עוד בית קפה אחד (או שניים)..וחזרנו ליאכטה שבאופן מפתיע הייתה עכשיו קשורה לארמדת יאכטות שלמה שסמכה (השד יודע למה)..על העוגן שצוות מלחינו המקצועי הטיל במימי המפרץ הכחולים של הידרה.
מסתבר..וידוע כי בהידרה..מתחברים למה שאפשר והמאחרים להגיע נקשרים בדאבל או טריפל פרקינג..וכך אכן היה.
כמה מילים על המקום…האי הידרה יושב (בפעם השניה במהלך ההסטוריה) במאה השש עשרה ע"י פליטים אלבנים והפך למעצמה ימית בפני עצמו ולמושבה של שודדי ים.
באי כמעט שאין מים ורוב התחבורה בו מתבססת על עגלות יד ופרידות.
האי עתיר בחתולי רחוב מעוקרים והוא פנינת תיירות בהיבט הטברנות …חופי הרחצה..הנופים וחנויות המזכרות.
לאחר שמנינו את מספר היאכטות הישראליות..והתקלחנו..יצאנו לחגוג לי בטברנה מדהימה…מסיבת יום הולדת מפתיעה ובעיתוי מדהים של כחודשיים איחור.
מלחינו הצליחו להפתיע ולרגש …חזרנו לספינה ונפלנו שדודים..מי בקבינה..מי על הדינגי ומי על עמודי הרלינג…
עד כאן יומן הקפטן להיום

אחר הצהרים הגיעה יאכטה של שבדים, עזרנו להם להקשר, דחפנו פנדרים ולאחר שביצעו עגינה מצויינת, הם פצחו בשירה ושאגות שבדיות שהסתיימו בקריאה "סקול!” – לחיים, ובהרמת כוסית ג'ין טוניק. התרשמנו ביותר. בעגינה הבאה כבר נמציא טקס "עגינה מוצלחת" משלנו ולימים גם נצלם אותו ונעלה ליו–טוב.

לעת ערב יצאנו לסייר במרכז האי. בדרך פגשנו כלב שסיים לתלות כביסה וגם בית צבעוני שהתבלט בין הלובן והכחלחלות של שאר הבתים.

השמש החלה לשקוע בחינניות ואנחנו התקדמנו למפרץ הבא.

בדרך פגשנו את השבדים והם הואילו בטובם לצלם אותנו מול הים. וזו הפעם הראשונה והאחרונה שכולנו מופיעים יחד בתמונה.

במרכז התגלו לנו חנויות ובתי קפה יפים במחירים שלא היו מביישים את ערי אירופה הגדולות. נהננו מסיורים ו"קניות חלון".

וכמובן שעצרנו להתרענן בבית קפה מול מפרץ קטן, לעת שקיעה. שלא נהייה רעבים מידי.

לאחר סיורים נוספים בעיר ובחנויותיה, מצאנו לנו מסעדה, טעמנו וחלקנו את כל המנות הראשונות שיש לה להציע ויצאנו מרוצים ושבעים, בדרך חזרה ליאכטה שלנו.

חגיגות החתונה שהתחילה בצהריים, עברו לאולם סמוך למקום העגינה שלנו ועמדו פשוט להרוס לנו את הלילה. זאת בנוסף לחום, ליתושים ולגשם שהחל לרדת לפנות בוקר.
בבוקר קמנו, מי בקללות כאלו ומי באחרות, איש איש בקצבו שלו. אמיר יצא לרוץ (הסתבר שהפעם האי היה באמת שטוח ואני פספסתי את האפשרות לריצה קלילה באמת) ואנחנו התאוששנו לאיטנו מן הלילה.

בציפיה לאנה שתבוא לתת לנו מים, כמסוכם, אמיר הכין לנו ארוחת בוקר נהדרת, שקשוקה, שעזרה לנו למלא את כרסותינו ולהתגבר על העובדה שאנה הבריזה לנו (די ביוקר, כאמור).

ברשומה הקודמת סיפרתי לכם על הבוקר שלנו באי החתולים ועל הטיול בסמטאותיו.

אחר הצהרים, שבעים משוטטות וביקור בגלריות יפיפיות, הלכנו (חלק מאיתנו) לשחות ב"חוף" נחמד. 

וכדי לנוח קצת מן המנוחה – ישבנו בבית קפה מול הים, אל מול המפרץ, אל חמימות חיקם של חתולים.

לעת ערב התכנסנו במסעדה שנמצאת בכיכר עטופה בויסטריה ענקית, אותה פגשנו במהלך השוטטות היומית שלנו והכנו הפתעה לקפטן.

מסיבת יומולדת באיחור של חודשיים ימים. על כך נאמר עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא וזהו גם מתכון מוצלח במיוחד להפתעה.

איש לא מצפה לחיגוג כזה לאחר חודשיים ממועד תפוגת השנה שחלפה.

קצת לפני שיצאנו לארוחת הערב המפתיעה, הכריז הקפטן שיומנו פורסם וכך התוודענו למציאות חדשה.

בסוף כל יום, החל מהיום, יפרסם הקפטן שלנו פרק ביומנו אשר בו תיאור של יום האתמול. ובסוף כל יום נתכנס כולנו כולנו מול מסכינו המקוונים ונקרא בשקיקה את דבריו, כאילו לא בנו מדובר. ואם הייתם עוברים, בסוף כל יום ליד ספינתנו הקטנה, במרינה יוונית זו או אחרת, הייתם שומעים קולות צחקוק ואושר למקרא פנינותיו.

וכך נראה היום הראשון ביומנו של הקפטן המוכשר שלנו:

יום שבת 28/9/13
בין 4 ל חמש וחצי ..לפנות בוקר, התכנסנו טרוטי עיניים בנתבג..בתור לצ'ק אין של החברה היוונית ההיא..
מי שעשה צ'ק אין מוקדם, נאלץ כמובן להמתין בסבלנות בתור הארוך..
אחרים, פשוט קבלו שירות מיידי מעמדת הצ'ק אין הרגילה שנותרה ריקה.
צוות האודסיאה לא נרתע מדברים שוליים כגון תורים והתפזר ברחבי הדיוטי..למשימות השונות שחולקו מראש..
ענבל…הפסיכולוגית של הצוות…וגם האחראית על עוגות ופשטידות..התפזרה לחנויות המשחקים והבשמים…
סיגל …סגנית הקפטין..צלמת המשלחת וגם אחראית על הפרסום והלבוש…נשלחה לרכוש יין לקידוש בחנות המשקאות…
משה…אחראי על זכרונות המשלחת, אחראי על המלחמה במחלות הים…וגם אחראי על הטענת הסלולריים…הלך לחפש את עודד.
אייל…נציג ח' 1…אחראי על טיפולי המזרח..וגם אחראי על הפרופורציות של חיי המשלחת ועל בחירת היינות…שוחרר למשימות תקשורת ורכש פרטי.
עודד ואריאלה…אחראים על ספרות יפה ותיקוני צנרת בתמיכה מרחוק..וגם חברי כבוד ב U bank..הלכו לנפוש ב טרקלין המלך דויד.
אמיר איש הים..אחראי על הגה הספינה..על חבלי המורינג וגם ..חלקית על סיגל…ישב עימי לשתות קפה.
ואנוכי..קזה..פרצתי למחסני חב"ד הנטושים ונטלתי עימי בקבוק יין לקידוש…לשם שמיים כמובן.
בהגיענו לאתונה..עברנו תדריך קצר בשדה..שנועד למקד את כולנו על מטרה…ויצאנו..בפנים חתומות אל איזור מקבלי הפנים.
שם..להפתעתינו..חיכה לנו פול ..נהגינו הטוב אוחז בידיו שלט "החמישיה"..
בידיים בטוחות הוא אסף אותנו על תיקינו וצימידנינו והעביר אותנו את הדרך למרינה אלימוס.
הגענו למרינה בשעה 10:15
לא לפני שמויש ביצע את הטקס העתיק והמסורתי של הדבקת מדבקת הקסם נגד מחלת הים…דבר שגרם לכל מצלמות האבטחה בנמל התעופה..להתמקד בו וליחידת הלוחמה בסמים של משטרת אתונה להכריז על קוד כתום..
הדרך למרינה הייתה מקסימה..(כנראה)..נצטרך לשאול את הנהג..שכן מלחינו הטובים היו עסוקים בלהשיג תקשורת סלולארית ואינטרנט…..
לא אלאה אתכם בתהליך קבלת היאכטה…שהוא כידוע ארוך ומתיש, היאכטה שלנו…חדשה ..מדגם אושיאניס 48…ושמה ביוון "סמורה"…נקשרנו אליה כבר בשניה הראשונה.
חולקנו לקבינות…הצטיידנו במזון ומיים..השלמנו את החוסרים, ערכנו תדריך היכרות ובטיחות…ויצאנו לים בשעה 15:15 לערך כשפנינו לכיוון האי אגינה.
עם היציאה לים…חולקו חולצות המסע שנארגו ידנית על ידי סיגל…הונף דגל הקבוצה (תמונות בנפרד)…שעוצב והוכן על ידיה..נפתח בקבוק יין והונפו המפרשים בפעם הראשונה.
לאחר תרגול מפנים..סיבובים ועבודת חבלים…שמנו פעמינו לעיירה פרדיקה. והמסע החל רישמית.
הים היה נוח, רוחות דרום מזרחיות בעוצמה של כ 20 קשרים, מפרשים מצומצמים, מהירות 5 קשרים….
כשהתקרבנו לאי..הבנו שלפרדיקה לא נספיק להגיע…ובהחלטה של רגע…שונה היעד לעיר הבירה אגינה הנמצאת בצפונו של האי.
נכנסנו למעגנה בדמדומים…אך על מקום עגינה באגינה יכולנו רק לחלום….ולאחר..שחיפשנו טוב טוב…הרגענו את מצפונינו ועדיין לא מצאנו….נכנסנו בחשאי למרינה שבפתחה היה שלט האוסר במפורש על כניסה לזרים…ובדחילו ורחימו נקשרנו למזח ריק…
הלילה עבר כמובן בציפיה לבעל המקום שיגיע ויגרשינו בבושת פנים…אך זה מעולם לא הגיע.
את הערב סיימנו כמובן במסעדה מקומית…לאחר שעברנו (במודע) על החוק הלא כתוב …"למסעדה ריקה לא נכנסים"…זחלנו בחזרה ליאכטנו ונרדמנו איש איש על משמרתו….
עד כאן יומן הקפטן להיום.

הלכנו לישון, כרגיל, עייפים אך מרוצים, אך לא לפני שחלקנו (העירניים יותר) הפתיעו שוב את הקפטן ותלו שרשרת בלונים בקוקפיט, לעת שובו מן המקלחת אשר במעמקי היאכטה.

שני העירניים פחות, השכימו קום ויצאו לריצה לאורך החוף בשביל שנראה היה שטוח למדי והתגלה אמנם כשטוח אך בזויות מאוד תלולות. 

השכימו ביחד, כשאור חיוור החל להאיר את המפרץ, אך רצו לחוד. כאמור איש איש וקצבו שלו.

זה נח לו בקוקפיט לאחר הריצה וזו מותחת ונמתחת לפי הנחיות אלין, המאמנת האגדית.

האי החל להתעורר ולמרות שהטברנה טרם נפתחה, פרלמנט ראשון כבר נשא בו את דבריו.

ספינות אספקה הגיעו לרציף, פרקו סחורה והכינו אותה לנשיאה ע"י חמורים.

החתולים המתינו בסבלנות ליד סירות הדיג.

והדייגים לא אכזבו והשליכו לעברם, מידי פעם, כמה דגים אשר נטרפו בסדר יחסי.

כשכולנו היינו מוכנים, כל אחד בקצב המיוחד שלו, יצאנו אל הים כשפנינו מועדות לאי ספצס ( Spetses ). זאת לא לפני שאייל וענבל הלכו למאפיה וקנו מיני מאפה משובחים, כהכנה לארוחת בוקר מבטיחה בלב ים.

כשהתרחקנו מספיק ערכנו ארוחת מלכים של דברי המאפה יחד עם סלט יווני שנקצץ במסירות ואהבה ע"י ענבל.

המשכנו בהפלגה כשבטננו מלאה ואנחנו מאושרים למדי, מצפים להמשך הרפתקאותינו בספצס, עליהן תוכלו לקרוא בהמשך.

כדי לספר את סיפורו של היום השני, אני חייבת לחזור, רגע, לכמה פרטים שהשמטתי מן הרשומה על היום הראשון. לא סתם השמטתי אותם אלא מתוך כוונה שלא להלאות אתכם בפרטים "ימיים" בטרם היותכם מוכנים. אז מאחר ואתם המשכתם לרשומה השנייה בסדרת הרפתקאות החמישיה באיי יוון סימן שאתם מוכנים.

כשנחתנו בשדה התעופה חיכה לנו נהג עם שלט" “החמישיה" בתעתיק לועזי – HACHAMISHIYA.
האמת? – ראיתי את השלט  אך חלפתי על פניו לכוון היציאה כי הכתוב היה נראה לי מסובך מידי. מזל שהקפיטן זיהה את הכתוב.

העמסנו את עצמנו על הוואן והגענו למרינה אלימוס.

שם נמסרה לנו הסמורה לאחר בדיקה קפדנית של הקפטן ועוזרו.

מינינו את אייל לגזבר ואחראי קופה והפקדנו בידיו את מעותינו שווה בשווה. 

כל מי שמתעתד לצאת בקבוצה להרפתקאה דומה לזו מוזמן לעשות כך. גם לא מתחשבנים וגם מרגישים כאילו מישהו מממן לך את הטיול. כייף גדול.

חלק מהחבר'ה (אייל,ענבל ומשה) נשלחו בליווי מקומיים למשימת קניות מזון בעיר וחלק נשארו לתקשר עם חברת הספנות, קאבס. עשיתי כמה השלמות של קטיף תבלינים בגינה הקטנה ליד משרדי חברת הספנות. (כאשר רוזמרין ואורגנו מופיעים במערכה הראשונה – ברור שיהיה להם תפקיד במערכות הבאות….)

משמאל למעלה עם כיוון השעון: מטבח, אחד משלושה חדרי שירותים, פינת ישיבה, הסלון ופינת הקפטן.

עלינו כולנו ליאכטה ובחנו אותה הן מבחינת האינוונטר והן מבחינת האדריכלות.

יצאנו לים. עשינו טקס חלוקת חולצות והנפת דגל ומיהרנו לנמל הלינה הראשון – אגינה (Aegina).

לא ארחיב את הדיבור על העגינה (המושלמת אך הלא ממש לגיטימית) או על המסעדה (המשביעה אבל הלא ממש איכותית) אבל אספר שחזרנו לספינתנו שלנו עייפים אך מרוצים והלכנו לישון ששים אלי יום המחרת.

*

כך אני יכולה להתחיל, סוף סוף, לספר על היום השני שנפתח בהתעוררות הדרגתית וזוחלת של חברי החמישיה. כל אחד לפי זמנו, קצבו והקפה שהוא מעדיף. כך צריך לפתוח כל בוקר, לא כל שכן כזה של חופשה.

לאחר פתיחת עיניים והתארגנות יצאנו לים, ממהרים לסיים את פרק "ההתפלחות הגדולה למרינה של אגינה" ולצאת אל הים הפתוח.

באמצע הדרך הכין לנו הקפטן נישנושי בוקר מעולים. טוסטים במבחר גבינות וירקות. תבורכנה הידיים!

הקדמנו להגיע למרינה של הידרה (Hydra), לאחר שחלפנו בקרבת כמה מקומות מעניינים בדרך, כדי למצוא מקום, כך לפי ניסיונו של הקפטן שלנו. התגלה לנו אי יפיפה שבתיו מחבקים את ההר וגולשים אל המפרץ.

כל אחד מאיתנו תפס אחריות על גזרה אחרת עליה מונה. מי לפנדרים ולהגנה על צידי היאכטה, מי לחבלי ההקשרות למזח ומי לעוגן אשר בחרטום.

לפי פקודותיו המדוייקות של הקפטן ביצענו את המשימות כאשר יאכטונרים על החוף מתייצבים לקבל את החבלים שלנו ולעזור בהקשרות אל המזח.

החבלים נמתחו, שרשרת העוגן גם וכולנו ירדנו במורד הגשר ישר לטברנה עם הכסאות הכחולים מולה עגננו. 

קודם כל לאכול משהו, לא? כבר עברו איזה שעתיים בלי מזון…

הידרה הוא אי שהיה מפלטם של שודדי ים וכיום הוא אי מאוד מתוייר אך אין לו מקורות מים משל עצמו והתחבורה בו היא ע"י חמורים למעט רכב פינוי אשפה אחד ורכב כיבוי אש.

האי יפיפה ומה שמרשים בו במיוחד הוא כמות מדהימה של חתולים, שמנמנים ומטופחים. (רוב האוכלוסיה שלהם מעוקרת ומסורסת לפי חיתוך קל באזנם)

רות צרפתי כתבה ואיירה ספר נפלא, וגם אם לא רשמה את השם המפורש של האי, אפשר לראות בברור שמדובר במפרץ הקסום של הידרה.

חלקם מחכה בסבלנות לקבל מזון מן העוברים והשבים, יושבי הטברנות והדייגים החוזרים מן הים.

תוך כדי שאנחנו מתפעלים מהטברנה התכלכלה שלו, מן האוכל המשובח ומן החתולים הרובצים על הכסאות, הגיעה יאכטה נוספת ואנחנו יצאנו לקבלה ולעזור לה עם הקשירה לרציף.

ואז יצאנו איש איש, לבד או עם חבר לתור בסמטאות לנופש ולמסחר. 

צילומים של דלתות האי יפורסמו בנפרד ברשומה מיוחדת שתוקדש לדלתות באייים הסרוניים.

מה שניכר כאן במיוחד הוא הטיפוח (הם יוצאים כל בוקר לצבוע את הקירות והמדרגות?!),

הקונטרסט הבוהק בין הקירות הלבנים והתריסים/ חלונות/ דלתות / מעקות בגווני הכחול השונים,

והסמטאות המוצלות טובלות בצמחיה צבעונית ומצלה.

בינות לבתים הצבועים והיפים מתנשאים להם שיחי בוגונביליה (או שמא כדאי לומר עצים?)

וכיכר ענקית מחופה כולה בוויסטריה ענקית ובעץ תות (תזכרו את הכיכר הזו היא תופיע ברשומה הבאה..)

עציצים כחולים שכאילו נצבעו שניה לפני שנכנסנו לסמטה.

חנויות צבעוניות ומיוחדות ואפילו חתול אחד שנשאר לשמור על דוכן הירקות בשעת מנוחת הצהריים ובחר גם הוא לנוח…

לא ידענו את נפשינו מרוב יופי פשוט ומדוייק ושלווה נהדרת של חופשה.

אחר הצהרים, שבעים משוטטות וביקור בגלריות יפיפיות, הלכנו (חלקינו) להמשיך לחקור את האי. כדי לקרוא על מה שראינו ועל ההפתעות שנפלו בחלקו של אחד מאיתנו תצטרכו להמתין לרשומה הבאה.

הכל התחיל מזמן. מאוד מזמן. אי שם בשנות השבעים. ואולי קודם. אניד בלייטון כתבה את סיפרי החמישיה קצת קודם, אבל כשאני מחפשת לפצוח בסיפור הפלגה מיוחדת אחת באיי יוון, אני מנסה לעשות זאת מההתחלה. וההתחלה היתה, כאמור, בשנות השבעים. כך מבחינתי.

מדוע בשנות ה-70?
אז חבשתי את ספסל הלימודים בבית הספר היסודי אוסישקין ברמת השרון מכיתה א' ועד כיתה ח'. באותן השנים קראתי את כל ספריה של אניד בלייטון שהצלחתי למצוא בספריה. חביבה עלי במיוחד היתה החמישיה הסודית בכיכובה של ג'ורג' ההרפתקנית. הו, כמה רציתי להיות ג'ורג' ולהיות הבעלים הגאה של אי הרפתקאות פרטי משלי…

השנים חלפו ומהחמישיה הסודית נשארו באמתחתי שלושה ספרים אותם ניסיתי, ללא הצלחה רבה, להקריא לילדי הפעוטים שהיו שבויים, לצערי, במקצב המטורף של הפוקימונים והדיג'ימונים. שפת המרתרגם אהובה עלי במיוחד כמו גם בחירתו הלא מודרנית לקרוא לפיקניק טוזיג. תודו שזה נשמע הרבה יותר טעים והרפתקני מסתם פיקניק שיטחי. (שלא לדבר על כך שאמה של ג'ורג' היתה מכינה מטעמים בסל ומציידת אותם היטב להרפתקאות)

מחזור מ"ג ביה"ס אוסישקין, 1976. חברי החמישיה מוקפים בטורקיז.

לפני פחות משנה, כשבני כיתתי פוסעים באומץ אל קו ה-50, התארגנה קבוצת פייסבוק שהולידה כנס מחזור (מחזור מ"ג) מצמרר מעונג והתרגשות, מקרב לבבות ומחזיר זיכרונות עבר. קבוצה קטנה של שישה אנשים התגבשה לה (מכיתה ח1 וח2) וארגנה את הכנס. מסיבות טכניות היא נקראה החמישיה (כי אחד החברים לא היה בפיסבוק…) וכך קזה, ענבל, משה, אייל, עודד וסיגל מצאו עצמם חוברים מחדש ובעצם מהתחלה, חובקים ותומכים זה בזה תוך כדי הארגונים.

מחזור מ"ג ביה"ס אוסישקין, 2013 : כיתה ח'1

מחזור מ"ג ביה"ס אוסישקין, 2013 : כיתה ח'2

בחלוף האירוע, מצאנו עצמנו זקוקים לחמישיה ולחיבוקה ומשם נולדה ההרפתקאה עליה רציתי לספר לכם.
החמישיה מפליגה באיי יוון.
קזה (שהיה בילדותינו צביקה) הוא סקיפר מנוסה ומכאן, בכל פעם שאכתוב "עשינו, החלטתנו, ארגנו" תדעו שזה הכל בעצם הוא. אנחנו פשוט סמכנו והלכנו אחריו.

תכנית היאכטה שלנו – Oceanis 48

זה התחיל אצל קזה (ברור!) אבל התיעוד הצילומי הוא ממפגש בו הוא הציג לנו את מה שמצפה לנו. נבחרו תאריך ויאכטה.

כמה חודשים לפני ההפלגה – החברה יושבים סביב הקפטן ולפטופו ולומדים את ההרפתקאה

הוזמנו כרטיסי טיסה ושולמה מקדמה על יאכטה חיננית מדגם Oceanis 48 (באורך 48 פיט). התהליך היה יותר מורכב וקצת יותר ארוך – אבל זו היתה התוצאה שלו. טיסה לאתונה ולקיחת יאכטה במרינה של אתונה( Alimos marina ) 

טסים מתל אביב לאתונה

להפלגה יצאנו, החמישיה, בליווית חלק מבני הזוג שלנו: עודד, אריאלה, משה, קזה, ענבל, אייל, אמיר וסיגל. מספר חברי הקבוצה הוא עיניין טכני לגמרי. הקבוצה היתה ונשארה "החמישיה".

החמישיה בהרכב מלא, לחופו של האי ספצס (צילום סוכנות ידיעות שבדית)

מבעוד מועד הוכנו מספר דברים קריטיים להפלגה: דגל של החמישיה וחולצות מודפסות לכבוד המשט.
קזה, הקפטן שלנו, מינה אותי לעצב ולהפיק את הנ"ל. כל אחד מהילדים קיבל חולצה אשר מקדימה מופיע סמל החמישה (the famous five) אשר הועתק מתוך סמל של מועדון מעריצי הסדרה.

סמל מועדון החמישיה הסודית

מאחור הופיע שם ההרפתקאה והתאריך (כי בטוח תהיינה עוד הפלגות משותפות), סירת מפרש וחבל עם דגלים.

דגלי קוד ימיים

כל חולצה נצבעה אישית בעזרת מכחול וצבעי טקסטיל ונכתב בה שמו של בעל החולצה בדגלים ימיים.

ההדפסה הכילה שבעה דגלים לפי השם הכי ארוך (Ariella) והשמות הקצרים יותר נצבע פחות או יותר במרכז שרשרת הדגלים.

ליויתן התנ"כי

הדגל צוייר על ברזנט שהיה פעם כיסוי ספה של איקאה, והדמות בו היא ליוויתן התנ"כי.
לא, זה איננו מי שבלע את יונה. אם תשימו לב למקורות, את יונה בלע דג גדול. ליוויתן הוא היצור החזק בים והוא מוזכר בספר איוב דווקא. הרעיון עלה תודות לבכורי אשר בקיא כל כך בספר שהוא טוען לאי נחיצותו בחובת הלימוד.

הדגל מוצג לחברי החמישיה עם היציאה לים (מאחור: קזה מביט בדגלים המצויירים על חולצתו)

את החולצות ארזתי בחבילות אישיות, יצרתי מדבקה תואמת והן נמסרו בטקס חגיגי כאשר קיבלנו את מפתחות היכטה.

החולצות מקופלות בתוך שקית צלופן של עוגות וסגורות עם מדבקה תואמת הנושאת את שם בעל החולצה.

יצאנו לים בשעות אחר הצהריים המוקדמות של היום הראשון כשפנינו מועדות לאגינה (Aegina). לבשנו את החולצות שלנו, הרמנו דגל, ויצאנו להרפתקאה המתוקה מכולן.
שמונה חברים, אוכל ואלכוהול ועל הקורות אותנו תוכלו לקרוא ברשומות הבאות.

אני מושכת את בלם היד כשאני מתמקמת לפי ההנחיות ואז המכונה, הדי ישנה, מתחילה לנוע ולזוע סביב המכונית האדומה והקטנה שלי, מצפה אותה בקצף ומצליפה בה בשערות ארוכות המציירות ציורים בקצף ומוחקות, ושוב מציירות ומוחקות ואז זרזיפי מים שוטפים את המכונית ורוח מייבשת מלטפת אותה לקראת סוף המסלול.

אני שוטפת את הרכב במקום קטן ונחמד שמנוהל ע"י משפחה מקסימה מקלנסואה. 

אב המשפחה ובניו עושים עבודה מצויינת באוירה משפחתית וחברית. פינת הקפה מוצלת ולמרות שאיננה מפוארת כלל, היא נעימה. 

יש כמה רגעים בהם העולם מוגף ממני בתריסי סבון וקצף, האקוסטיקה מתרככת ויש משהו קסום במערת הקצף הזו ואז היא נשטפת והמון נחשים קטנים של מים מתפתלים ומקפצים, נעים וזעים ומטפסים בעזרת הרוח, מתחברים ונפרדים לרסיסים במעלה השמשה.

את הרגע הזה רציתי לחלוק איתכם.

אני אוהבת אתגרים.
אני אוהבת שדברים פשוטים והולכים בקלות ובטבעיות, אבל אתגרים הם הדבר שמרגש אותי – במיוחד אם הפיצוח שלהם יוצא מוצלח במיוחד.
כנראה שזו אחת הסיבות הפנימיות שהניעו אותי לבחור ביצירה (אולי שמא זו היצירה שבחרה בי?) עולם היצירה, בין אם הוא אדריכלות, עיצוב, תפירה או כתיבה הוא עולם של אתגרים והתגברות עליהם. האתגר, הבעיה או המכשול – הם הטריגר ליצירה, להמצאה ולפתרון. הם הסיבה לתחילת המסע, לחיפוש ולהתמודדות שיובילו לפתרון, לקסם הזה של היצירה.

בשנת 2008 פגשתי אתגר אחד בתפירה.
פגשתי עוד אתגרים בתפירה בשנת 2008 אבל על אתגר אחד אני רוצה לספר כאן. בקומונת "תפירת בובות והכנת צעצועים" ב"תפוז" הוכרזה החלפה שהיתה מיוחדת בכמה אופנים.

הסברתי כאן כבר פעם מה זו החלפה.
בוחרים נושא, מבחינת הרעיון או החומר, כיד הדימיון הפרועה וחברי הקבוצה (בדרך כלל חברותיה…) שולחים זה לזה עבודות מעשי ידיהם לפי הנושא. מנהל ההחלפה מחלק את המשתתפים (משתתפות, בדרך כלל) לשולח ולנמען. לפעמים ההחלפה היא "זוגית" וההחלפה נשלחת למי ששולח לנו בחזרה ולפעמים היא החלפה מעגלית וכל אחד שולח לאחד ומקבל מאחר. כאמור החלפה הזו היתה מיוחדת. היא היתה החלפה מעגלית אך כל אחת ידעה גם ממי היא תקבל את העבודה כי היא שלחה לה חבילת חומרי עבודה שמהם זו אמורה להכין, לה עצמה, עבודה. הנושא היה חופשי.
מסובך? – תמשיכו לקרוא , הכל יתבהר.

כך, כל אחת קיבלה צרור חומרים להכנת עבודה לרעותה ובמקביל, שלחה לרעה אחרת חומרים אשר מהם תוכן לה עצמה עבודה. וכל אחת קיבלה בחזרה, עבודה, מעשי ידי חברתה שנוצרה מן החומרים שהיא עצמה בחרה ושלחה.

הנחיות ההחלפה היו לשלוח חמישה חומרי יצירה (אחרי כמה דיונים הגמשנו קצת את אופן ספירת הכמויות ואת ההגדרות של "חומר") ולמקבלת החומרים יש אפשרות לא להשתמש בהכל ולהוסיף חומרים משלה (עד כמות מסויימת – שכמובן שכולנו התגמשנו איתה כי אתגר אתגר, אבל זה בשביל הכייף) אני קיבלתי מcarmelita2 את החבילה הזו:

אני זוכרת שהדבר הראשון שקפץ לי לעיין זה שcarmelita2 אוהבת ורוד. והדבר השני, זה שפלטת הצבעים פה לא מאוזנת וחסרים לי כמה גוונים…
באותו הזמן הייתי בתקופת מתלי הכיסים שליולכן החלטתי להכין מתלה כיסים. בגלל שזו קומונה של תפירת בובות וצעצועים בחרתי לקשט את המתלה בבובות.

הסקיצה תלויה מעל שולחן העבודה שלי

השתמשתי בבד בגון טבעי שנשלח אלי ובשל גודלו הגבולי תפרתי אותו, ללא מכפלת, אל בד אחורי אחר ובינם שמתי מילוי אקרילן לייצוב המתלה. לגבי קומפוזיצית הכיסים – ערכתי מספר ניסיונות על שולחן העבודה:

שלושה כיסים מבדים שלי: התכלת הירוק והלבן עם הפרחים הקטנים.

רק שני כיסים מבדים שלי: הירקרק והתכלת.

זו הקומפוזיציה הכמעט סופית: הוספתי שני בדים משלי: כיס תכלת פרחוני וכיס פרחוני בגוונים עזים יותר (שהפך בסוף לשני כיסים)

את המתלה תליתי על שני ענפים שאספתי בחורשה הקרובה למקום מגוריי וקישטתי אותו בבובות שעשיתי תוך כדי שימוש בבדים שכרמליטה שלחה לי ובבדים שבחרתי מתוך האוסף שלי.

את הבובה הזו תפרתי ללא גזרה מוכנה מראש. הפנים רקומות וביד והבדים הם ממה שנשלח לי.

את חילזון הטילדה הזה למדתי להכין בהדרכה של  "פרפרים" בבלוג המדהים שלה.

שני ינשופים דו מימדיים תפוחים

את הינשופים הללו אני מאוד אוהבת. יש ברשת שתי גרסאות שלהם. ינשופים שטוחים וינשופים תלת מימדיים. אהבתי יותר את השטוחים, אבל חסר לי העובי… אז מה שאתם רואים כאן זו ווריאציה על הגרסא השטוחה, שמולאה בקצת מילוי אקרילן דרך חריץ הפיכת הבדים. עבדתי עם ההדרכה הזו.

אחרונים חביבים. הפרפר והפרחים השקפקפים.
carmelita2 שלחה לי פרח אורגנזה ופרחים שקפקפים ונוצצים שלא מצאתי להם מקום בעבודה. מאחר והיה לי ברור שהיא אוהבת אותם, ניסיתי למצוא להם מקום. בשעת המחשבה מוללתי וקיפלתי את פרח האורגנזה ובהבזק של שניה ראיתי בו את הפרפר, שאחרי הרקמה, גם אתם רואים. את הפרחים תפרתי בחוט דק ותליתי כמו אבק פיות.

אתם בטח מסתקרנים לדעת מה אני שלחתי ומה אני קיבלתי. לשימחתי colargolet תיעדה את הכל בבלוג שלה.

החומרים שאני שלחתי ל-colargolet חמישה חומרים: בדים מבריקים + בדים רגילים + חרוזי מתכת + פרח פלסטיק + שרוך

אלו החומרים ששלחתי. על ההתרגשות של תחילת תהליך היצירה אפשר לקרוא ברשומה הראשונה של colargolet בנושא.

גברת אחת מרחוב בצלאל

וזה הדבר המדהים שאני קיבלתי. פשוט בלתי נתפס. שתבינו שרגלי הכלב נעות על ציר, ממש כמו כלב אמיתי. עוד תמונות ועוד על תהליך היצירה, ברשומה השנייה של colargolet, כמובן.

ואם כל זה מצא חן בעיניכם וגם אתם רוצים לשלוח יצירות ולקבל יצירות, אז אתם יכולים להצטרף לפורומים וקומונות הקרובים ללבכם או להציץ בקישור המצורף ולהצטרף להחלפות חובקות עולם ותרבויות. Swap-bot.com 

יש שקוראים לזה הבלוגוספירה. אני אוהבת לקרוא לזה הבלוגיה. אולי כי כך קוראים לבלוגיה של "תפוז", משם באתי. זה מרגיש לי קצת כמו שכונה, כמו שלולית ביתית וחמימה. אני מכירה בלוגריות רבות שהפכו לחברות וירטואליות שלי וכאלו שהפכו לחברות ממש.
אני אוהבת לפרגן לדברים טובים שקורים ואני אוהבת שמפרגנים לי (ברור. כאילו דא…)

ולכן, בכל פעם שמריצים "שרביט" בין הבלוגרים ומבקשים מהם להמליץ על כמה בלוגים בנושא מסויים שיעבירו גם הם את השרביט, אני מתרגשת. מתרגשת להכיר חברים של חברים שלי. מתרגשת להציג לאחרים חברים פוטנציאלים.

הפעם חלי גולדנברג התחילה בכך ופיזרה שרביטים שפיזרו שרביטים שפיזרו שרביטים…

עד שהגיע אלי שרביט אחד מדנא שהיא מדענית עם בלוג בשם הַמָעָבָּדַבָּדָה שם היא העבירה אלי את השרביט של חלי.
דנא היא חברה שהגיעה מהוירטואליה ופרצה אל חיי ובכל פעם שאנחנו נפגשות אני נמסה מהחיוך שלה. ידעתם שיש אנשים שבאמת יכולים חייך מאוזן לאוזן? דנא שזה הניק שלה (DNA) היא מדענית יצירתית מאוד ואני ממליצה, ככה כבונוס, לעשות מנוי לבלוג שלה.

חלי כתבה: "..אז לכבוד הקיץ, לכבוד אביב הבלוגים, לכבוד העובדה שהפייסבוק והטוויטר עוזרים לנו (בעצם) להרחיב את מעגל הקוראים שלנו דרך נתינת לינקים בכל מקום אפשרי (אם מתחשק) החלטתי להחיות לרגע את מה שפעם היה כל כך מקובל בממלכת הבלוגים והלינקים, משימת העברות..." והגדירה את השרביט כך: “.. אני כותבת פוסט ובו – על פי פירוט קטגורי שמיד יגיע – לינקים לחמישה פוסטים שלי כמו גם, וזו המטרה העיקרית – מעבירה את ה"משימה" לחמישה בלוגרים שיתבקשו לעשות את אותו הדבר: לכתוב פוסט, לתת לינקים לחמישה פוסטים שלהם, והעברת המשימה (עם לינקים כמובן) לחמישה בלוגרים שלדעתם מדליקים, מעניינים, לא ידועים מספיק, חשובים אחרים…”

גלשתי קצת לבלוגים השונים שקיבלו את השרביט וראיתי שכולם התייחסו להוראות כמו שחלי כתבה. חמישה פוסטים וחמישה בלוגים. אבל חלי עצמה רשמה חמישה + שניים מכל אחד. ומייד ידעתי שגם אני.

את חמש הרשומות (אני לא אוהבת את המילה פוסט. מה אני הג'רוזלם פוסט?) היא הגדירה ככאלו שהיא תשמח אם הגולשים יקראו, במקרה שטרם קראו. אז להלן חמש הרשומות שלי שאותן אשמח אם תקראו, או תקראו שוב ואשר, ביחד הן מתארות אותי ואת מה שאני אוהבת לעשות, הכי טוב.

הרגע בו נגלה הקסם או איך גיבוב של חומרים ורעיונות הופך לאדריכלות – על הקסם שביצירה. רשומה שמנסה לתמצת למילים את הקסם שבעבודה שלי שהוא בעצם המניע לקום כל בוקר ולעבוד.

"בית של פעם" – זיכרון נוסטלגי או אבטיפוס שיכול להתאים גם היום?  – רשומה שיצאה לראשונה בתור כתבה לXNET על בתי הסוכנות שמילאו את כפרינו בשנות המדינה הראשונות והגעגוע שאנחנו מטפחים אליהם.

מו ומו – מו המסעדה ומו האיטליז – על התהליך מרתק של שיפוץ ותכנון מחדש של מסעדה משפחתית בתוך מבנה היסטורי לשימור.

תיאוריות באדריכלות  ♥.F.F – על תהליך של שיפוץ בית ישן מאוד שממש מט ליפול בעזרת מזמינים עם טעם משובח והליכה עם הלב.

שחרולה VS נוטלה – רשומה על כך שאי אפשר להתווכח על טעם ולכן אי אפשר לאדריכל אלא להקשיב לטעמו של הלקוח.

כפי ששמתם לב כל הרשומות אליהן שלחתי אתכם קשורות, בדרך זו או אחרת לאדריכלות שזה גם העיסוק שלי אבל גם אהבתי הגדולה.
אז שתי רשומות הבונוס הן שונות.

אני רוצה לשלוח פרחים  לאנשים הרעים שחלפו בחיי – זו רשומה שנכתבה בהווה אחד תוך ידיעה שבעתיד שלו תבוא תודה. תודה לכל מי שפוגע בהווה פגיעה שתוליד שינוי וצמיחה בעתיד.

הסיר של אוגניה – זו רשומה שאני מאוד אוהבת. שנכתבה מתוך געגוע לאוגניה שגרה בדירתי, אותה לא פגשתי מעולם. ויש גם מתכון מעולה לרטטיוי מפרובאנס

גם חמשת הבלוגים אליהם אני שולחת את השרביט יהיו הפעם קשורים ב"מקצוע". וגם רציתי שהם יהיו מהבלוגיה המורחבת. השתדלתי לחדש כי לא רציתי שלקוראים הנאמנים שלי הרשומה הזו תראה כמו דז'ה–וו.

סימני עיצוב של מרב שדה. מעצבת פנים מוכשרת, חרוצה, מקורית ובילתי נלאית הבלוג שלה תמיד מרענן, מחדש ומשכיל.  טרם נפגשנו במציאות, אולם בוירטואליה כבר שיתפנו פעולה, החלפנו דעות ואפילו הגענו לאי–הסכמות. אנחנו עוד נשב לנו על כוס קפה.

חלון אחורי של מיכאל יעקובסון. אהבתי את השם ההיצ'קוקי של הבלוג, אבל יותר מכל אני אוהבת את זה שכל רשומה אצלו היא איזה סיבוב איפשהו. אנציקלופדיה מהלכת של אדריכלות ואהבת הארץ ואנשיה. כל רשומה היא פיצוץ של חושים וידע וחידושים. תענוג גדול. לא נפגשתי עם מיכאל, עדיין, אך הוא עזר לי רבות בהכנת הכתבה לXNET על הבתים של פעם.

אדריכלות אופטימית של אלכס מילאטינר. גם עם אלכס טרם נפגשתי מחוץ לוירטואליה, אבל בעקבות איזו רשומה שלי, התכתבנו מעט, נכנסתי לבלוג שלה ואהבתי את רוח הדברים. אני מסכימה עם כל מילה שהיא כותבת ואני אוהבת לראות את האינטרפרטציה שלה לחיים.

הבלוג של סיון אסקיו (שמא קוראים לו BECAUSE TRAVEL IS A STATE OF MIND ?) צלמת מכשפה. מצלמת אדריכלות כאילו היא רואה מעבר למציאות וכותבת באופן מרנין. הרשומות שלה מגיעות מכל העולם והכל נראה כל כך קליל ופשוט.

Pasta evry dayשל שרון גור. לכאורה זהו בלוג על אוכל איטלקי, אבל רק לכאורה. שרון היא אדריכלית שמצלמת כמו צלמת, מבשלת כמו שפית, נשואה לאיטלקי וחיה ליד אגם קומו. היא כותבת נפלא וכל רשומה שלה יכולה להפוך לתמונה ממוסגרת אצלי בסלון, כל כך הן יפות. מי שמכיר את התרבות והשפה האיטלקיות יתענג שבעתיים על הבלוג הדו–לשוני שלה. טרם פגשתי את שרון – אבל זה לבטח יקרה!

ושני הבלוגים לבונוס שלי, הם כאלו שמנגנים לי על נימי הנשמה:

איילת מטיילת של איילת גזית, שכותבת על הכל (כן, גם על טיולים) ויש לה מקגייבר וטייס ומצ'יסטה והיא מחייכת לעולם גם כשהיא לא ותמיד אני כל כך מאושרת לקרוא את הרשומות שלה.

הבלוג של Aunt Petunia  אשר בו ובכותבתו התאהבתי בקריאה ראשונה היא כותבת על פרחים ואנשים ברגישות ובאהבה גדולה. אם לא קראתם את מה שהיא כותבת רוצו להשלים את כל מה שהיא כתבה. אחרי אהבה וירטואלית ארוכה, נפגשנו וזה היה כיף גדול!

Nicolae Grigorescu

זהו, קוראי היקרים. הפעם רשומה לא עלי ועל הגיגי או עבודותי. הפעם אני שולחת אתכם לרעות בשדות זרים (אבל אלו שדות משובחים!) ניסיתי לתבל, עד כמה שאפשר את הרשומה זהו בתמונות. לא היה פשוט ואני מקווה שנהניתם והשכלתם.

אני לא סובלת צהוב.

כך התכוונתי להתחיל את הרשומה הזו ובעיקר להתנצל על הלקונה הזו. אפילו כתבתי פתיח בפנקס שלי וכך בדיוק הוא התחיל: “אני לא סובלת צהוב" ואז התחלתי להביט סביבי והבנתי שזה כבר כל כך לא נכון.

נעלי NADIA של מיה גלזר המוכשרת

כשכתבתי את הפתיח בפנקס שלי, בדיוק נעלתי את הנעליים המשגעות של MYKA וגם התיק שלי היה בצבע תואם (אבל זה כבר נובע משריטה אחרת שלי).

כשהבטתי מסביב ראיתי את הרצפה בבית שלי והיא צהובה ולא סתם, אלא גוון שיוצר, במקור, עבורי ואחר כך נכנס לייצור ע"י "מרצפות רחובות".

דלת שירותי האורחים שלי צבועה בגוון עז של צהוב שנבחר בקפידה מתוך מניפת הגוונים. אני לא מבינה מדוע אני בטוחה שיש לי קומפלקס עם צהוב בו בזמן שאני מוקפת צהובים שונים, מתוך בחירה. אני חושבת שאני יכולה לשנות את הפתיח שלי ל "יש צהובים שאני לא סובלת" וזהו. 

שולחן כתיבה בסטודיו של "מטבחי פטיט" וסלסלות בד צהובות ומקסימות, הכל בעיצובה של עופרה.

הבנתי שיש צהובים שאני אפילו מחבבת מאוד רק כשקראתי, לפני הרבה זמן, את הרשומה הצהובה של עופרה חברתי המוכשרת. היא כל כך אוהבת צהוב ורואים את זה בסטודיו שלה. אחרי הרשומה הזו הבנתי שיש סיכוי לצהוב.

הטבע חוגג עם הצהוב וכמו תמיד השפה שלנו דלה מלתאר את הגוונים אז אנחנו קוראים להם ע"ש מה שהטבע ברא עבורנו. צהוב אפרוח, צהוב חלמון, צהוב לימון, צהוב חמניה, וצהוב בננה.

Mini Cooper S

הצהובים כל כך שונים זה מזה. טיבעי לפתח העדפה לאחד ולא לאחר שהרי אין דומה צהוב בהיר, אפרוחי ורך לגוון חלמון הביצה העז והמתריס ולא דומה צהוב החרצית הדרמתי לגוון החרדל השקט והסולידי.

בצבע כמו בצבע – אין חוקים. אפשר הרבה ואפשר מעט, אפשר בהיר ורך ואפשר נועז ומתריס. אפשר לשלב עם גוונים אחרים שירגיעו ואפשר להעיר ולהקפיץ גוונים רגועים.

מתוך Better Homes & Gardens

הכי פשוט לעצב עם הצהוב הבהיר (אפרוח, בננה, שמנת). אפשר ממנו בכמויות רבות, הוא סולידי, "כמעט לבן" ולא פראי.

מתוך Better Homes & Gardens

אפשר לשלב אותו עם גוונים פסטליים נוספים למראה עדין ומואר.

מתוך Better Homes & Gardens                                                           מתוך Myhomeideas

ואפשר לשלב אותו עם גוונים חיים יותר.

http://lineofdesign.wordpress.com/tag/tons-pastel/

לפעמים, צהוב בהיר יכול להיות תחליף צבעוני לנייטרליות של הלבן.

מתוך Better Homes & Gardens

מי שאוהב מאוד את גווני הצהוב העצמתים והשובבים כמו החלמון, החמניה, החרצית ושכמותם, קל לו להשתמש בגוונים עזים יותר ובכמות גדולה יותר.

מתוך Home Designing

זה גוון חי וצעיר וגם כאשר רב השימוש בו, החלל נשאר בהיר ומואר.

housewears.blogspot.com

השילוב של צהוב עז עם לבן הוא נפלא ויכול ליצור משחק מעניין של צורות גיאומטריות,

עבודה של Katrin Cargill

כמו פסים

בבית של דרו ברימור

או משבצות

מתוך Roomseven

ואפילו עיגולים משולבים עם פפיטה.

http://www.punky-b.com/archive/2012/06/04/cette-semaine-jai-aime-63/

מי שמחפש לתת מראה של שובבות עדינה יותר ועם זאת לשמור על סולידיות כללית יכול לתת ליטופים צהובים לסביבה מונוכרומית.

עבודה של Tolis Inrdeding

ספה,

עבודה של  Tamizo Architects Group

שטיח,

עבודה של raina kattelson

גופי תאורה,

http://www.bhg.com/decorating/color/paint/yellow-home-decorating-ideas/#page=27

תמונות, כריות,

להאיר בצהוב

או אביזר יחיד כמו כיור

Classic Details

או קישוטים על הקירות.

מה שצהוב עושה לאפור

בשילוב עם גוונים כהים מקבלים תוצר מאוד אלגנטי ודרמתי ועם זאת צעיר ומקורי.

חדר רחצה פירחוני                                                                  מטבח כפרי ועדין

אפשר להשתמש בטפטים, הם מקלילים את כובד הגוון, נותנים נופך צעיר ומרעננים את האווירה. אפשר לשלב מספר טקסטורות או עם קירות ואביזרים צהובים אחרים.

במהלך הכנת הרשומה הזו ובשיטוטי ברשת – גיליתי שאני דווקא מחבבת את הצהוב הזה ואני חושבת שהראיתי לכם מדוע. אם אתם רוצים לראות עוד,  אתם מוזמנים לפינטרסט הצהוב שלי 

מרק פלפלים צהובים וזעפרן

ואם מתחשק לכם מתכון צהוב אז אפשר את מרק הפלפלים הצהובים עם הזעפרן שבתמונה למעלה או את מתכון עוגות מוס הלימון שעשיתי.

תמיד שנאתי פיצה.

נעורי היו כל כך בשכבר הימים ואני זוכרת רק פיצה אחת בשם רימיני שהיתה עליה יציקה של גבינה צהובה וכבדה שהייתה נמתחת כמו גרבי ניילון צהבהבות ולא היתה, לאוכל אותה, שום יכולת ניתוק מהמשטח הצמיגי הזה. פשוט מאכל שלא היה ראוי, בעיני, למאכל אדם.

אחר כך נכנסו לשוק עוד פיצות, אבל אני כבר הייתי בטראומה. “פיצה אני לא אוהבת" ואפילו לא ניסיתי.

כשנסענו ללמוד באיטליה בקיץ 90', שתי דקות אחרי שהתאהבתי בכדורגל של המונדיאל, גרנו חודש שלם בדירה של רפי וטלי בוִיָה מוֹרגָנטִינִי במילנו. רק הגענו משדה התעופה בערב הראשון, הסופר (Esse Lunga) כבר היה סגור וכמוהו כמחצית מהחנויות (לרגל חופשת הקיץ) אז ישבנו בפיצריה קטנה ושכונתית ואכלנו פיצה.
משהו זע בי שם.
זה לא היה משטח הגבינה המאיים לתקוף אותך וגם לא טעם כבד של תבלינים "טעימים" והבצק היה לגמרי אחר. עבה, לחמי וטעים ביותר. באותו הערב חשבתי שזה היה הרעב שעשה עמי חסד.

מחכים לפיצה. וונציה 91'

זה היה בוונציה שהבנתי שהיחסים ביני ובין הפיצות נמצאים בתהליך של שינוי. פיצה משובחת ברחוב צדדי, הפעם עם בצק דק דק ופריך להפליא (בתמונה לא רואים את הפיצה, אבל חלק מליטר הבירה רואים) גרמה לי למתן את התנגדותי למאכל הנ"ל ואפילו לנפק סופרלטיבים מעטים.

מראה פיצרית גן העדן מבחוץ. דרך גוגל.

אבל ההתמכרות האמיתית שלי החלה כאשר גילינו את פֶּפִּינוֹ ב"גן העדן של הפיצה" בוִיָה פֶּלֶגרִינוֹ רוֹסִי , 52 במילנו. בעצם רפי, טלי ויוסי, שגרו בוִיָה פֶּלֶגרִינוֹ רוֹסִי 15/1 (קווִינדִיצִ'י בָּרָה אוּנוֹ), הם שגילו את המקום הנפלא הזה שאחריו פיצה כבר היתה משהו אחר.

Pizza Zazà

מגוון הפיצות שם הוא יצירתי במיוחד. אִיל גיוֹטוֹנֶה – עם ירקות צלויים וביצת עיין במרכז, גוּלִיט (על שם רוד חוליט ההולנדי ששיחק כדורגל ב"מילאן")עם קוויאר אדום ושחור מסודרים בפסים ובמרכז צדפת קוקי סן ז'ק, טִירוֹלֶזֶה – פיצה ללא רוטב עגבניות, עם גבינות שונות ושפק.

הפיצה האהובה על יוסי – פיצה טִירוֹלֶזֶה, ללא רוטב אדום

ואם חשקה נפשך במשהו שלא נרשם ו/או טרם הומצא ע"י האדם הלבן – רק צריך לבקש. (פיצה עם גבינת ריקוטה רכה וטונה זה ממש מעדן. אני לא זוכרת מי המציא את זה).

Scamorza + porri + cotto

רק הכתיבה על המקום הזה ממלאה אותי בגעגוע עז לקבלת הפנים הביתית שכל לקוח היה זוכה לה עם הכניסה מבעד לדלת מכוסת הוילון, למבחר הנפלא של הפיצות, לטעם העילאי שלהן, לזמן הנהדר שהיינו מעבירים שם ואולי קצת, גם לנעורים הסטודנטיאליים שחלפו. אבל רק קצת…

מבחינת העיצוב המקום נראה בין מיושן לעלוב ובביקורות ברחבי הרשת זו הסיבה היחידה לביקורת שלילית. אם תרצו לצאת לסיור וירטואלי קטן בגן העדן אתם צריכים רק להקליק.

פיצה עם רוקולה

כשאתה חי באיטליה אין שום סיבה שבעולם להכין פיצה בבית ואכן בכל השנים שגרנו במילנו לא הכנתי ולו פעם אחת פיצה. כשהתחשק לנו פיצה, פשוט היינו נכנסים לג'ורג'י , האופל קדט השחרחרה שלנו ונוסעים לפֶּפִּינוֹ בוִיָה פֶּלֶגרִינוֹ רוֹסִי 52.

לאחר חזרתנו לארץ, מצאתי עצמי מתגעגעת לפיצות של פֶּפִּינוֹ ולומדת להכין בעצמי. מאז שהילדים טעמו "פיצה של בית" גם הם מעדיפים אותה על פני המוזמנות.

אזור העבודה בפיצריה. מבט מאזור ההסעדה המוגבה.

לפני שאני פוצחת בהסברים של איך עושים פיצה ביתית אני חייבת להזמין אתכם, כשאתם במילנו, לבקר את פֶּפִּינוֹ בגן העדן של הפיצה. רק תזכרו לברר לגבי שעות הפתיחה (אני זכרתי שסגור בימי רביעי ואת המטבח סוגרים בשעה 23:00, אבל בחיפושים באינטרנט זה לא מצויין)* רוב הסיכויים שאיש לא מדבר שם אנגלית אבל אם תגידו שיוסי שלח אותכם (אותי הוא לא יזכור) פֶּפִּינוֹ מאוד ישמח.

במשך כמה שנים הכנתי בצק מאחת החוברות שקניתי עוד בזמן הלימודים (PASTA 1), עד שמצאתי מתכון מצויין בפורום מתכונים בתפוז, שיניתי אותו קצת וכיום הוא בצק השמרים שלילכל דבר. גם הרוטב הוא פרי "פיתוח" שלי ונוצר תוך כדי ניסיון לשחזר את הטעמים העדינים והקסומים של הפיצות של פֶּפִּינוֹ.

יש כמה דברים בסיסיים בפיצה וכמה דברים שאפשר להיות בהם יצירתיים ככל שתרצו. בעיני הבצק, הרוטב והגבינה הם MUST. כאשר הם מעולים הפיצה מעולה ואפשר משם להשתולל כיד הדימיון הטובה עליכם.

חומרים:
בצק:

1 קילו קמח לחם
1 כף סוכר
2 כפות מלח
2 כפות שמרים יבשים
4 כפות שמן זית
כ-2 כוסות מים חמימים (הכמות משתנה לפי ענות השנה…)

רוטב עגבניות:
קופסת עגבניות מרוסקות (800 גר')
חצי חבילה של בזיליקום טרי
שמן זית
מלח

גבינה:
אני הכי אוהבת את המוצרלה המגורדת של "גד". ניסיתי כאלו שנמכרות על המשקל ואהבתי פחות. כל אחר וטעמו, אבל אל תשימו "פתיתי X” של שום חברה. רק מוצרלה. זה עושה הבדל גדול!

תוספות אפשריות לפיצה: בצל, עגבניות, טונה, אנשובי וגבינות שונות.

תוספות:
ברשומה הזו השתמשתי במבחר קטן של תוספות. בצל, עגבניות, טונה ואנשובי. אבל אפשר להוסיף גבינות כמו רוקפור ופרמג'אנו וקשקבל (Pizza quatro formaggi), או נקניקיות, או פירות ים ואפילו קוויאר, גבינה רכה ורוקולה טרייה (רוקט) אותה מוסיפים אחרי ההוצאה של הפיצה מהתנור.

הכנה:
בצק:

1. שמים בקערת המיקסר את הקמח, השמרים והסוכר.

   

2. מוסיפים כמחצית מהמים ומתחילים ללוש. מוסיפים מים לפי הצורך (בחורף יקח פחות מים ובקיץ יקח יותר).

   

3. רק לאחד שהבצק מתחיל להתאחד מוסיפים שמן זית ומלח. שני אלו מעכבים את פעולת השמרים ואני אוהבת לתת לשמרים "פור" עם המים החמימים והסוכר.

   

4. לשים כעשר דקות עד שהבצק גמיש ונעים.

   

5. מכדררים את הבצק ומורחים אותו בשמן זית כדי שלא יווצר קרום התייבשות.

   

6. מכסים את הקערה בסמרטוט נקי ולח (לסבתות הרי לא היה ניילון נצמד, נכון?) ומניחים במקום חמים לתפיחה של כשעה או עד הכפלת הנפח.

   

7. לאחר שהבצק הכפיל את נפחו, לשים ומוציאים ממנו את כל האוויר.

   

   

8. חותכים את הבצק לשלושה חלקים. כל אחד מהם יכול להיות פיצה שלמה שתחתך למנות לאחר האפיה.

   

9. אפשר להמשיך ולחלק כל כדור בצק לארבע ולהכין פיצות אישיות או קָלְצוֹנֶה אישיות (ראו בהמשך).

רוטב עגבניות:

1. קוצצים עם בלנדר חצי חבילת בזיליקום לתוך העגבניות המרוסקות. אין צורך להמליח בשלב זה כי יש תוספות שהן מלוחות מאוד. גם את שמן הזית אני מוסיפה בעת הרכבת הפיצה כי לא תמיד מתאים להוסיף שמן זית.

הרכבת הפיצה:

1. פיצה מרגריטה גדולה עם עגבניות שרי ובצל – מותחים ומרדדים את 1/3 מהבצק לגודל תבנית שטוחה. מומלץ לשים נייר אפיה משומן בתחתית.

   

2. מניחים עם כף את הרוטב המרוסק על הפיצה ושומרים מסביב על שוליים יבשים. לטעמי אין להעמיס ברוטב והכמות המוצעת בצילומים היא האופטימלית.

   

3. ממליחים ומוסיפים זרזוף נדיב של שמן זית.

   

4. מסדרים יפה על הרוטב בצל חתוך לחצאי טבעות ועגבניות חתוכות דק.

   

5. מפזרים גבינת מוצרלה מעל הכל (בצפיפות המצולמת זה מעולה). 

   

   ומניחים להתפחה.

   

6. קָלְצוֹנֶה במילוי טונה – חותכים 1/3 מהבצק לארבעה חלקים ומכל אחד ממנו מרדדים עיגול דק לעובי של 3 מ"מ.

   

7. מניחים את הרוטב כמו בצילום ומשאירים שוליים יבשים.
8. ממליחים ומזרזפים שמן זית.
9. מוסיפים ¼ קופסה של טונה מסוננת מן הנוזלים ופורסים אותה על ½ מהפיצה.
10. מפזרים מוצרלה מלמעלה (מה שיוצא אחר כך – בפנים)

     

    

11. סוגרים את הפיצה לכיסון ומהדקים היטב את השוליים היבשים ומניחים על תבנית עם נייר אפייה להתפחה.
    
12. פיצה אנשוב** אישית – חותכים 1/3 מהבצק לארבעה חלקים ומכל אחד ממנו מרדדים עיגול דק לעובי של 3 מ"מ.
13. מניחים את הרוטב כמו בפיצה הקודמת ומשאירים שוליים יבשים. אין צורך להמליח או להוסיף שמן זית.

     

    

14. קוצצים 4-5 אנשובי.

    

15. מפזרים את האנשובים בצורה אחידה ע"ג ארבע הפיצות. האנשובים מאוד מלוחים והם יתבלו יפה את הפיצה ללא תוספת מלח.

    

16. מזרזפים על הפיצות שמן אנשובי מן הצנצנת שלהם.

    

17. מפזרים גבינת מוצרלה מעל הכל (בצפיפות המצולמת זה מעולה) ומניחים להתפחה.

זמן ההתפחה הוא גורם נזיל. ראשית, יש את ההבדל בין קיץ לחורף והקיץ התפיחה מהירה יותר. יש הבדל נוסף והוא אם אתם רוצים בצק עבה או דק. אם רוצים בצק דק, אפשר להתפיק רק חמש דקות או לא להתפיח בכלל (כששמנו את הרוטב הבצק המשך לתפוח.)
אם רוצים בצק עבה כמו פוקצה כדאי להמתין שעה להתפחה מלאה.
ומי שרוצה באמצע? – עשרים דקות זה מספיק ורואים שהבצק תפח קצת והפיצה נראית פיצה..(איזה מדד מדוייק נתתי לכם, הא? ככה זה עם בצק שמרים, הכל תלוי)
את הפיצות בצילומים הכנתי בזו אחר זו לפי הסדר שרשום בהכנה. כאשר סיימתי את כולן, בצק הפיצה הגדולה היה כבר מוכן להכנס לתנור. כאשר היא יצאה, הכנסתי את הפיצות והקָלְצוֹנֶה האישיות.

יש לאפות בתנור שחומם מראש ל200 מעלות ל15-20 דקות. תלוי בגודל הפיצה/פיצות ובעובי הבצק. לי יש בתנור פונקציה עם ציור של פיצה, אז אני מסתפקת בלקוות שמשהו בציור הזה נכון לפיצות.

הנה לכם התוצרים שלנו:

חתיכה מהפיצה הגדולה, עם בצל ועגבניות

קָלְצוֹנֶה אישית במילוי טונה ומוצרלה.