פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 7 אוקטובר 2012
כשהיינו בני עשר בערך, החלטנו, ע' ואני, שכאשר נהיה גדולים נחיה כמו טרזן וג'יין בג'ונגל באוסטרליה ולא בציוויליזציה.
גדלנו במושבה קטנה, שכיום גדלה לעיר ומלבד שמה לא נותר שום דבר הדומה למקום הנפלא בו גדלנו. לצידי הכביש הראשי היו שדות, פרדסים, חורשות אורנים, שדה פתוח עם שתי וושינגטוניות ענקיות ולול אחד. הלול של גב' כץ, ממנה היינו קונים ביצים טריות כל יום.
היינו קוטפים תפוזים מהעץ כאשר היינו יוצאים להרפתקאות, מטפסים על עצי האורן שביערות רח' סוקולוב ופוגשים תרנגולות ואווזים בחצרות השכנים ברח' אוסישקין. בין כל הבתים והשדות היו שדות לא מעובדים עם פרחי בר, ירוקים בחורף ויבשים עם קוצים בקייץ ושבלולים וצבים. המון צבים. לא היינו צריכים לצאת לטיול שנתי כדי לראות סביונים, מקור החסידה או חוביזה.
א', אהובי, גדל בפרבר עירוני וחייו התנהלו בין יערות סבוכים וחולות אינסופיים ואני בטוחה שהרפתקאותיו היו נפלאות לא פחות מהרפתקאות המושבה שלי.
גדילת האוכלוסיה וערך נדלני, אכלו את הטבע, וצמצמו את מרחבי ההרפתקאה של הדורות שבאו אחרינו. חוסר תכנון בוגר איפשר התפתחות מרקם אורבני "ללא הפסקה". ללא איים של ירוק, אויר או מרחב. ערים ללא אתנחתא. ערים ללא אפשרות של התנתקות, ולו רגעית, מהמרוץ.
אנחנו מדינה שגדלה אל תוך עצמה ואיש לא שיער שדריסת מרחבי הטבע שהיו חלק בלתי נפרד מן ההתיישבות תהיה הרסנית כל כך. ברוב הערים אין פארקים, אין טבע באמצע העיר ובאלו שיש, הגנים נהגו מאוחר מידי ומעט מידי ובדרך כלל גם רחוק מידי מהמרכז ולא כחלק אינטגרלי של המרקם העירוני.
פריז, בדומה לרבות מאחיותיה האירופאיות, אינה עולת ימים ולכן מתוכננת בקפידה מקדמת דנן.
הפארקים והגנים רחבים הידיים משבצים את הטבע בלב המרקם העירוני בכל הרבעים ובכל השכונות שלה, גם אלו הפחות מרכזיות מאפשרים לתושבים לעצור, לנוח ולהגיש מחובקים ע"י הטבע. מי רץ, מי קורא, מי יושב עם חברים ומי מפזר אוכל לבעלי הכנף במקום.
כחלק מטיול בר המצווה תוכננה חוויה פריזאית. כך, באחר הימים, בעודנו מטיילים, צעירי ואני,"ליד הבית" נגלה אלינו גן קסום. חלק גדול מהקסם של פריז הוא לגלות דברים במקרה. לחוות ללא תכנון. כך, הנחנו לעצמנו להתמסר לגני לוקסמבורג ( Jardin du Luxembourg )
נכנסנו, טיילנו מעט והתיישבנו לנו בפינה נעימה חווים את הגן, מתבוננים. מצלמים את הרגע. שימו לב לקסם וכיצד הוא מהלך על האנשים. כיצד באי הגן חווים את הטבע, המרחב, האתנחתא. הגן הילך עלינו קסמים. מצד אחד צצו במוחנו סיפורים על דייריו הזמניים של הגן ומן הצד השני הבננו אותם לעומקם מבלי להחליף מילה ביננו. להלן הסיפור הראשון שקלטה עיננו החדה: שתי נשים חורשות להן מזימה. עקבנו אחריהן וחיכינו לראות מה מתפתח…
המשך העלילה מתואר בהמשך.
1: השתיים לקחו ילדה מאמה שנמנמה קלות והן קולטות שאנחנו מתבוננים בהן.
2: "תזרקי אותה לכאן. זה הכי עמוק" מצווה האישה השמאלית והילדה מחליקה אט אט מידיה של האשה הימנית. "הנה, אני עוזבת אותך" היא מסבירה לקטנה….
3: לאחר מאבק אימהי קצר (לא מצולם) האם הצילה את בתה והטביעה את שתי הנשים הרעות. "אמא, אני זורקת להן קצת אוכל" אומרת הקטנה, משועשעת, כשהן ממשיכות לשבת ולהנות מהשמש הסתווית.
המשכנו להתבונן באורחי הגן ושמנו לב שבמרכזה של קבוצת ברווזים יש מסתנן, מין ברווז משונה. מבט חודר יותר גילה שחף בהיר שפשוט נמאס לו לעוף כל הזמן גבוה יותר וגבוה יותר והוא רצה קצת לשכשך במים ולנוח לרגע קט.
בתמונות הבאות תראו את מלך הברווזים שגילה ששני הסטודנטים מאחת התמונות הקודמות, הלכו והותירו אחריהם המון פירורים. יותר ממה שהדרורים הקטנים יכולים לאכול.
"חבר'ה" הוא קורא לחבריו ששוחים להם במעגלים, "מצאתי המון פירורים של קרואסון משובח"
לאחר שכולם הבינו והחלו יוצאים מהמים, הוא המשיך בהליכה ברווזית ובטוחה אל עבר המטרה.
החבריא יצאו מהמים והחלו לדדות אחריו במהירות והוא, בטוח כמו מלך, הוביל אותם בגאווה.
וכך, ברגע קסום אחד בסתיו 2010 היינו גם אנחנו חלק מהטבע הפריזאי ובטח מישהו אחר התבונן בנו והבין אותנו.