ההפלגה שלנו מתקדמת בהתמדה אל סיומה וברשומה הקודמת ראיתם כיצד השמים מתקדרים מסביבנו וחשרת עננים מאיימת מלווה אותנו בים. אני חייבת לומר שאני ממש לא שייכת לקבוצת האנשים שמחבבים חורף, אפרוריות או קור וגם התמונות יוצאות, בדרך כלל, פחות טובות. עם זאת, חבורת ספנינו היתה כל כך מרנינה עד שלא הקדשתי תשומת לב לעובדה שהייתי אמורה להיות מדוכדכת ולו קלות. הגענו למזח של אפידברוס והמקום היה לגמרי ב"אוירה של סוף קורס". הכל סגור ואחראי אספקת החשמל נסע ויחזור רק מחר, מה שגרם לנו להשאר ללא אספקת חשמל, ללא אספקת מים טריה ולמחשב שלי לפרוק את עצמו לדעת. אילולי שקשוק התרנים ברקע, יכולנו לחשוב שהוגלינו לאי שומם. התארגנו די מהר, הערנו את שני נהגי המונית של האי משנת הצהריים שלהם, ויצאנו לעבר התיאטרון של אפידברוס. בדרך פגשתי חתול, די ידידותי שקיבל טרמפ על הידיים לחלק מן הדרך.
התיאטרון היווני באי הוא הוא הכי עתיק ששרד עד היום, הוא במצב מעולה ויש לו אקוסטיקה מיוחדת. במרכז יש נקודה המסומנת באבן. מי שעומד עליה נשמע בכל התיאטרון. אחד אחד נעמדים התיירים בנקודה המרכזית של התיאטרון וההד נושא את דבריהם לכל המושבים בצורה מושלמת.

קזה ואייל פצחו בזמר מרגש של ירושלים של זהב ונתנו הופעה נהדרת, רק חבל שאני הצטרפתי אליהם בזיופים מצמרר אוזניים..

חלקנו עלו עד לשורה האחרונה לבדוק שהאקוסטיקה אכן מושלמת גם למעלה והנוף שנגלה היה עוצר נשימה (שגם ככה איימה להעצר אחרי העליה התלולה לשורה האחרונה)
כשחזרנו לקו החוף הלכנו לנשנש קצת אוכל מקומי באחת משתי המסעדות היחידות שנותרו פתוחות.
בערב יצאנו לאכול, במסעדת מלון פוסידון (פה בתמונה, ברקע) לפי המלצה שקיבלנו בפורוס. אין על אל-הים באזורים הללו. הארוחה היתה מצויינת והמסעדה היתה מלאה בשייטים. לקראת סוף הארוחה, הודיע הקפטן על פרסום אפיזודה נוספת במסעינו. הסיפור של היום החמישי, אתמול בפורוס: יום רביעי 2/10/13 פורוס.

החלטנו להישאר יום נוסף בפורוס. גם יופיה של פורוס…גם מזג האוויר וגם כי היינו חייבים לגמול לבחור ממסעדת אואזיס שגרם לנו…כמו גם לכל היאכטות הסמוכות ל "סעוד" על שולחנו…לשם כך היינו זקוקים לזמן..לרעיון…ולטיפול רפואי.. המקצוענים שביננו, השכימו עם שחר לריצת בוקר מסביב לאי… חלקו הדרומי של האי הוא בהיקף של כ 4 קמ…הדרך משופעת בזווית וגם משופעת בצמחי בר ארצישראלים (חצבים ורקפות)… כשסיימנו, נערכנו לארוחת בוקר באחד מבתי הקפה המקומיים…. קיבלנו הצעה שלא ניתן לסרב לה מדון קורליאונה שהתאים לדמות הסנדק הן בקולו והן בחזותו.. התישבנו בבית הקפה של משפחת קורלאונה וזכינו לאחת מארוחות הבוקר…אם לא ה… הזמנו חביתות שונות (גם אריאלה)..וקבלנו הן אוכל טוב והן יחס אדיב וחם מהדון בעצמו…שהתגלה מאוחר יותר כמלח לשעבר בצי הסוחר היווני שלעת בגרותו, ירד מהים ופתח לעצמו קפה קטן ומקסים. יצאנו לתור את האי וטיפסנו במעלה הסמטאות הצרות עד לשפיץ של "ספירי" שם קבלו מלחינו הטובים קצת הסטוריה..קצת גאוגרפיה…וקצת מיתולוגיה. מי שלא שוטט בסמטאות פורוס ולא זכה לצלם את נופי הים מבעד למסגרות הסמטא..לא יכול להיחשב כמי שביקר ביוון..וראוי שימחק מדרכונו את החותמת של ביקורת הגבולות היוונית. מהשפיץ, החלקנו במורדות הסמטאות עד לצידה השני של העיר..שם עצרנו לרגע בבית קפה "קפה הסקיפר"..ותכננו את המשך היום. סיכמנו סופית שנישאר באי, נשלים את המתנות האחרונות למשפחה והילדים, נשכור קטנועים ונצא לסיבוב "שונה". הבעיה הייתה שהדרך חזרה לספינה עברה מול מסעדת אואזיס…וככל שאימצנו את כושר ההמצאה, לא הצלחנו לגבש תירוץ ראוי לבעל הבית במקרה וניתפס.. בהתגנבות יחידים חזרנו לספינתינו לאחר ששיננו את התירוץ "הערב אנו מכינים ביאכטה"… רוב המלחים הגיעו בשלום אך לפתע הופיע נשוא ייראתנו כשהוא טרוד בלכידת עוד שתי יאכטות שנכנסו למעגן… הוא בירך אותנו בלבביות ושאל.." אז מה ? הערב אתם מבשלים ביאכטה הא ????" הבנו…שנפלנו קורבן למלכודת משומנת של אלוף בשיווק שבינו ובין מסעדנות אין ולא כלום…הנ"ל אפילו לא חלם שנבוא לבקר שוב…ולכן דאג לזי….את האמ… אמ.. שלנו כבר בערב הראשון…והיחיד. לאחר שסייענו ליאכטות הסמוכות לסדר חבלים לנוכח הרוח שהשתנתה והתחזקה…שמנו פעמינו לאיש שמשכיר קטנועים. שכרנו 6 טרקטורונים ויצאנו לסיבוב של כשעתיים באי. ביקרנו בשרידי מקדש פוסידון המפורסם…במפרץ האהבה..ובמפרץ הרוסי.. סיימנו בקפה ה"חתול הלבן"..שם הציגו בפנינו את ספר האורחים בו חתום (בין שאר שועי עולם) גם ביבי שלנו. כמובן שכקפטן בכיר..רשמתי הקדשה מכובדת מטעם ה"חמישיה" וקזה..והוספתי הערה המתיחסת להקדשה של האדון בעמוד 215…. את הערב סיימנו בארוחה במסעדת פוסידון…בה הרימו גבה…ועוד אחת לנוכח הצלחתינו להגיע עד אליהם מבלי שנתפסנו על ידי מסעדת אואזיס. הודינו בראש מורכן…שנתפסנו ..וזחלנו לספינתינו הטובה לעוד יום של הרפתקאות. עד כאן יומן הקפטין להיום.

פרשנו מן הארוחה, איש איש אל קיטונו הוא. אריאלה ועודד לחדרם על קרקע מוצקה, ואנחנו ליאכטה. אמיר פרש ראשון, משה הלך ללוות את עודד ואריאלה ואילו ענבל, אייל, קזה ואני הלכנו בקצב שלנו, כמו מנסים להאריך את ההרפתקאה שעומדת להסתיים. על הרציף עמדה חבורה של מלחים פולנים,שכנינו לעגינה. כשהתקרבנו הזמינו אותנו להצטרף אליהם לשתית וודקה. למה לא? אנחנו לא צריכים לנהוג הערב, נכון? עברנו ביאכטה והבאנו בקבוק יין. כשעלינו ארבעתנו על היאכטה חבורת השיכורים (שאינם דוברי אנגלית כלל וכלל) קמה לקבלנו בברכה. הדוברת, שהיתה הכי שיכורה תתגלה במשך הערב כבעלת ארסנל של ארבעה משפטים בלבד. אני מודה שהיכולת שלה לשלב בין המשפטים ולדקלם אותם באינטונציות שיכוריות שונות נתנו את ההרגשה שהיא, לפחות, פרופסור לבלשנות אנגלית באוניברסיטת לודג'. כאשר התיישבנו בקופיט החבר'ה השיכורים התיישבוט סביבנו בצפיפות, כשהם פותחים את היין שהבאנו. כולם הציגו את עצמם והדוברת אמרה שהם מוורוצלב. ענבל אמרה לה שגם המשפחה שלה משם, כשהיא חוסכת מהם דיוקים היסטורים לגבי אחרית משפחתה. כמובן שגם אני התגאיתי במוצא הפולני שלי והמארחים מאוד שמחו, אם כי היתה תחושה שהם יודעים למה לא להמשיך ולחקור על מוצאנו זה… הדוברת הבטיחה שבעוד שנה, כשנגיע לבקר אותה היא כבר תדע אנגלית מצויינת..("אין וואן ייר, יו קום נוח פולאנד, איי ספיק פרפקט אינגליש") כשהתחיל להיות צפוף מבחינת אדי האלכוהול והשיחה לא הצליחה להתרומם מעבר להבטחות על מפגש רעים רהוט אנגלית בשנה הבאה, הקפטן שלנו הודיע למארחים שיש לנו מבחן מחר ושאנחנו צריכים עוד ללמוד אליו וכך שוחררנו בשלום (הרבה יאכטות הן בעצם צוותי לימוד להשטת יאכטות) וחזרנו לתאינו, עיפים אך מרוצים.
בבוקר שלמחרת, יצאנו אל יום ההפלגה האחרון, כשאנחנו מכורבלים בבגדינו החמים. לא לפני שעשינו השלמת קניה אחרונה.

לאחר שיצאנו אל הים, בדרכנו לנמל אתונה, הכנו ברוסקטות מהלחם שכבר לא היה טרי. (כתבתי כבר שאנחנו שומרים על כדור הארץ ולא זורקים אוכל, נכון?) בתמונה למעלה לא מצולמת הברוסקטה שלנו כי היינו כל כך רעבים ולא הקפדנו על התיעוד. בקישור של התמונה יש גם מתכון, אבל מה שאנחנו הכנו היה “ככה וככה”:

ברוסקטות. מלחם של אתמול. (עדיף בהפלגה באיי יוון)
1. “מטסטסים” את פרוסות הלחם הישן עד לקריספיות קלה לפחות בצד אחד.
2. “משייפים” שן שום קלופה על המשטח המחוספס של הטוסט (ועוד אחת ועוד אחת, עד לכיסוי כל הטוסטים)
3. מניחים שכבה דקה של תערובת של עגבניה מרוסקת בפומפיה, שאריות הקליפה שלה חתוכות לקוביות, קצת שמן זית, עלי בזיליקום קצוצים (שאני קטפתי בעציצי האי ספצס), מלח ופלפל.
4. אפשר להוסיף גבינה צהובה כלשהי, אנחנו שמנו כי רצינו לסיים את המזון שקנינו, כאמור.
5. שמים בתנור עד להמסת הגבינה או חימום קל של תערובת העגבניות.
התרחקנו מאפידברוס והתחלנו את היום האחרון של ההפלגה אל הנמל הסופי של הרפתקאתנו, עליו תוכלו לקרוא ברשומה הבאה.