פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 24 מאי 2011
כמו שכתבתי ברשומה הקודמת, לילה סוער עבר על כוחותינו. סופת גשם, ברקים ורעמים. לקראת בוקר התחיל לטפטף גשם בכל מיני מקומות בחדר. ממש עינוי סיני.
קמנו אכלנו ויצאנו להעמיס את האוטו. עומק המים ליד המכונית כ40 ס"מ. לא היתה לי ברירה אלא לצלוח את האגם כדי להגיע למושב הנהג. בשביל אסף האוטו קורב ליבשה. התחלנו בלחפש את הנהר התת קרקעי הגדול והעוצמתי אך היינו צריכים לחכות לפחות שעה. ויתרנו ונסענו ל Gordes (גוֹרְד).
היום היה גשום ואפרורי וממש לבשנו מעילים. Gordes הוא כפר משגע "תלוי על ההר". נכנסנו לכפר בתקווה לראות סופסופ שוק כי איכשהו פיספסנו בכל הערים את יום השוק וכאן סופסופ הגענו ב”יום הנכון”, יום שלישי בשבוע.
הכפר כל כך יפה כבר כשהוא מתגלה מעבר לעיקול הכביש המוביל אליו. בכלל הנוף היה פשוט עוצר נשימה.
בגלל הגשם היו מעט מאוד דוכנים, אבל קנינו כמה זרי לבנדר יפים (בדוכן עם הגגון הירוק במרכז התמונה) ואת סל הפיקניק המפורסם שצולם כבר ברשומה הראשונה.
העיירה יפיפיה והגשם לא גרע מיופיה טיילנו בסמטאות ונהנינו מכל רגע.
משם נסענו לRousillion (רוסיון). כפר שכולו אדום ובנוי על סלעים שנראים כמו עשויים מחמרה, הבתים מטוייחים בטיח מקומי באותו הגוון והנשימה פשוט נעצרת מול כל בית ובית.
כשהגענו לפאתי הכפר (או מה שרצו שנחשוב שהוא פאתי הכפר…) היה שילוט שיש לחנות במגרש החניה המסומן. אנחנו, כמו בני המקום (עאלק) צייתנו והתחלנו לעלות ברגל במעלה ההר. היה רגע שהבננו שאנחנו הולכים לאכול אותה והתלבטנו אם להמשיך לעלות במעלה התלול (מי יודע כמה דרך יש לפנינו??!) או שמא לחזור את כל מה שעלינו עד עכשיו ולחזור לקחת את המכונית. בחרנו לחזור.
כאן המקום לספר על שיטת החניה הנהוגה במשפחתנו. קוראים לה "שיטת אטי" היא מבוססת על שיטה גאונית של איש יקר, חבר של חמי וחמותי, אשר הגה אותה. לפי שיטה זו לא חונים רחוק "כי רואים שכולם חנו רחוק וזה סימן שאין מקום קרוב יותר", אלא מגיעים עד המקום, נקודת הכניסה או המטרה. ומשם מחפשים חניה תוך כדי ההתרחקות. ראשית, כשחושבים על זה השיטה היא סופר הגיונית ושנית – היא עובדת!!! תמיד יש מקום יותר קרוב ממה שחשבנו כשהיינו רחוקים.
עלינו לכפר, מצאנו חנייה מאוד קרובה לכניסה וטיילנו להנאתנו בין סמטאות העיירה.
באחד המקומות בעיירה מצאנו חומר אינפורמציה על מוזיאון לוונדר ב Coustellet ואסף ניווט אותנו לשם בהצלחה מרובה. ראינו סרט על ההיסטוריה של הפקת בשמים בכלל ומלוונדר בפרט, ראינו אביזרי עבר ששימשו את הכפריים במלאכה וקנינו תמציות ורחי לוונדר. משם, לפי המידע העדכני שהיה בידנו נסענו ל Menerbes. שם חיפשנו מוזיאון של כמהין ויין שאמנם היה מאכזב מאוד, אך העיירה משגעת וקנינו בה את ספר הבישול הפרובנסלי המוצלח ממנו נתתי לכם את מתכון הרטטוי.
הטיול שלנו התנהל בעצלתיים כיאה לטיול (לעומת מרוץ ניווט) ומצאנו שלא נצליח לבקר בכל הכפרים הקטנים אותם שמנו לנו על המפה היומית. ויתרנו עליהם בקלות ושמנו פעמינו למקום הלינה הבא שהיה מוזמן מראש.
בדרך עצרנו להשלים קניות גבינות , דבש וHerbes de Provence במחירים הגיונים ולא של תיירים. הנייווט ה"דוחי" שלנו, היה נראה פשוט אבל הסתבר שהצרפתים אוהבים לבלבל תיירים. איך שאתה מגיע לפאתי עיר "נעלם" השילוט לכוון שאנחנו רוצים ומתחיל שילוט לערים ה"לא נכונות" ולמרכז העיר בלבד. באחת הפעמים כמעט שנזרקנו לאוטוסטראדה ועוד אחת לכוון הלא נכון. קצת עצבים פתרו את הבעיה. תמיד עצבים זה טוב לפתרון של בעיות. קלטנו את הקונספירציה והחלטנו לחצות את העיר ולחפש בקצה שלה את השילוט המוסתר. בינגו!!!התכסיס עבד ובקצה העיר חזר השילוט הראוי.
התכסיס עבד גם בכמה ערים/כפרים נוספים בהמשך, ובעזרת כמה יו-טרנים וחזרות לאחור מצאנו עצמנו מגיעים למקום הלינה שלנו ב18:45. וזאת לא לפני שהתקשרנו להגיע שנאחר אך שנגיע בטוח. תראו איזה מפה מקסימה סופקה באתר האינטרנט של המלון.
המלון מקסים, החדר נעים והכל על שפת הנחל כשמסביב בתי כפר יפיפיים וגשר אבן ישן.. לא יהיה לנו זמן להנות מעבר למקלחת, ארוחת ערב ושינה. כי למחרת הזמנו מקום לרפטינג במרחק של שעה נהיגה וב9:30 כבר צריך להיות שם. בעלת המקום המקסימה הבטיחה להגיש את ארוחת הבוקר ב8:00 (בדרך כלל היא מגישה מ8:30) ואנחנו נבלע מהר ונצא לדרך.
קיבלנו המלצות מבעלת המקום למקומות סעידה במעלה הכפר והומלץ לנו ללכת ברגל. טעות!!! אבל הפעם לא חזרנו לתקן וגנחנו את דרכנו למעלה. רוח חזקה הלבישה אותנו במעילים. הארוחה היתה נחמדה וטעימה ושבנו הביתה עייפים אך מרוצים (לא לפני שהתברברנו קצת בכפר והרווחנו עוד כמה עליות כדי להרגיש טוב עם האוכל…)
הלכנו לישון עייפים אך מרוצים ומוכנים ליום הבא של טיולנו.