לכבוד הפסח, הקרב ובא אלינו, רציתי להביא לכם מתכון מנצח וקל להכנת גפילטע פיש.

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים, אלו שאוהבים גפילטע פיש ואלו שמזועזעים מהמאכל הזה עד עמקי נשמתם. אמא שלי היתה שייכת לקבוצה השניה ועד היום אני זוכרת את הבעת המיאוס על פניה כשהסבירה לי שמדובר בקציצת דגים מתוקה עם סוכר.

למרות מוצאי מעדה שאמורה לאהוב גפילטע פיש, לא נתקלתי בקציצה הזו עד גיל 23. בחגים אצל סבא וסבתא היא לא הוגשה (אולי כי סבא היה בולגרי ולבולגרים יש כבוד וקווים אדומים) אז רק שמעתי סיפורי זוועה שלא גרמו לי להתעניין ב"דבר" הזה.

לפני שאספר לכם על הגעפילטע פיש שלי ואתן לכם מתכון מדהים וטעים (וממש לא מתוק!) אני חייבת להעלות כאן אבחנה חשובה. רוב המשתייכים למחנה השני, של "המזועזעים", מעולם לא טעמו געפילטע פיש, הם ניזונים משמועות, מהמראה האפרפר של הקציצה ומהצילחות הפולני המזעזע שלה.
רובם, פשוט, לא יכולים לחבב מאכל דגים אם הוא לא טובע ברוטב עגבניות ושמן.

 

זהו. משהוכרזה אבחנתי, אני יכולה להתחיל בסיפור שלי מאחר שהזהרתי את מי שלא יכול לו והוא מוזמן לדלג.

 

בגיל 23 התארחתי בארוחת הסדר אצל ההורים של מירה ועל השולחן היה מונח דג ממולא, מעשי ידיה להתפאר של טוצי, אמא של מוטי. גפילטע פיש, ביידיש זה דג ממולא. במקור, ממולא עור הדג  בתערובת הדג הטחון ורק עם השנים, בעיקר בגלל מורכבות תהליך המילוי, למדנו להסתפק בקציצות עצמאיות מקושטות בגזר מבושל.

בתור אורחת, עצרתי את הבעת הסלידה שלי מהקונספט (אמא אמרה שזה קציצות דג עם סוכר, זוכרים?) והשתאיתי למראה עיניהם הנוצצות של באי הבית ושקיקתם למאכל האפרפר.

פרוסת דג הונחה על הצלחת שלי. הקציצה היתה מחובקת בעור דג. טבלתי חתיכה בחזרת זוהרת וטעמתי בתמיהה.

התאהבתי מייד.

מתוק זה לא היה, להפך. הדג היה מפולפל במידה הנכונה ופשוט טעיםםםם. טוצי, מעדת רומניה, לא הכינה גפילטע פיש מתוק היא הכינה גפילטע פיש מפולפל. נקודה.

לימים למדתי, שכמו כל מאכל, לכל אמא ולכל מאמא יש את המתכון שלה ושאזורים שונים מבשלים בצורה שונה ולכן, אכן יש עדות אשכנז הממתיקות את קציצות הדג (אני מודה שגם אם לא טעמתי אחת שכזו הקונספט עדיין מזעזע אותי), בדיוק כמו שיש עדות המוסיפות כפית סוכר לרוטב העגבניות שהשמן צף מעליו.

עוד על ההשפעות הגאוגרפיות והחברתיות על הקציצה הידועה לשמצה אפשר לקרוא במאמר הזה, ממנו גם נלקחה התמונה דלעיל.

בפעם הבאה שראיתי גפילטע פיש, ביקשתי לטעום.
זה היה בביתה של גיטל בכור במילנו, בעיצומם של הבישולים וההכנות לחג הפסח. אני הייתי סטודנטית לאדריכלות ועוזרת בית מדופלמת והיא היתה אישתו של נציג הלובאוויצ'ים במילנו. כל בוקר שישי הייתי מתייצבת בביתה ומצחצחת וממרקת אותו לקראת השבת.

טעמתי.

היה טיפה מתקתק לטעמי (טיפה!!) אך מאחר שנשבר מחסום הסלידה הלא מבוסס, היה טעים. כשביקשתי את המתכון, גיטי ניגבה את ידיה, תלשה כמה דפים ממחברת משובצת, הביאה לי עט והתיישבה להקריא לי ממחברת המתכונים שלה. גיטי, לובאוויצ'ית אמריקאית, הקריאה לי באנגלית ואני כתבתי כל מילה באדיקות רבה.

בגלות מילנו נהגנו, הסטודנטים הישראלים, להתכנס בחגים וכל אחד היה מביא מאכלים מבית אמו. בפסח הראשון שלנו בעיר התכנסנו והצעתי שאכין גפילטע פיש. התגובות התחלקו לשניים, כמו אצל שאר העולם. זעזוע של חלק וניצנוץ של אושר בעיני האחרים.

הכנתי גפילטע פיש לפי המתכון של גיטי, כשאני מפחיתה מאוד בסוכר ומוסיפה מאוד בפלפל השחור. רציתי גפילטע פיש כמו של טוצי.

ההכנה של הגפילטע פיש הראשון שלי היתה מפרכת, אני מודה.
הקרפיון הוא דג נחות ולא ניתן היה למצוא אותו באף חנות דגים ובאף שוק במילנו, אז עשיתי גפילטע פיש מפורל לבן. קילפתי את הדג בעצמי, הפרדתי מהעצמות (לפורל יש מלאאאא עצמות) וקצצתי את הבשר הדג במולינקס היפה שהורי נתנו לי (כי לא היתה לי מטחנת בשר).

היה סיוט!!

כל הבית הריח מדגים, חתיכות עור היו דבוקות לכל המשטחים, הידיים שלי היו דביקות והיה ממש לא כיף. אבל התוצאה היתה מדהימה, טוצי היתה גאה בי, לו טעמה. והכי נחמד? הצלחתי להעביר כמה אנשים מהצד של המזועזעים לצד של האוהבים.

לימים, חזרנו לארץ וניסיתי להכין כמה פעמים גפילטע פיש, היה טעים אבל הקציצות תמיד התפרקו לי. לאחר הגירושין  הפכה הכנת הגפילטע פיש למסורת בראש השנה ובפסח. ערכתי כמה שינויים במתכון המקורי בעצת חברה מרוקאית (!!!). הקציצות, אמנם, לא התפרקו יותר אבל התעוררה בעיה אחרת.

ילדי, שגדלו (שלא כמוני) על ברכי הגפילטע פיש, אוהבים לאכול את הקציצה הזו לא רק עם חזרת נשכנית אלא גם עם רוטב דגים ג'לטיני שאמור להיות תוצר של בישול עצמות הדגים (הג'לטין יוצא מעצמות הדגים). במשפחה של אביהם קוראים לזה זוֹזֶה. (כן, גם בגרמניה אכלו גפילטע פיש) אצלי הוא לא נוצר.

ניסיתי, חיפשתי, אספתי עצות מחברים בשלנים ומהרשת ולא הצליח לי! לפי המתכון של גיטי, ראשי הדגים והאידרות המשיכו להתבשל יחד עם הקציצות, דבר שדרש די הרבה מים וסיר גדול יותר.

עם הזמן וקצת זיכרון משיעורי כימיה, הקטנתי את כמות המים בהם מתבשלות הקציצות ובכך הגדלתי את ריכוז הג'לטין במים. לאחר בישול הקציצות, המים התקרשו להם בגאווה ויצרו זוֹזֶה מעולה.

לימים, שיפרתי את טעמם של מי הבישול בעזרת הספר "שמאלץ" של שמיל הולנד, והפכתי אותם לציר משובח. לטעמי, הבאתי את הגפילטע פיש לדרגת מצויינות (וצניעות רבה..).

המתכון שאביא כעת, הוא שכלול שנובע מהסקת המסקנות הזו ומניסיון של שנים. מה שהכי מקל על ההכנה הוא שלא צריך דגים ששוחים באמבטיה ולא צריך לקלף את העור או לטחון בעצמך. בכל חנות דגים בסיסית אפשר לבקש את הדג מנוקה וטחון ואז כל התהליך הוא רק הכנת קציצות ובישולן בציר.

קלי קלות!

יש אינסוף אסכולות להכנת גפילטע פיש, מספרן כמספר האמהות שמכינות: אידרות במים, אידרות טחונות בתערובת הדג, יותר סוכר, פחות סוכר, יותר פלפל, פחות פלפל…
זה המתכון שלי. הוא שונה דיו מן המתכון שכתבתי מפיה של גיטל בכור והוא סופר מוצלח.

 

חומרים:

לציר בישול:

1/2 2 ליטר מים

ראשי הדגים

2 בצלים גדולים, מקולפים

3 גזרים בינוניים, מקולפים

2 שורש פטרוזיליה, מקולפים

כפית וחצי פלפל שחור

1 צרור פטרוזיליה

(לא להוסיף מלח!!)

 

לקציצות הגפילטע פיש:

1/2 1 קילו קרפיון (טחון פעמיים עם העצמות) *

ראשי הדג/ים

2 גזרים מקולפים מגוררים בפומפייה (או בפוד פרוססור)

4 בצלים בינוניים חתוכים לקוביות בינוניות

2 גבעולי סלרי עלים חתוכים לפרוסות בינוניות

1/2 1 כפית סוכר**

2 כפיות פלפל טחון דק**

5 כפיות מלח

3 שיני שום פרוסות

2 ביצים קשות

2 ביצים טריות

1/2 1 כוסות קמח מצה

 

אופן ההכנה:

ציר הבישול (אפשר להכין לילה קודם):

1. בסיר גדול (בו נבשל, אחר כך, את הגפילטע פיש) של 10 ליטר שמים שניים וחצי ליטר מים ואת כל הירקות
2. מביאים לרתיחה, מקטינים את האש, מכסים במכסה ומבשלים שעה וחצי על סף רתיחה.
3. מוציאים את הירקות וראשי הדג מהציר ושומרים את הגזרים ושורשי הסלרי (הולך להיות פה טוויסט!) עד שיתקררו.

קציצות הגפילטע פיש:

1. במקביל לבישול הציר אפשר להכין את הביצים הקשות.
2. שמים בפוד פרוססור את הגזר, הסלרי, הבצל, השום והביצים הקשות וקוצצים לתערובת אחידה.
3. מוסיפים חצי כוס מהדג הטחון וקוצצים עד שהתערובת דקה ועיסתית.
4. שמים בקערה גדולה את הדג הטחון, מוסיפים אליו את התערובת שקצצנו בפוד פרוססור, ואת הביצים הטריות, התבלינים וקמח המצה. מערבבים היטב עם הידיים עד שהתערובת אחידה.
5. מניחים את התערובת לחצי שעה במקרר.
6. לאחר חצי שעה, מביאים את הציר לרתיחה ועם ידיים רטובות צרים קציצות פחוסות ומניחים בזהירות במים. מסדרים את הקציצות כמו בשכבות, עד כמה שאפשר. בהמשך מניחים שכבת קציצות מעל השכבה הקודמת. אני מעדיפה קציצות קטנות, אבל שכל אחד יצור כאוות חיכו.
7. מניחים את כל הקציצות ואם ממש חסר מים (כשהמים רותחים הם צריכים רק לכסות במילימטר את השכבה העליונה) אפשר להוסיף קצת מים רותחים. זיכרו, מיעוט המים הוא ערובה לזוֹזֶה טוב.
8. מנמיכים את האש לרתיחה קלה, מכסים במכסה ומבשלים במשך שעה וחצי.
9. מניחים לסיר להתקרר קצת (עד שאפשר קצת לגעת בקציצות) ובזהירות מוציאים את הקציצות למסננת הנמצאת בקערה שתקלוט את הציר שנוזל מן הקציצות. מומלץ שגודל המסננת יאפשר את ההנחה שלה על שפת הסיר.
10. לאחר שכל הקציצות הועברו למסננת, שופכים את הנוזלים מהקערה חזרה לסיר, מניחים את המסננת על הסיר ומכסים במכסה (במיוחד אם יש לכם חתולים בבית) ונותנים לקציצות להגיר מתוכן את הציר ולהתקרר.
11. לאחר שהציר התקרר מספיק מוזגים אותו לצנצנת/ות ומניחים להתקרר ולהתקרש במקרר, לפחות 24 שעות.

צילחות פולני:

1. פורסים את הגזרים שהתקררו לפרוסות דקות.
2. פורסים את שורשי הפטרוזיליה לפרוסות דקות (זה הטוויסט: עיגול קישוט לבן ולא כתום)
3. מניחים בכלי אחסון ו/או בצלחת הגשה מרכזית שכבה של קציצות ומקשטים כל אחת בפרוסת גזר או שורש פטרוזיליה.
4. ממשיכים ומניחים עוד שכבה ושוב מקשטים בפרוסת ירק וכך עד שמסיימים (או שממלא את כלי האחסון)
5. סוגרים ו/או מכסים במיילון נצמד ומניחים במקרר להתקררות מלאה***

הגשה והשלמת הצילחות הפולני:

1. מניחים על הצלחת של כל סועד קציצה או 2 קציצות, תלוי בגודל (שימו לב לא "לאבד" את הקישוט).
2. כל סועד מניח על צלחתו ערימת חזרת נשכנית וטריה (מיד המתכון) ושליכטה של הזוֹזֶה שנמזגה, מבעוד מועד, לכלי הגשה שסובב בין האורחים הגרגרנים.

הכמות די גדולה ואורחי מועטים וכך צמחה לה מסורת המִשׁלוֹחָה בערב החג. משלוחים יוצאים לילדי, לאביהם ולחבר (תוניסאי) שאוהב גפילטע פיש.

אני מצרפת לקופסת הקציצות צנצנת קטנה עם חזרת וצנצנת קטנה עם זוֹזֶה.

 

איך מכינים חזרת נשכנית?
המתכון של החזרת שאביא כאן, הוא וריאציה על מתכון החזרת של שמיל הולנד ב"שמאלץ". הגעתי לדיוק של בחרפרפות שאני אוהבת, אתם יכולים לעשותה חריפה פעות או חריפה יותר ע"י הוספת סלק הוא הפחתה שלו.

חומרים לחזרת:

200 גר' שורש חזרת מוצק, מגורר בפוד פרוססור

3 סלקים בינוניים ולא מבושלים, קלופים ומגוררים בפוד פרוססור****

3 כפות דבש או סוכר****

1/4 כוס חומץ יין

1 כפית מלח

אופן ההכנה:

1. שמים את כל המרכיבים בפודפרוססור וקוצצים.
2. מעבירים לקערה ומשלימים קיצוץ עם בלנדר מוט עד לתערובת דקה ואחידה.
3. מעבירים לצנצנות ושומרים במקרר.

_____________________________________________________

* לבקש בחנות דגים: 1/2 1 קילו קרפיון טחון פעמיים עם העצמות ולבקש את הראשים בנפרד.

** כמויות הסוכר והפלפל שונו לפי טעמי. אמרתי לכם שהגעפילטע של גיטי היה מתקתק יותר. (3-5 כפיות סוכר, 1 כפית פלפל שחור) נסו ותקנו, בפעם הבאה, לפי טעמם וזיכרונות בית אמא.

***מסתבר, כך למדתי מתכנית של טל פרידמן, שיש הנוהגים לאכול את הקציצות דווקא חמות. למי שלא מכיר – זה שוס רציני. משובח.

**** אפשר להחליף את הכמויות ל סלק בינוני מבושל + 2 כפות סוכר או דבש

הרשומה הזו פורסמה, בעיקרה, באתר שלא קיים יותר (Love Street) אז ערכתיה מחדש, קצת הוספתי וקצת גרעתי והנה היא מוגשת לכם באהבה.

לכבוד ולנטיינס דיי ליקטתי כאן כמה פינוקים גסטרונומיים שאפשר לקשט בהם את השולחן הזוגי שלכם.

אני יודעת שבוודאי יתחיל הויכוח שזה חג "לא שלנו" ושיש לנו חג אהבה יהודי והציניקנים יאמרו שכל זה חארטה וכל הטקסים של החג הם מראית עיין ריקנית. קליפה. ואין להם דבר עם אהבה ממש. הכל נכון. אהבה זה לא לקנות פרחים פעם בשנה או כרטיס עם לבבות, אהבה היא משהו יותר מחייב ועמוק ולרבים מאיתנו, היא דבר חמקמק.

עם זאת, אני חושבת שצריך לדעת לעשות ג'סטות של אהבה. הן התקשורת שלנו, העברת מסר האהבה שלנו. כי כולנו רוצים לדעת שאנחנו אהובים אך רובנו לא יודעים איך, מה ומתי.

הרשומה הזו ממש לא מתכוונת להיות מתכון לתקשורת בכלל ולאהבה בפרט, אלא היא רק רוצה להציע מגוון קטן ושיטחי של ג'סטות של אהבה. כאלו שפשוט נראות טוב. מה שאתם צריכים זה חותכנים בצורת לב, תבניות לב שונות, יצירתיות והרבה אהבה.

הכל התחיל בעוגה הזו, עם הלב הוורוד בתווך, שבעיני היא מחווה אולטימטיבית לאהבה. לצערי, למרות הקישור המקורי, אין בידי להוביל אתכם לאתר המקורי בו התפרסמה התמונה, כולל מתכון, מאחר והוא לא קיים יותר. אבל התמונה מושלמת… העוגה המדליקה הזו היא די פשוטה לביצוע ואפילו אני עשיתי כמה ניסיונות. אני יכולה לדווח שהקהל התרשם.

עוגיות הן המוצר הטיבעי לעשות עם החותכן. הן יכולות להיות חלקות, עם ריבה או עם גלזורה צבעונית

עוד עוגיות קלאסיות לחג הזה הן עוגיות לב כלשהן (חותכן) וציפויין בגלייזינג סוכר צבעוני, כפי שניתן לראות (ולהתלהב)בסרטון הבא:

אפשר להשתמש בחותכן גם לחיתוך של פירות:

או של משטחי ג'לי, כאן בתמונה ג'לי שהוכן משמפניה.

אפשר להשתמש בתבניות של לב להכין עוגות אישיות. כאן יש הדרכה לעוגות גבינה צבעוניות ומקסימות מקושטות במילים של אהבה.

ותבניות של קרח יכולות לשמש לקרח בקפה קר

אבל גם , עם קצת השקעה, ליצירת קוביות קרח עם פירות שונים.

אפשר לייצר שוקולדים אישיים, מקושטים באהבה בתבנית לבבות קטנים

ואם אין תבנית של לב ואתם רוצים להכין עוגת לב כדי להצהיר את אהבתכם? אפשר להשתמש בתבנית מרובעת ותבנית עגולה במידות תואמות (גם הלינק להדרכה של העוגה הזו לא קיים יותר, לצערי)

אפשר לעשות ארוחה רומנטית שלא על טהרת העוגות והסוכר. תוכלו להפתיע את אהובכם בארוחת בוקר לבבית המבוססת על "ביצה בקן".

גם את סלט הירקות אפשר לעצב באהבה. למשל מלפפונים וגזר

וביצה קשה בצורת לב

או עגבניות שרי מאוהבות

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני כבר יודעת איזו ארוחה אני מכינה ♥

יש מצב שאני כותבת עכשיו את הרשומה הראשונה מזה כמעט שנתיים. אז אל תסתכלו אחורה ותשאלו למה הפסקתי לכתוב וגם לא מה פתאום חזרתי. ככה וזהו. אין מה לבכות על חלב שנשפך. בעיקרון זה בעיני הרגל מגונה, אינני נוהגת לעשותו ככלל, וחוצמיזה, שנתיים? מישהו כבר שטף את החלב הזה מזמן או שהוא כבר התייבש והתפוגג עם הרוח.

אזהרת ספויילר, הרשומה הזו לא מתאימה לבלוג של יצירה. היא יותר רשומה של חרטבונה ריגשית, מעורבת בקיטש, שלרבים יבוא להקיא. אז אתם מוזמנים לסגור את החלון ולחזור בשבוע הבא, גג שבועיים, לרשומות יותר מהוגנות ברוח הבלוג הזה. אני רוצה לסכם את 2015 שלי, טוב לכם? ולמי שעוד לא הספיק לסגור את החלון או שמתלבט אם להסתכן בדביקות, אתן את השורה התחתונה, כדי שתבינו. 2015 היתה שנה מדהימה מבחינתי! כל כך מדהימה שלא כל כך בא לי שהיא תסתיים, אבל היא הסתיימה. ואני נאלצת להללה  שלא בפניה. השנה הזו נפתחה, מבחינתי, כשא' (או ד', תלוי איזו אות אתה מעדיף) נתן לי איזו wake up call לפני שנה. אמנם זה היה בסוף השנה הקודמת אבל זה כל כך 2015 ואני חייבת להודות לו. אנחנו חברים מלא שנים (27!!!! אתה קולט?) וקריאת ההשכמה הזו היא אחת המתנות הנפלאות ביותר שהענקת לי. אז תודה ענקית. אני חייבת לציין (רק אם נשארו עדיין קוראים הססנים שטרם החליטו אם להמשיך לקרוא, שזה הולך להיות יותר דביק. מבטיחה) שאני מהטיפוסים המתלהבים וכשטוב לי אני באקסטזה וכשלא טוב לי אני ממש במצב רע. ולא, זה לא קורה הרבה שרע לי. אני לא בנויה להרגיש רע.

יש לי בית חדש מקסים וחמים שאני פשוט מאוהבת בו. ובניתי לי משרד מקסים ו"לופטי" משהו, עם שולחן עבודה ענק וגופי תאורה מהממים. הפכתי את משטח האבנים משתלבות, שהיה דוחה ברמות, לגינה קטנה ומקסימה, שעדיין איננה מושלמת אבל היא מתפתחת לה ופורחת ומעניקה כל כך.

העסק שלי עבר תהפוכות נפלאות ואפשר לומר שיצאתי לדרך חדשה. ואוטוטו עולה לאויר האתר החדש שלי, שאומנם כבר יצא בשנה הבאה אבל עבדנו עליו, רוני, נתנאל ואני, לגמרי ב2015. האלופים. תודה. * יש לי לקוחות נהדרים שליוו אותי השנה בהמון הבנה ואהבה ואני לא כותבת אותיות כי זה מלא, אבל הם יודעים יפה מאוד מי מהם התקשר לברר, ולברך, ולעודד ומי הבין וחייך והמתין בסבלנות לכל המהפכים שלי. * המשפחה שלי התחזקה כל כך והראתה מה היא באמת שווה וכמה היא אמיתית ויודעת להתמודד. אני באמת חושבת, יקירי, שאם כולנו נביט אחורה על השנה הזו אז נראה כולנו, ממש כוווולנו, כמה אנחנו יותר מודעים לדברים שעד השנה הזו חשבנו שהם מובנים מאליהם. והילדים שלי… נסיכים. אני מרגישה שהשנה הצלחנו למצוא קרבה רגשית ולדבר על דברים שבלב (לא פשוט עם בנים. לא מובן מאליו) כמה יפה צמחתם והתקדמתם כל אחד בתחומו ובכיוונו. גאווה של אמא. אתם האושר הכי גדול שלי. הכי. נקודה. * והאנשים שפגשתי השנה. אוחחח… הרבה אנשים שהיטיבו עימי כל כך, כל אחד בדרכו המיוחדת העניק לי מתנה להמשך הדרך. חיוך, ולמידה, וכיוון, ושמחה, והנאה והקשבה, וחברות, וחיבוק וכתף. לא אמנה את כל האותיות, אבל חלקן פשוט כל כך משמעותיות ליצירת האושר של 2015, עד שאני חייבת. * יש את ר., שראה את הניצוץ בעיני ושלח אותי לחזור לאהבה נושנה שלי ולא ויתר וצדק, יו, כמה שצדקת, חבר. * ויש את מ' (אנחנו מכירים כבר 40 שנה, אתה מבין מה זה???) שהוא אוזן קשבת, וחבר, ומפרגן ופשוט שם תמיד איתי בשמחות ובקשיים. איך ריפדת לי את השנה, יא מ.!!!! ואי אפשר להשאיר את אחותי, יקירתי, אהובתי, מחוץ לתמונה. איך את עוטפת אותי ומרגשת ואותי וחברה שלי הכי בעולם. זה פשוט אינסופי מה שאת מעניקה. וש. וש. השכנים החדשים שלי.. שלא תחשבו שזה מובן מאליו שכנים טובים, אז שכנים כמוהם??! פייס. מה זה??? איך יכול להיות כזה דבר מדהים, איך? כמה אהבה ונתינה וחברות. משפחה שלי אתם ואושר גדול ובזכותכם הבית שלי הוא עוד יותר בית. (בחיי שזה לא רק החומוס המעולה של שבת בבוקר וגם לא הפיצות והעוגות שאתם מרעיפים פה על כולנו) * ויש את ר.' שהיא תמיד שם. תמיד היתה. תמיד תהיה. גם כשיש לה את המשברים של עצמה ואני אוהבת אותה אהבה עצומה.

סביב כלהתודות והאנשים והאירועים נמצא הספורט שלי. ספורט נעורי. חזרתי לחתור אחרי 30 שנים. וזה ממלא אותי כל הזמן בעוד אושר ועוד אושר, כאילו אין מחר. כשאני חותרת וכשאני חושבת על החתירה וכשאני נוסעת לחתירה וכשאני קוראת את מיליון ושמונה מאות ההודעות (היומיות!!!) בכל קבוצות הוואצאפ והטלגרם שלנו. וכשאני פוגשת אתכם בבקרים ותמיד. אין מצב שאציין אותיות כאן. אתם הרבה יותר מכל אותיות האלף בית, אתם עולם ומלואו ואני פשוט מאושרת שקיבלתי אותכם. מ א ו ש ר ת .

היו לי שני חלומות גדולים כשחזרתי לחתור. האחד, לחתור עם יקירתי משכבר הימים ואכן א', את מסבה לי אושר עצום. איך לא שכחנו כמה מתואמת יכולה להיות החתירה שלנו… ואיזה כייף לנו!!!! החלום השני שלי היה לחתור עם אחד הבנים שלי. וגם הוא הוגשם בעונג כל כך גדול.. והשנה הייתי בפראג המהממת, עם החברים היקרים שלי, במחנה אימונים של חתירה שמשולב בתיירות בעיר מדהימה. ונסעתי עם הנסיכים שלי, הגמדים הכי יקרים לי עלי אדמות, ללונדון. לשבוע של תרבות וחוויות ובונדינג שמימי. השנה גם החלטתי לחזור לספסל הלימודים. נכון שזה יהיה שייך ל2016, אבל זו 2015 המדהימה שהביאה אותי לכך. זה לא שהיה רק טוב וורוד, אני פשוט אדם שמסתכל על חצי הכוס המלאה ולא על הריקה. אבל למען האמת, השנה הכוס שלי ממש כמעט מלאה לגמרי. רק קצת ריקה. טיפי. רק כדי שלא ישפך… מי שחושב שהוא לא אוהב שינויים, לא מבין כמה עוצמה יש ביציאה לדרך חדשה. כמה ריענון. אפשרויות אינסופיות. התחדשות. הלא נודע הוא כל כך מקסים ומבטיח. ואני כותבת וכותבת ולגמרי מקנאה בעצמי. איזה כייף לי. איזו שנה נפלאה. תודה 2015.   * הערה חשובה מי שמכיר אותי יודע שאני פריקית של קרדיטים למקורן של התמונות. ולמי שלא רואה שורת לינק, אין צורך לדאוג. כל התמונות נושאות בחובן את הלינק למקום שממנו נלקחו. מלבד אלו הפרטיות שלי שחלקן קושרו לפייסבוק שלי (שהוא ציבורי לגמרי) וחלקן פשוט שלי וזכותי עליהן מלאה.

הכל התחיל עם עץ המטריות הצהובות שגיליתי יום אחד ברשת. פשוט התאהבתי ♥
לאמן קוראים Sam Spenser  וליצירה שלו קוראים פריחה, Bloom. העץ הזה "פרח" כך בקיץ 2008, בשכונת מגורים נורמטיבית ורגילה בלוס אנג'לס.
מטריות הן אביזר שאני לא אוהבת מבחינה טכנית, אבל מאוד אוהבת מבחינה עיצובית. יש מצב שזה קשור לאהבה הגדולה שלי למרי פופינס?

אני לא יודעת מה סוד הקסם של המטריות. אולי זה קשור לצבעוניות שלהן , כאשר הן מתגודדות ביחד ברחובות העיר או שאולי זה קשור ליכולת התעופה שלהן. כך או כך, אני לא היחידה ולא מעט אמנים ראו את הפוטנציאל של המטריות.

אני מאמינה שההשראה למיצגי המטריות שאראה כאן היא בראש ובראשונה, Cristo, אמן מיצגי הסביבה הענקיים.
בין השנים 84-'91' הוא פיזר 1,760 מטריות כחולות ביפן ו-1,340 מטריות צהובות בארצות הברית במסגרת מיצג שנקרא "המטריות".
המטריות שבתמונה נתלו ביוזמת עירית Agueda, פורטוגל, לכבוד פסטיבל אמנות בעיר, שנערך באוגוסט 2012. המטריות נתלו על גבי כבלים שנמתחו לרוחב הרחוב. המראה פשוט נפלא. לא צויין שם של אמן למרות כל חיפושי ברשת. הצילומים המצויינים נעשו ע"י Patricia Almeida. המיצג שנקרא שנקרא Just Sometimes…  הוזמן בשנת 2010 מהאמן Luke Jerram כדי לקשט פסטיבל אמנות ברוטרדם, הולנד. אלף מטריות צהובות וכתומות צפו על הנחל ובסוף הפסטיבל הן קופלו ונמסרו לעוברי אורח. עד היום ניתן לראות בימי גשם ברוטרדם, את המטריות הצהובות והכתומות הללו מסתובבות ברחבי העיר.
את האמן או היזם של המיצג ,שרואים בתמונה לא הצלחתי לאתר ברשת. כל מה שהצלחתי למצוא זה שזה היה במלון בלאס ווגאס.
גם המיצג המרשים כאן, שנתלה בספטמבר 2013, במלבורן, אוסטרליה, לא חתום ע"י אמן. המיצג נקרא "Spring Umbrellas" והוא הוצג במרכז קניות ברח' Collins בעיר.
ארבעים וחמש מטריות צבעוניות נתלו בקיץ 2012 מעל החצר הימי-ביניימית של טירת Clifford בעיר York באנגליה. המיצג נקרא Umbrella Sky וההשראה הגיעה מצילומי רחובות אירופאים שכוסו גם הם במטריות. מנהלת האתר ההיסטורי סיפרה שזה התחיל בתור בדיחה בגלל הקיץ הגשום. מישהו אמר שצריך לכסות את החצר במטריה ענקית.
המיצג שבתמונה נעשה לפסטיבל הפתוח למוזיקה ב Trästocksfestivalen, ביולי 2009. האמנית Lina Huring רצתה להצביע על השוני בין באי הפסטיבל ועל האדיבות שלהם. המיצג הורכב ממטריות של עוברי אורח שתרמו את מטריותיהם האישיות.
400 מטריות אדומות נתלו בעיר Talca, צ'ילה במסגרת עבודת סטודנטים של שנה חמישית בפקולטה לאדריכלות, בשנת 2009. המטרה של הסטודנטים, Jaime Latorre ו-Pablo Retamal היתה בחינת התנהלות האנשים מול החדירה למרחב הציבורי שלהם. הסבר יותר מפורט מבחינה אדריכלית, כולל שרטוטים אפשר לקרוא כאן.
המעצבת הרוסיה Maria Yasko הכניסה את המטריות פנימה ועיצבה בית קפה במרכז פעילות לכל המשפחה.

בשבוע העיצוב במילנו ב2007 הוצג מיצג של מטריות לבנות עם תאורה שהוזמן מKonstantin Grcic ע"י Ingo Maurer לקשט את המבואה של התצוגה שלו ב Spazio Krizia. בעת פרסום הרשומה כתבתי שהמיצג הזה הוא של Ingo Maurer   כי כל ניסיון למידע נוסף ברשת נתקל בשגיאת 404 מעצבנת. לשמחתי שרון גור המופלאה עדכנה אותי ועזרה לי לתת את הקרדיט למי שמגיע. (נתתי כאן קישור גם למיצג וגם לאתר של האמן. מגיע לו!)

עבדתי מאוד קשה כדי לאתר את היוצרים והאמנים המוצגים כאן. אנשים לא ממש נותנים קרדיט ברשת. מקסימום נותנים קישור לפינטרסט (שהוא שום מקום בהקשר של קרדיט, ביננו) או לאיזה אתר שלקח מאתר שלקח מאתר..
לפעמים באמת אי אפשר לאתר מקור של תמונה או יצירה. מאחר ואני מאמינהש שיש בכל תמונה כוונה ומטרה ואמירה, אני עושה את מירב המאמצים למצוא את האמן, היצרן, הספק, או הצלם של מה שאני מעלה. זה חשוב לקרדיט וזה חשוב גם לגולשים לדעת, להכיר, ללמוד. אם אני לא מוצאת מידע רלוונטי ולו במעט, אני לא מעלה את התמונה.

עוד תמונות של מייצגי מטריות תוכלו לראות בפינטרסט המטריות שלי. חלקן נותרו ללא קרדיט לאמן, לצערי, ולכן לא פורסמו כאן. אשמח אם מי מכם יוכל להאיר את עיני לגביהם.

 

המוזיקה שהכי מתחברת למטריות, בעיני, היא משנת 52' ג'ין קלי המאוהב ב"Singin' in the Rain":

ואם אתם רוצים גירסא יותר עכשווית לשיר (אם כי פחות רומנטית בעיני), אז יש את Glee:

בפעם הבאה שאתם פותחים מטריה (בואו ונקווה שזה יקרה עוד החורף הזה) תחשבו על הפוטנציאל העיצובי שלה, יחד עם כל אחיותיה שמתרוצצות לידכם ברחוב.

 

יום אחד , לפני כמה שנים, כשדולי הכבשה המשובטת היתה עדיין שם דבר, נפגשנו מלי ואני לבוקר של כבשים.

הכרנו דרך פורום הטקסטיל והליבוד בתפוז. מי שקורא כאן בבלוג יודע שהוא מקום מכונן בהיסטוריה הוירטואלית שלי כמו גם כבסיס לקשרים החברתיים שלי. מלי, מעבר להיותה מוכשרת, היא מורה לתפירה ונפגשנו כדי לתפור "כבשה של טילדה"

טילדה (Tilda) היא חברה שהוקמה בשנת 1999 ע"י Tone Finnanger. מעצבת נורבגית מוכרת כשהיא רק בת 25. ההצלחה שלה החלה עם יציאתם לאור של שני ספרי קראפט עם גזרות והדרכות מדוייקות לביצוע. הדמויות שלה מקוריות ורומנטיות וכל עיצוב שלה כובש בסערה את העולם.

הכבשה בה עסקינן ( לטילדה נולדו עוד כבשים מקסימות) מופיעה בספר ה- Crafting Springtime Gifts  שלה. את הספרים של טילדה ניתן לרכוש באמזון וההדרכות שלה מאוד מפורטות, אך גם מורכבות ודורשות סבלנות ומיומנות מסויימת.

הכבשה הזו כבשה את העולם ולפניכם לקט של כבשים שאספתי ברשת. רציתי שגם לי תהיה כזו כבשה וכדי להתנסות בכך בפעם הראשונה – רציתי לצידי בדיוק את מלי. לכן עלצתי ביותר כשהיא הציעה לי בוקר של שתיים על שתיים (שתי נשים ושתי כבשים) אצלה בסטודיו.

כאמור, הדבר היה לפני כמה שנים (אולי הייתי צריכה לפתוח את הרשומה ב"היו היה…”) ואז לא נהגנו לצלם ולתעד את עצמנו בסלפים תוך כדי וגם לא היה לי בלוג ולא חשבתי לצלם לצורך הדרכה. אי לכך ובהתאם לזאת, כל שיהיה לי להראות לכם הם התוצרים הסופיים, אותם אני אעטוף במלל אוהב, כהרגלי.
דמיינו לעצמכם שתי נשים, שישי בבוקר, הזמן קצר ויש עוד בישולים לעשות. לוקחות פסק זמן ומתנתקות מן החוץ. אושר גדול. מלי הוציאה מהספר של טילדה את הגזרות. יש כבשה גדולה ויש כבשה קטנה. נדמה לי שאני הלכתי על הקטנה.

טיפ ראשון שלמדתי באותו היום:
את הגזרות העתקנו על קרטון כדי שיהיה קל לציירן על הבדים, אבל גם כדי שנוכל לשמור את השבלונות לכבשים נוספות. מלי לימדה אותי להשתמש בקרטון של קופסאות הקורנפלקס ובעיני זה גאוני. זה נפוץ בכל בית ויש ממנו הרבה, העובי מאוד נוח לחיתוך אבל גם עמיד לפגעי הזמן והכי חשוב, זה מיחזור של חומר לשימוש חוזר וחוזר וחוזר!!
בספר מוסברים השלבים אחד אחרי השני (אשר לא צולמו, כאמו ומלי הובילה אותי בעקבותיהם). מצאתי לכם ברשת הדרכה מצולמת. גוגל אמנם מתרגם את הבלוג, אבל לדעתי מספיקות התמונות. ה"פרווה" של הכבשים שלנו היא בעצם בד מגבת רגיל ולמי שאין בד מגבת לפי מטר יכול לקנות מגבות פשוטות. אני השתמשתי במגבות הכי זולות שקניתי איפשהו (איקאה? סופר?)

טיפ שני שלמדתי באותו היום:
באותו שישי למדתי דבר נוסף, הפעם מטילדה. הדמויות שהיא מדריכה אותנו לתפור הן עדינות ומורכבות ולצורך "הפיכת" הבובה לצד הימני כדאי שהשוליים של הבד יהיו דקים ככל האפשר. כדי שנוכל להגיע לשוליים מינימליים אבל גם לא להגיע למצב שפיספסנו נקודה ויש לנו חור לא תפור, טילדה מדריכה אותנו לתפור קודם לפי ציור שציירנו על צד אחד של הבד  (אשר מחובר ימין על ימן לבד שני) ולגזור אחר כך. כך הדמות יוצאת מדוייקת ושולי הבד מינימליים.
גאוני.

מלי העלתה את התמונה של העדר הקטן שהיא תפרה לפורום הטקסטיל והליבוד בתפוז, וכתבה על כך בקצרה.

אני הקדמתי אותה, הרביתי רהב ורצתי לספר לחבר'ה כבר ביום שלמחרת הסדנא המשותפת שלנו.
אני עשיתי כמה שינויים לכבשה. את הלב של הכבשה שלי לא שמתי במרכז, כמו בהדרכה של טילדה, אלא בצד ואת תווי הפנים רקמתי בתוספת חרוז לכל עין.
עם השלמת התפירה, הרקמה והעיצוב יצאנו,  כיבשי ואני,  לסדרת צילומי חוץ כשאנחנו שמחות וטובות לב.
רק צילמתי את קלוזאפ הראשון וכיבשי התחילה לשחק אותה פרימדונה. "אני לא נראית קצת פוזלת?"  היא שאלה והסמיקה קלות. אמרתי לה שממש לא.
"אולי תצלמי אותי, כזה, בשלושת ריבעי? ככה לא יראו לי את הסנטר הכפול" היא המשיכה להציע הצעות… שיתפתי איתה פעולה עד שהיא התחילה לבקש זויות כמו 1/3, 7/8 ולי לא היה מצב רוח של מד-זווית.
כיבשי היא כבשת טילדה יחודית. פה בצילום תפשתי אותה בפוזה פילוסופית, כשהיא מביטה לעבר האופק. אמנם כל כבשת טילדה היא יחודית, אבל כיבשי היא יחודית במיוחד… לכיבשי יש זנב של כבשה, אליה. טילדה לא הכניסה זנב בגזרה שלה ואני מצאתי חובה לתקן זאת. מישהו שמע על טליה ללא אליה?
"בחייאת, כיבשי, תראי לי פרופיל מלא. אני רוצה להראות לכולם כמה את מיוחדת" ביקשתי מכיבשי בהתלהבות. למותר לציין שהיא נענתה מייד ושינתה תנוחה בקלילות, כשהיא מבליטה בגאווה את האליה המגבתית והמפוארת שלה.

לאחר כמה ימים משעשים למדי במחיצתה של הכבשה הטילדאית שלי, נפרדתי ממנה בהעניקי אותה לתום,שכני הצעיר, זה שקיבל את שמיכת הטלאים ללידתו.

אני מתכננת כבר חודשים לשפץ ולצבוע את המטבח שלי. ברור לי שאני אעשה את העבודה בעצמי. למה?
א. כי ככה אני.
ב. כי המטבח שלי עשוי כל כך רע שצריך לקחת החלטות לגבי כל דלת ודלת בהתאם לעיוות שלה. אני לא בנויה לעשות כאלו החלטות ב"שוּתָף”, שלא לדבר על לתת למישהו אחר להחליט.
תמיד צבעתי, תמיד חידשתי. החל מצביעה בחומרים מסורתיים לריהוט עתיק וכלה בצביעה בצבעים סינטתיים כמו סופרקריל, סופר לק ופוליאור. צבעתי כבר דלתות, ארונות, כסאות, קירות. בקיצור, כל דבר שלא זז. אבל מעולם לא צבעתי "נכון". זה לא שלא ידעתי מה צריך/ כדאי / מומלץ לעשות, אלא שאף פעם לא היתה לי הסבלנות לנסות צביעה נכונה. אני חושבת שלא הבנתי כמה הסבלנות הזו מולידה איכות.

אז מה השתנה שעכשיו הבנתי?
השתתפתי בסדנת צבע יסודית לצביעה מקצועית של רביד אביסרור פורת.
כבר הרבה זמן שאני "שמה עין" על העבודה של רביד . לא ברור לי איך פיספסתי את העובדה שהיא עשתה סדנאות צבע עד היום.
הרשומה הזו, שמספרת את סיפור הסדנא, תיתן טיפים חשובים מאוד לצביעה נכונה, כולל חומרים מומלצים שהם בהישג ידו של הצרכן הסביר *. כל המידע ניתן באישורם של רביד וערן. “אין לנו סודות" הם אומרים. חמודים!

הערה חשובה: לרשומה כאן אין סיכוי להעביר את התחושה של העבודה עם החומר ובעיני הדבר קריטי. אני תמיד ידעתי שצריך לשייף בין שכבה לשכבה, שצריך להמתין ליבוש החומרים ועוד. אבל עד שלא עובדים מסודר, בנחת ובסבלנות ולומדים לחוש את הצבעים והחומרים – הכל נשאר בגדר תיאוריה. סדנא כזו היא הכרחית אם מישהו רוצה לעשות את הדברים "כיאות" ולהרגיש את החומרים. רביד וערן עונים על כל השאלות, מדריכים בכל הפנצ'רים ומעודדים אותך לא להתייאש. מחכה לי מטבח שלם ושולחן עם ארבעה כסאות לצבוע, אז זה חשוב.
הסדנא שמתקיימת בנגריה של רביד וערן בכניסה לקיבוץ ברור חיל בדרום, כוללת בחירת אחד מארבעה רהיטים יפייפיים של רביד, אותו צובעים במהלך הסדנא. בחרנו שידת לילה בשביל בני הצעיר. קיבלתי רשימת גוונים (מספרים מתוך מניפות) ובחרנו גוונים מבעוד מועד.

הגענו לנגריה, הצגנו את עצמנו ועברנו לתכל'ס. כל אחד מאיתנו קיבל את הרהיט שהוא בחר, כשהוא מפורק לחלקיו וצבוע בצבע יסוד.

התקבצנו סביב שולחן ועליו דוגמאות הגוונים שזמינים לנו לעבודה. רביד החלה להרביץ בנו תורה כשהיא מסבירה את שלבי העבודה, ממליצה על חומרים, עונה על שאלות התם שלנו וערן מוסיף ומפרט לפי הצורך.

אני כבר הגעתי מוכנה (כמעט לגמרי, עוד מעט תבינו) עם מספרי הגוונים שנבחרו, אבל שאר משתתפי הסדנא היו צריכים לבחור את הגוונים. רביד הכינה על השולחן דוגמאות צבע של כל הקיים ואז התחיל התהליך המרגש של בחירת הגוונים.
התלהבתי מאוד מהירוק שהיה נראה לי מתאים יותר ל"גרביים" של השידה מאשר שוב לחזור על הטורקיז. ערן עזר לי לשים את הדוגמאות ליד השידה ולראות שאני צודקת (כמובן…)

שלב 1 – הכנת רהיט לצביעה

במקרה של רהיט שצבוע כבר בצבע ישן, יש להסיר את כל חלקי הצבע הרופף ולשייף קלות את כל משטחי הצבע להסרת הברק, בלבד, וליצירת חספוס קלה שתאפשר לצבעים להספג ו"להתפס". תבחרו את דרגת החספוס של נייר השיוף לפי הצבע אותו אתם אמורים לשייף. אמרתי שצריך כאן רגש ונסיון, נכון? בסדנא היו לנו ספוגיות ליטוש עדינות בדרגה P 320  של חברת smirdex שמגיעות בגליל. ונייר לטש בדרגות נוספות: 120, 180, 220.
במקרה של רהיט חדש יש להסיר ממנו את האבק בלבד. ע"י לחץ אויר (בנגריה) או מטלית יבשה בבית. הסרת האבק חשובה מאוד בין שלב לשלב למען היתפסות טובה יותר של השכבה הבאה.

 שלב 2 – צביעה בצבע יסוד

צביעת הרהיט בצבע יסוד מתבצעת במכחול (לפינות קטנות) וברולר ספוג קטן. רביד ממליצה על פריימר רב תכליתי 123 של חברת זינסר. עדיף לעבוד איתו ללא דילול.
לצבע הזה מגוון תפקידים חשובים. במקרה של צבע קיים, הוא מתפקד כמקשר (אפילו מתאים לפורמייקה, משטחי פלסטיק ואחרים שאינם עץ). במקרה של רהיט חדש הוא מתפקד כיסוד שנספג בעץ ואליו מתקשרים הצבעים הבאים. הצביעה הזו מקפיצה לעין פגמים וחורים שנהיה מעוניינים לתקן כדי להשיג תוצאה סופית מושלמת. מניחים להתייבש.
כמה?
ככה וככה. תלוי במזג האוויר וביובש. אנחנו קיבלנו, כאמור, רהיטים צבועים כבר. על השלב הזה אפשר לחזור פעם שניה, אם צריך.

שלב 3 – סתימת חורים ופגמים

השלב הזה יכול גם להגיע לפני שלב צבע היסוד והוא בעצם יכול להכנס בכל שלב של התהליך. גיליתם פגם, חור, סדק – טפלו בו וסתמו אותו. אחרי שהצבע יהיה גמור ומושלם כל פגם באחידות המשטח יראה מאוד. רביד ממליצה על שני חומרים לסתימות. בכל מקרה, קנו את החומרים בגוון ברור (חום בהיר יספיק) כדי שלא תפספסו את הנקודה בה עליכם לשייף ביתר הקפדה לאחר התייבשות החומר.
החומר הראשון מיועד לסתימת חורים גדולים, כמו חורים של ברגים, למשל, נקרא קוויקווד והוא מרק אפוקסי. כלומר מורכב משני חומרים (בסיס ומקשה) שערבוב בינהם יוצר את הדבק. זהו חומר מהיר התקשות אז צריך לחתוך מעט ולעבוד מהר. הוא מגיע בצורת נקניק אותו פורסים עם סכין יפנית ולשים באצבעות כמו פלסטלינה עד להתערבבות טוטאלית בין שני המרכיבים. עם שפכטל קטן סותמים את החורים עם הממרח שבידינו, כשאנחנו מקפידים להסיר כל שארית שמעבר לפגם כדי להקל על השיוף העתיד.
החומר השני הוא מרק פוליאסטר לעץ. בצילום מופיע החומר עליו ממליצה רביד והוא מיובא מאיטליה. הגוון שלו הוא עץ בהיר שנקרא Rovere. גם כאן לוקחים מעט חומר עם שפכטל עדין, סותמים את החור או הסדק ומסירים מקסימום חומר עודף, לנוחות השיוף בהמשך. מניחים ליבוש מלא.

פזמון חוזר – שיוף וליטוש

השלב הזה לא ממוספר כי הוא מגיע אחרי כל שלב של צביעה. צביעת השכבות הראשונות על עץ מוציאה ממנו סיבים וגורמות לחספוס לא נעים של המשטח. השיוף נועד להחליק אותם, למגע היד, כמו גם נותן חספוס מיקרוסקופי שמכין את המשטח לקבלת שכבת הצבע הבאה.
כשאנחנו רוצים לבדוק אם המשטח חלק יש לעשות זאת בעזרת המגע ולא המראה. לפעמים נקודות קטנות הצבועות באותו הצבע לא מפריעות בעין אבל כשהצבע יהיה גמור הן תבלוטנה. קחו בחשבון שבלי שיוף, החיבור בין השכבות יהיה פחות טוב.
אחרי כל שיוף, לא לשכוח לנקות מאבק.

שלב 4 – הכנה לצבע, הגנה עם מסקינגטייפ

השלב הזה נכון גם לפני צביעה בצבע יסוד, אם יש לכם חלקים של הרהיט שאינכם מעוניינים לצבוע, למשל ידיות או גומיות שלא מתפרקות, פירזולים, שילוב של חומרים אחרים וכ"ד.
אצלי, למשל, אלו היו רגלי הבוק שנשארו חשופות ברובן. לכן הגנתי עליהן משני הכיוונים. באזור צביעת הבסיס ובאזור צביעת הגרביים.

שלב 5 – צביעה בצבע

זה השלב הראשון בו השתמשנו ברולרים והתחלנו ממש בצביעה. הצביעה היא עם צבע לקירות מסוג נירוקריל או סופרקריל.
רביד הסבירה והדגימה כיצד לטבול את הרולר, להספיג אותו טוב בצבע ולסחוט ממנו את הנ"ל כדי להגיע לכמות הנכונה של צבע לעבודה.
באופן דומה גם מכחול צריך להיות מוכן לעבודה בפינות בעייתיות. רביד הסבירה והדגימה איך לא לעשות בועות בצבע, איך לרכך אותן אם נוצרו, לצבוע בשני כיוונים ולהזהר מנזילות בפינות.
כשיש רהיט שצריך לצבוע גם את הפנים שלו, מתחילים עם הפנים. אפשר לחלק את תהליך הצביעה הזה לשלושה שלבים. צביעה עם מכחול של הפינה הפנימית –> משיכת עודפי הצבע, מיידית, בעזרת הרולר להשגת כיסוי דק ואחיד של הצבע –> ולבסוף, צביעת המשטח כולו באופן אחיד.
רביד מזגה לכל אחד מאיתנו אמבטיות עם צבע לפי בחירתו וידית עם רולר ספוג לכל גוון. אין צורך לדלל את הצבע, כמו שמומלץ בצביעת קירות, אם הצבע טרי ולא התייבש קצת מיושן. הגוונים שאנחנו בחרנו היו טורקיז 0682 , למגירה וחומצ'יק מוקה 0336 לגוף השידה ול"גרביים" בחרתי ירוק 8135. כל הגוונים שבחרתי הם של נירלט (משתי מניפות)
התחלנו לעבוד.
צבענו איש איש את רהיטו בגוונים הנבחרים ולאחר מכן הוצאנו אותם להתייבש בשמש להאצת התהליך

פזמון חוזר – שיוף וליטוש, ראה הסבר דלעיל

משייפים קלות ומכינים את המשטח לשכבת הצבע הבאה.
שוב מנקים את האבק ושוב צובעים.
ושוב מוציאים לשמש לייבוש.
בשמש רואים טוב יותר את הפגמים בצביעה ובליטוש. במקרה שלי חזרתי כמה פעם לצבע נוסף בגלל עודף ליטוש בפינות, אזורים קטנים שלא כוסו היטב או כתמים לא ברורים בצבע.
איפשהו באמצע היום, רביד וערן כנסו אותנו לארוחת צהרים צמחונית וטעימה שהם הכינו לנו. רק בשביל הכרובית של רביד שווה לבוא לסדנא. היה תענוג.

שלב 6 – צביעה בלכה

כאשר אנחנו מרוצים מהצביעה ומהתיקונים ולאחר השיופצ'יק האחרון, צובעים את הרהיט בשתי שכבות שלכה שקופה על בסיס מים. רביד ממליצה על לכה על בסיס מים של נירלט.
כהכנה לצביעה עם הלכה מסירים את כל המסקינגטייפ מהרהיט ומנגבים אותו מן האבק . בסדנא עשינו זאת בעזרת אל-בד של מגבונים ששטפנו מהם את הסבון במי ברז וסחטנו היטב.
מניחים ליבוש מלא בצד.

עובדים עם הלכה בדיוק כפי שעובדים עם הצבע, למעט שני דברים. האחד, הוא הרולר שאיננו עשוי מספוג כמו זה שהשתמשנו לצבע אלא מבד דמוי עור פרוותי שנקרא "מיני פלוק בייסיק” (אם אתם קונים בעצמכם*, שימו לב שאין סיבים מנצנצים) והשני הוא דילול קל של הלכה (עד 10%) לפני השימוש. אנחנו מניחים את הלכה באותו האופן כמו את הצבע. מספיגים את הרולר ואז סוחטים אותו מהלכה וצובעים בשכבה דקה. מניחים להתייבש, הפעם לא בשמש (שלא ידבקו זבובונים) ולא משייפים לפני השכבה הבאה (למעט אם הלכה היא ישירות על עץ ללא יסוד, כמו ברגלי הבוק, ואז יש צורך לשייף קלות לפני השכבה השנייה, כדי להחליק את הסיבים.)
כשהרהיטים היו יבשים לגמרי ואנחנו מרוצים למדי, רביד הרכיבה את הרגלים שהיו נפרדות, ע"י דבק נגרים וברגים, וחיברה לכל רהיט את הידית שלו.
כל אחד מהרהיטים של משתתפי הסדנא נושא אופי אחר לגמרי.
מימין לשמאל למעלה: השידה של שרית והשידה של אושרית. למטה: השידה של סמדר והשידה של יניב.
וזו השידה שלי:

בתחילה, היתה מיועדת לרהיט שלי ידית עדינה בצורת קונוס בצבע שחור. בכלל לא ערערתי על הבחירה מאחר והיא היתה יפה ומדוייקת. לאחר ארוחת הצהרים רביד הראתה לנו שקית עם ידיות וינטאג' שלדעתה אנשים עדיין מזועזעים מהן. מה אומר לכם, ידיות מהממות אחת אחת. התאהבתי בידיות עגולות ממתכת צבועה באדום עז. הצטערתי על כך שהידיות מתחברות עם שני ברגים ואילו במגירה שלי יש חור אחד בלבד.
רביד לא אמרה כלום ונעלמה לה אי שם בנגריה וחזרה לאחר שמצאה במחסן ידית יחידה, עגולה ואדומה לבורג אחד…. יש!

______________________________________________________________________________
*  חלק מן החומרים המומלצים אינם נמצאים בכל טמבוריה ויש להזמינם מהיבואן. חלק מהם כלל לא נמכר ליחידים. כדי שנוכל לעבוד באותה האיכות,  רביד מאפשרת להזמין דרכה את כל החומרים, כולל הצבעים.

** אני יודעת שמן ההתלהבות העולה כאן מן הרשומה יכול להשתמע שקיבלתי אי אלו טובות הנאה כדי לספר ולהלל את הסדנא. אני חייבת לומר שלא כך הדבר. הסדנא הזו באמת מדהימה, נחוצה, מרגשת, ממלאה באנרגיות, מלמדת ומקדמת. אחרת איך הייתם מסבירים את זה שרק כשהגעתי הבית, בערב, שמתי לב שלא ישבתי לרגע על כסא? (רק לאוכל)

 

לפני כמה זמן השתעשעתי לי בהכנת עוגה שיוצאת מאוד מרשימה למרות שבסך הכל היא עוגה בחושה. "בסך בכל" כי באמת שלב ההכנה של הבלילה והאפיה בכלל, הם באמת פשוטים, פשוט רגילים. ההתעסקות באה בין לבין אבל התוצאה שווה כל מאמץ, אז הסכיתו ושימעו. הכל התחיל בחג ההאלווין האמריקאי לפני שנתיים כשראיתי ברשת עוגה עם דלעת בפנים, לכבוד האלווין.

מצאתי את זה כל כך יפה וכל כך קסום ולא רק כי אני מאוהבת בכתום, אלא כי יש משהו תעלומתי ב"איך עושים את זה?” משהו שנותן לך הרגשה שזה פשוט בלתי אפשרי. זה המשהו שעורר בי את הדימיון.
לצערי, בהרבה מתכונים אמריקאים המופיעים ברשת משתמשים בתערובות מוכנות שלא קיימות בארץ, לכן המשכתי לחפש ברשת מתכון מדוייק.

את המתכון השני בו התאהבתי, גיליתי תוך כדי חיפוש ברשת והוא נראה ממש מושלם, אבל בגלל שלא היה לי פירה פטל וגם לא הייתי בטוחה שהשילוב של פרי בעוגה בחושה ימצא חן בעיני בני הבית, חיפשתי פתרון אחר. מה גם, שמי שמכיר אותי יודע, שאם אני רוצה משהו אז אני רוצה אותו עכשיו. אז החלטתי ללכת על עוגה לבנה ועוגה חומה (שוקולד) רגילות.

התחלתי עם עוגת לב, כי רציתי להפתיע את בכורי בשובו מן הצבא.
הרעיון הוא שעושים עוגה, בתבנית של אנגליש קייק, לפי המתכון (אני עשיתי עוגה לקפה מהספר "המטבח באהבה" של רות סירקיס בעמ' 213 ועוגת שוקולד כהה מעמוד 212).
אחרי שהעוגה מתקררת, מוציאים אותה מהתבנית, פורסים לפרוסות וכל פרוסה חותכים עם חותכן בצורת לב.
בינתיים מכינים בלילה של עוגה בגוון אחר ושופכים מעט ממנה לתבנית משומנת ומסדרים בה את הלבבות בשורה, מייצבים אותם בתוך הבלילה.
בזהירות מוזגים בלילה עד לכיסוי הלב ומכניסים לתנור. צריך לשים לב שהזמנים לאפיה אינם המקוריים. פנים העוגה כבר אפוי ורק המסביב צריך להאפות ולהבדק ולכן זמני האפיה קצרים יותר. שימו לב!!

ומה עושים עם השאריות? כלומר עם הנגטיב של הלבבות? אם קראם רשומות שלי אתם כבר יודעים שאצלי לא זורקים אוכל.

שמתי את כל הנגטיבים בצנצנת שקופה. חוץ מהצורה ה"מוזרה" הטעם היה מעולה ובני הבית נשנשו אותם עוד לפני שהסתיימה האפיה של העוגה המשולבת.
כבר בעת האפיה בתנור ראיתי שהלב מתחיל לרחף. עם תפיחת העוגה הוא התחיל להתרומם ולהתרומם ויצא פחות מושלם מהלב הוורוד של העוגה באינטרנט. מה שחשוב זה שהבן שלי התרשם וכולם התלהבו (ברור שלא הראיתי להם את המקור המושלם)
בפעם השניה השתמשתי בחותכן בצורת פרפר מתוך המחשבה שה"ריחוף" מתאים יותר לפרפר. שימו לב שהפעם הריחוף לא היה כזה תזזיתי, כנראה כי הבלילה הבהירה תפחה פחות.
המסקנה הביצועית שלי היא שבשביל הבלילה השניה צריך לבחור עוגה שאינה תופחת הרבה כדי שלא תרים את הצורה האפויה באופן מוגזם. אני מאמינה שאם מצאתם עוגה טעימה, אבל היא "משתוללת" מידי, מספיק להפחית את כמויות אבקת האפיה עד לשליטה ברמת התפיחה המבוקשת.

על אותו הרעיון אפשר לעשות גם עוגה עגולה, אך, הפעם, פרוסות העוגה הן גזרות של עיגול. גם כאן התוצאה תהיה מדהימה.

עוד הפתעה ששבתה את ליבי היא עוגה עם עיגולים צבעוניים בתוכה. נכון שזה מלא בצבע מאכל, אבל זה כל כך יפה!!

באתר הלייפסטייל החדש love street,  יתפרסמו במשך השבוע הקרוב רשומות שונות לכבוד הוולנטיינס דיי שיאפשרו לכם לפנק את יקירכם גם בשאר ימות השנה. אם אתם מחפשים עוד הפתעות גסטרונומיות בצורת לב, תוכלו לקרוא בלקט שהעליתי שם.

 

"החיים הם לא שחור ולבן" אמרו לי משחר ימי, בניסיון למתן את ההתייחסות שלי לדברים. “יש בינהם הרבה אפורים" הוסיפו אלו שחשבו שאני לא מבינה את הכוונה.

אז ראשית, יש בין השחור והלבן אינסוף גוונים,  והם לאו דווקא אפורים, שנית, אני אוהבת את כל הגוונים שבין השחור והלבן, אבל לפעמים החיים הם כן משחק של שחור ולבן שמתריסים זה מול זה. בסגנון או-או ובסגנון של גם וגם.

עם כל הרצון להאחז במנעד הגוונים שבין השחור והלבן , לרובנו יש "טוב" ברור" ו"רע" ברור וה"בינהם" הוא פשרה. לא סתם בסרטים הישנים הרעים היו לבושים בשחור, והטובים בלבן – כדי שנדע להבחין ולדעת.

כשאנחנו מסתכלים על העולם ראיית הצבעים שלנו היא הקרנה חוזרת של קרני האור הפוגעות בדברים. למשל, גוף שאיננו בולע את הקרניים בעלות הגוון האדום, יחזיר אותן ולכן יראה בעינינו אדום. גוף לבן הוא גוף אשר אינו בולע שום גוון של אור ומקרין בחזרה את כולם. שילוב כל הגוונים של האור הוא לבן. כאשר גוף בולע את כל גווני האור הוא לא יקרין בחזרה שום אור ולכן יראה לנו שחור. יהיה קל לקלוט את העיקרון הזה אם תחשבו על חושך מוחלט. אין בו אור המוקרן על הגופים ומכאן שאין אור החוזר מהם והעין שלנו רואה שחור.
שחור, מבחינה אופטית הוא חוסר צבע ואילו לבן הוא כל הצבעים גם יחד. 

שחור לבן – הוא הניגוד בין שום צבע לכל הצבעים. העוצמה של הניגוד הזה משפיעה עלינו גם ללא ידיעת התיאוריה האופטית. זהו עימות בין הצבע הכהה ביותר לצבע הבהיר ביותר. יש כאן דרמה ויזואלית גם אם אין לה משמעות מעבר למראה.

מטבע הדברים ומשחר החרטומים הגרפיקה והקליגרפיה נוצרו מהדרמה שבין השחור והלבן.

הכיתוב והקליגרפיה הפכו לחלק בילתי נפרד מעיצוב החללים והניגוד בין השחור והלבן הופך אותם לאלגנטים במיוחד.

השחור והלבן – נקראים חד גוניים.
בעיני זו הגדרה קצת מעליבה לשניים הללו שמייצרים לנו דרמה מהדהדת כזו.

אני מאמינה שהכוונה היא לכך שהסולם הגווני שלהם משאיר מקום לכל שאר הגוונים להגיע ולהשתתף בדרמה.

לאזן אותה או להקצין אותה.

מה שנחמד בחד גוניות הזו, של השחור והלבן, הוא שהיא מאפשרת ריבוי של טקסטורת זו לצד זו ליצירת דרמה ועיניין שלא יכלו להתקבל עם גוונים אחרים. כבר בתמונה הקודמת משולבות כמה טקסטורות. בריצוף, בשטיח, בספסל, בוילון ובתמונות התלויות. גם עם עוקצנותו של הצהוב, השילוב הוא אפשרי ומרגש.

או בתמונה כאן למעלה המשלבת כריות בתבניות פסים שונות ותמונות בעיצובים שונים שכל מה שמקשר בינהם הוא שני הגוונים. במקום שתיווצר "קקפוניה" כמו שאימי היתה אומרת, נוצרת כאן הרמוניה נעימה ומיוחדת.

הכלב שבתמונה אוכל מצלחות שמתאימות לעיצוב של כל הבית. ברנט וקטרינה בחרו לעצב את ביתם במגוון של טקסטורות בשחור ולבן. כנסו לקישור ותראו שאין גבול לשילובים שניתן לעשות עם שני הגוונים הללו ועדיין להישאר מדוייקים. עיצוב פנים בשחור ולבן יכול להיות דרמתי כמו שני העיצובים הבאים העושים שימוש בגיאומטריה של פסים ומשבצות גדולים. כנסו לקישור של חדר הרחצה המשובץ, הוא חלק ממלון שכולו מעוצב בשני גוונים אלו בלבד.

עיצוב פנים בשחור ולבן יכול להיות רגוע ע"י שימוש בטקסטורות עדינות ומרחבים חלקים ומרגיעים כמו בתמונות הבאות:

לוח שחור וגיר לבן מייצרים דרמה שמשתנה כל היום, ממלאה את הבית בהומור ובקווים האישיים של דייריו. תראו לאיזו רמה של השקעה אפשר להגיע.

הדרמה בין שני הגוונים הללו מאפשרת לנו חדות ועניין ואנחנו מוצאים אותה בעוד תחומי עיצוב.

באפנה ועיצוב בגדים,

בכלי בית ועיצובי שולחן,

ויש גם תוצרת הארץ לענת סימונס-ברו

ודונה קארן מעצבת כלי בית בשחור ולבן:

וגם את עץ חג המולד אפשר לקשט בשחור ולבן ולהיות חגיגי ביותר.

ויש גם עוגיות שחורלבן (סוג של)

לסיום, וגם כדי שט' לא תנזוף בי על שהשמטתי קלאסיקה של שחור ולבן, הנה קטע מ"שיער", דיון על ההבדלים בין שחור ללבן.

ההפלגה שלנו מתקדמת בהתמדה אל סיומה וברשומה הקודמת ראיתם כיצד השמים מתקדרים מסביבנו וחשרת עננים מאיימת מלווה אותנו בים. אני חייבת לומר שאני ממש לא שייכת לקבוצת האנשים שמחבבים חורף, אפרוריות או קור וגם התמונות יוצאות, בדרך כלל, פחות טובות. עם זאת, חבורת ספנינו היתה כל כך מרנינה עד שלא הקדשתי תשומת לב לעובדה שהייתי אמורה להיות מדוכדכת ולו קלות. הגענו למזח של אפידברוס והמקום היה לגמרי ב"אוירה של סוף קורס". הכל סגור ואחראי אספקת החשמל נסע ויחזור רק מחר, מה שגרם לנו להשאר ללא אספקת חשמל, ללא אספקת מים טריה ולמחשב שלי לפרוק את עצמו לדעת. אילולי שקשוק התרנים ברקע, יכולנו לחשוב שהוגלינו לאי שומם. התארגנו די מהר, הערנו את שני נהגי המונית של האי משנת הצהריים שלהם, ויצאנו לעבר התיאטרון של אפידברוס. בדרך פגשתי חתול, די ידידותי שקיבל טרמפ על הידיים לחלק מן הדרך.
התיאטרון היווני באי הוא הוא הכי עתיק ששרד עד היום, הוא במצב מעולה ויש לו אקוסטיקה מיוחדת. במרכז יש נקודה המסומנת באבן. מי שעומד עליה נשמע בכל התיאטרון. אחד אחד נעמדים התיירים בנקודה המרכזית של התיאטרון וההד נושא את דבריהם לכל המושבים בצורה מושלמת.

קזה ואייל פצחו בזמר מרגש של ירושלים של זהב ונתנו הופעה נהדרת, רק חבל שאני הצטרפתי אליהם בזיופים מצמרר אוזניים..

חלקנו עלו עד לשורה האחרונה לבדוק שהאקוסטיקה אכן מושלמת גם למעלה והנוף שנגלה היה עוצר נשימה (שגם ככה איימה להעצר אחרי העליה התלולה לשורה האחרונה)
כשחזרנו לקו החוף הלכנו לנשנש קצת אוכל מקומי באחת משתי המסעדות היחידות שנותרו פתוחות.
בערב יצאנו לאכול, במסעדת מלון פוסידון (פה בתמונה, ברקע) לפי המלצה שקיבלנו בפורוס. אין על אל-הים באזורים הללו. הארוחה היתה מצויינת והמסעדה היתה מלאה בשייטים. לקראת סוף הארוחה, הודיע הקפטן על פרסום אפיזודה נוספת במסעינו. הסיפור של היום החמישי, אתמול בפורוס: יום רביעי 2/10/13 פורוס.

החלטנו להישאר יום נוסף בפורוס. גם יופיה של פורוס…גם מזג האוויר וגם כי היינו חייבים לגמול לבחור ממסעדת אואזיס שגרם לנו…כמו גם לכל היאכטות הסמוכות ל "סעוד" על שולחנו…לשם כך היינו זקוקים לזמן..לרעיון…ולטיפול רפואי.. המקצוענים שביננו, השכימו עם שחר לריצת בוקר מסביב לאי… חלקו הדרומי של האי הוא בהיקף של כ 4 קמ…הדרך משופעת בזווית וגם משופעת בצמחי בר ארצישראלים (חצבים ורקפות)… כשסיימנו, נערכנו לארוחת בוקר באחד מבתי הקפה המקומיים…. קיבלנו הצעה שלא ניתן לסרב לה מדון קורליאונה שהתאים לדמות הסנדק הן בקולו והן בחזותו.. התישבנו בבית הקפה של משפחת קורלאונה וזכינו לאחת מארוחות הבוקר…אם לא ה… הזמנו חביתות שונות (גם אריאלה)..וקבלנו הן אוכל טוב והן יחס אדיב וחם מהדון בעצמו…שהתגלה מאוחר יותר כמלח לשעבר בצי הסוחר היווני שלעת בגרותו, ירד מהים ופתח לעצמו קפה קטן ומקסים. יצאנו לתור את האי וטיפסנו במעלה הסמטאות הצרות עד לשפיץ של "ספירי" שם קבלו מלחינו הטובים קצת הסטוריה..קצת גאוגרפיה…וקצת מיתולוגיה. מי שלא שוטט בסמטאות פורוס ולא זכה לצלם את נופי הים מבעד למסגרות הסמטא..לא יכול להיחשב כמי שביקר ביוון..וראוי שימחק מדרכונו את החותמת של ביקורת הגבולות היוונית. מהשפיץ, החלקנו במורדות הסמטאות עד לצידה השני של העיר..שם עצרנו לרגע בבית קפה "קפה הסקיפר"..ותכננו את המשך היום. סיכמנו סופית שנישאר באי, נשלים את המתנות האחרונות למשפחה והילדים, נשכור קטנועים ונצא לסיבוב "שונה". הבעיה הייתה שהדרך חזרה לספינה עברה מול מסעדת אואזיס…וככל שאימצנו את כושר ההמצאה, לא הצלחנו לגבש תירוץ ראוי לבעל הבית במקרה וניתפס.. בהתגנבות יחידים חזרנו לספינתינו לאחר ששיננו את התירוץ "הערב אנו מכינים ביאכטה"… רוב המלחים הגיעו בשלום אך לפתע הופיע נשוא ייראתנו כשהוא טרוד בלכידת עוד שתי יאכטות שנכנסו למעגן… הוא בירך אותנו בלבביות ושאל.." אז מה ? הערב אתם מבשלים ביאכטה הא ????" הבנו…שנפלנו קורבן למלכודת משומנת של אלוף בשיווק שבינו ובין מסעדנות אין ולא כלום…הנ"ל אפילו לא חלם שנבוא לבקר שוב…ולכן דאג לזי….את האמ… אמ.. שלנו כבר בערב הראשון…והיחיד. לאחר שסייענו ליאכטות הסמוכות לסדר חבלים לנוכח הרוח שהשתנתה והתחזקה…שמנו פעמינו לאיש שמשכיר קטנועים. שכרנו 6 טרקטורונים ויצאנו לסיבוב של כשעתיים באי. ביקרנו בשרידי מקדש פוסידון המפורסם…במפרץ האהבה..ובמפרץ הרוסי.. סיימנו בקפה ה"חתול הלבן"..שם הציגו בפנינו את ספר האורחים בו חתום (בין שאר שועי עולם) גם ביבי שלנו. כמובן שכקפטן בכיר..רשמתי הקדשה מכובדת מטעם ה"חמישיה" וקזה..והוספתי הערה המתיחסת להקדשה של האדון בעמוד 215…. את הערב סיימנו בארוחה במסעדת פוסידון…בה הרימו גבה…ועוד אחת לנוכח הצלחתינו להגיע עד אליהם מבלי שנתפסנו על ידי מסעדת אואזיס. הודינו בראש מורכן…שנתפסנו ..וזחלנו לספינתינו הטובה לעוד יום של הרפתקאות. עד כאן יומן הקפטין להיום.

פרשנו מן הארוחה, איש איש אל קיטונו הוא. אריאלה ועודד לחדרם על קרקע מוצקה, ואנחנו ליאכטה. אמיר פרש ראשון, משה הלך ללוות את עודד ואריאלה ואילו ענבל, אייל, קזה ואני הלכנו בקצב שלנו, כמו מנסים להאריך את ההרפתקאה שעומדת להסתיים. על הרציף עמדה חבורה של מלחים פולנים,שכנינו לעגינה. כשהתקרבנו הזמינו אותנו להצטרף אליהם לשתית וודקה. למה לא? אנחנו לא צריכים לנהוג הערב, נכון? עברנו ביאכטה והבאנו בקבוק יין. כשעלינו ארבעתנו על היאכטה חבורת השיכורים (שאינם דוברי אנגלית כלל וכלל) קמה לקבלנו בברכה. הדוברת, שהיתה הכי שיכורה תתגלה במשך הערב כבעלת ארסנל של ארבעה משפטים בלבד. אני מודה שהיכולת שלה לשלב בין המשפטים ולדקלם אותם באינטונציות שיכוריות שונות נתנו את ההרגשה שהיא, לפחות, פרופסור לבלשנות אנגלית באוניברסיטת לודג'. כאשר התיישבנו בקופיט החבר'ה השיכורים התיישבוט סביבנו בצפיפות, כשהם פותחים את היין שהבאנו. כולם הציגו את עצמם והדוברת אמרה שהם מוורוצלב. ענבל אמרה לה שגם המשפחה שלה משם, כשהיא חוסכת מהם דיוקים היסטורים לגבי אחרית משפחתה. כמובן שגם אני התגאיתי במוצא הפולני שלי והמארחים מאוד שמחו, אם כי היתה תחושה שהם יודעים למה לא להמשיך ולחקור על מוצאנו זה… הדוברת הבטיחה שבעוד שנה, כשנגיע לבקר אותה היא כבר תדע אנגלית מצויינת..("אין וואן ייר, יו קום נוח פולאנד, איי ספיק פרפקט אינגליש") כשהתחיל להיות צפוף מבחינת אדי האלכוהול והשיחה לא הצליחה להתרומם מעבר להבטחות על מפגש רעים רהוט אנגלית בשנה הבאה, הקפטן שלנו הודיע למארחים שיש לנו מבחן מחר ושאנחנו צריכים עוד ללמוד אליו וכך שוחררנו בשלום (הרבה יאכטות הן בעצם צוותי לימוד להשטת יאכטות) וחזרנו לתאינו, עיפים אך מרוצים.
בבוקר שלמחרת, יצאנו אל יום ההפלגה האחרון, כשאנחנו מכורבלים בבגדינו החמים. לא לפני שעשינו השלמת קניה אחרונה.

לאחר שיצאנו אל הים, בדרכנו לנמל אתונה, הכנו ברוסקטות מהלחם שכבר לא היה טרי. (כתבתי כבר שאנחנו שומרים על כדור הארץ ולא זורקים אוכל, נכון?) בתמונה למעלה לא מצולמת הברוסקטה שלנו כי היינו כל כך רעבים ולא הקפדנו על התיעוד. בקישור של התמונה יש גם מתכון, אבל מה שאנחנו הכנו היה “ככה וככה”:

ברוסקטות. מלחם של אתמול. (עדיף בהפלגה באיי יוון)
1. “מטסטסים” את פרוסות הלחם הישן עד לקריספיות קלה לפחות בצד אחד.
2. “משייפים” שן שום קלופה על המשטח המחוספס של הטוסט (ועוד אחת ועוד אחת, עד לכיסוי כל הטוסטים)
3. מניחים שכבה דקה של תערובת של עגבניה מרוסקת בפומפיה, שאריות הקליפה שלה חתוכות לקוביות, קצת שמן זית, עלי בזיליקום קצוצים (שאני קטפתי בעציצי האי ספצס), מלח ופלפל.
4. אפשר להוסיף גבינה צהובה כלשהי, אנחנו שמנו כי רצינו לסיים את המזון שקנינו, כאמור.
5. שמים בתנור עד להמסת הגבינה או חימום קל של תערובת העגבניות.
התרחקנו מאפידברוס והתחלנו את היום האחרון של ההפלגה אל הנמל הסופי של הרפתקאתנו, עליו תוכלו לקרוא ברשומה הבאה.