פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 17 מרץ 2011

בשלהי שנות השמונים עם שלם של נוודים חסרי בית חיפש דירה, בדיוק כמוני, ועל כל מודעת השכרה ענו עשרות אנשים.
באחת הדירות היה כל כך דחוס ב"רוציםלהיותהשותפשלך" עד שהועברה בין כולם מחברת בה כל אחד היה צריך לכתוב שם וטלפון, סתם כך בין אחד הדפים שלה. בלי לדבר עם אפפחד. המצב היה נואש אבל למרות הריאליסטיות עדיין קיוויתי ששמי ישלף איכשהו מבין דפי המחברת ואזכה סוף סוף בבית. זה לא קרה.

לכן קל להבין כמה שמחתי כשמתווכת אחת הראתה לי דירת שלושה חדרים מרווחת ומוארת, בלב תל אביב, בקומה חמישית ושמחירה היה הגיוני לי ולא עמדתי תחת סלקציה עם עוד 20 איש רעבי גג.

לא אלאה אותכם בסופרלטיבים על הדירה הנפלאה הזו רק אספר שבתחילה היא היתה קצת מוזנחת מאחר ועמדה חודשים רבים ריקה ועם חלונות פתוחים (הכיצד??!!) וצברה אבק-פיח עירוני בכל פינה, "חור" מפואר של מזגן היה באחד הקירות החיצוניים וגם בויטרינה של הסלון "חסר" מזגן חלון". תמורת חודש ללא שכ"ד הבטחתי לטפל בכל הליקויים , לנקות ולסדר את הדירה וסופסוף מצאתי לי בית מקסים.

ואז פגשתי את אוגניה.
אוגניה היתה הדיירת שגרה שם לפני.
בעצם כבר על הפעמון של הדירה, היה כתוב שמה. אוגניה אלפרט. אולי היה כתוב עוגניה ואולי היה כתוב אלפר. אני לא בטוחה. באחד החדרים היא השאירה , בתיקיית פלסטיק של כרטיסי טיסה, את מחברות המתכונים שלה וגם גזירי מתכונים מן העיתונות. במטבח היא השאירה מספר סירים. כמו ידעה שאני, אוהבת בישולים שכמוני, אגיע בלי נדוניה של סירים.
הדיירת הקודמת קידמה את פני בחום ובאהבה ואני הרגשתי נוח ופיניתי לה מקום.

מן המשכיר (עורך דין שניהל בארץ נכסים של בעל הבית, יהודי עשיר שחי בחו"ל) שמעתי קצת על אוגניה וחייה. אוגניה היגרה מרומניה לארצות הברית ושימשה רוב חייה כאם הבית במשפחתו של אותו יהודי. בערוב ימיה היא ביקשה לחיות בארץ והדירה נקנתה עבור זה והיא עלתה לארץ וחייתה בה עד יום מותה. ישנם פרטים נוספים בסיפור של אוגניה יקירתי, אבל מתוך רצון לשמור על צנעתה ופרטיותה – לא אוסיף. מי שמכיר אותה, שמה יספיק ומי שלא מכיר אותה לומד להכירה כאן.

פעם בשבועיים, ביום שלישי (או שמא זה היה יום חמישי??) היה העו"ד נפגש עימה לארוחת צהרים בביתה, אוכל את מטעמיה, מדבר איתה, מארח לה לחברה לשעה קלה ומטפל בכל בענייניה. "היא היתה בשלנית נהדרת" הוא סיפר לי בעיניים נוצצות.

אוגניה היתה ערירית, ללא ילדים וקרוביה בארץ היו רק אחיינים עמם לא היתה בקשר.
כשמאסו בה החיים והיא עזבה אותנו לעולם שכולו טוב, נזכרו בה אחייניה והגיעו לדירה לקחת את מה שמגיע להם בדין. הם תלשו את המזגן מהקיר, לקחו את כל אביזרי החשמל שהובאו מאמריקה הגדולה, לקחו את הריהוט והותירו את הדירה ריקה. כמעט ריקה, בעצם, כי התנור/כיריים האמריקאי הרחב, לא עבר בדלת המטבח אז הם השאירו לי להנות ממנו ולבשל בו עם סיריה של דודתם הקשישה, בהם לא חפצו. כבר אז חשבתי שזו אוגניה שדאגה שיהיה מטבח מצוייד, לכשאגיע לגור איתה…

כיום, הסיר הכחול נקרא אצלנו "הסיר של אוגניה" ונעשה בו שימוש קבוע. זה סיר ברזל כבד יחסית, מצופה אמייל וחסרה לו ידית אחת (כך אוגניה השאירה לי).
בתיקיית הפלסטיק נמצאים עדיין כל המתכונים שלה. מתכונים בכתב ידה באנגלית וברומנית (אולי החליפה מתכונים בגינה הציבורית עם אמהות-בית אחרות?) ויש גם יש גזירי עיתון באנגלית ובגרמנית. אשמח מאוד למצוא מישהו שיכול לעזור לי לפענח את המתכונים בכתב ידה. כי אלו הזכרונות היחידים שיש לי ממנה ועש שאצליח לפענח אותם ולבשל אותם הם ישארו זכרונות בילתי ידועים…

ועד אז, הנה מתכון שאני אוהבת לעשות בסיר של אוגניה. זה מתכון לרטטוי שמצאתי בספר בישול של פרובנס אותו קנינו בטיול הבר מצווה בספטמבר האחרון.

חומרים:1/2 קילו חצילים (חציל בינוני)
1/2 קילו קישואים
2 פלפלים אדומים
2 בצלים גדולים
קילו עגבניות בשלות ורכות (אם ממש אין אז קופסת עגבניות מרוסקות תעשה את העבודה לא רע)
שמן זית
מלח ופלפל
תבלין Herbes De Provence (למי שאין, זו תערובת של טימין ורוזמרין בעיקר)

אופן ההכנה:לחתוך את החצילים, את הקישואים ואת העגבניות לקוביות (במתכון כתוב: Dice)
לחתוך את הבצלים והפלפלים לרצועות (במתכון כתוב: Slice)
מטגנים את הירקות בסיר, בשמן זית, ירק אחר ירק. חצילים, פלפלים, בצל ולבסוף קישואים.
בסוף מוסיפים את העגבניות, השום ומתבלים במלח פלפל וכף מעשבי התיבול.
מבשלים כ-45 דקות (אני לפעמים מבשלת פחות כי אני אוהבת את הירקות פחות עייפים, אבל אז יש תלונות מצד הדור הצעיר..)

אפשר לאכול חם עם זירזוף שמן זית.
אפשר גם לאכול קר. פשוט מעולה.