פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 1 מאי 2011
עמדנו שלושתינו מסביב לראש המיטה החלוד והמתקלף. בעיני הוא היה מפואר. בעיני שני האחרים זו היתה גרוטאת מתכת שראויה לפינוי מהיר למיזבלה הקרובה.
שכני היקר ומסגר הבית שלי מאז, ניסה לשכנע אותי: “למה את צריכה את הגרוטאה הזו? אני אעשה לך שער חדש ויפה, לפי מה שתתכנני" ובעלי היקר החרה אחריו והנהן בהסכמה. הרגשתי כל כך מתוסכלת. הרוב (שניים לעומת אחד זה רוב, לא?) אמר שהלהבה לא שווה את הנר, כמאמר יז'י קושינסקי ושהטירחה בלשפץ את הגיבוב החלוד, המתקלף וחסר הפוטנציאל הזה, איננה מוצדקת.
כל מה שיכולתי לעשות זה לרקוע ברגלי ולהגיד באסרטיביות “לא, אני רוצה שתעשה לי שער מראש המיטה הזה!!!” גם ניסיתי לשכנע אותם במתיקות שפתיים: “מה, אתם לא רואים את הפוטנציאל המדהים של ראש המיטה הזה?” הם לא ראו.
את ראש המיטה הזה הבאתי, כמה שנים קודם לכן משוק הפשפשים ביפו.
אני זוכרת שנסעתי מוקדם בבוקר כדי למצוא חניה קרובה. המשימה היתה להביא שער ברזל, שלאחר שיפוץ קל יושתל בגדר הכניסה של הבית שנבנה לנו. כיתתי את רגלי וראיתי דברים מקסימים. היו הרבה שערים בסגנון שרציתי ובסגנון שהתחלתי לרצות תוך כדי שיטוטים. אבל רובם היו גדולים מידי מכדי לקחת באוטו פרטי, היפים היו יקרים מידי לכיסי ובהרבה מקומות עדיין לא הבינו את הפוטנציאל הגלום במיחזור חומרי בנייה ישנים ולא הבינו מה אני רוצה מהם…
בחנות אחת, שלעולם לא אוכל להסביר איך להגיע אליה, אלא אם אני הולכת בעצמי (וגם אז לא בטוח) מצאתי את ה"שער" שלי. בקומת גלריה מאובקת מצאתי גיבוב של מסגרות ברזל חלודות. בעל החנות שלח אותי לחטט לבד ואפילו לא עלה עימי למעלה, אלא כשהודעתי לו על בחירתי. המחיר היה זעום והיתה לי הרגשה שהוא כמעט מוכן לשלם לי על זה שפיניתי לו את הפסולת מהגלריה.
האובייקט הנבחר היה ראש מיטה חלוד, צבוע בצבע לבן (בית חולים?) שהתקלף עם השניים, בתחתיתו היו גלגלים ופרופיל ברזל ששימש גם כמשקולת וגם כקורה להנחת המזרון. חלק מהשער עשוי מברזל יציקה וחלקו מפליז עם חריטות וראשי תיבות מימים יותר טובים.
כמה הייתי גאה בחירה שלי. נסחבתי איתה בגאון עד למכונית, ממהרת לחזור להביתה ולשתף את המשפחה באוצר שמצאתי. בבית לא ממש התלהבו ואולי אפילו היו ממש מזועזעים. חלפו עוד כמה שנים עד שסיימנו את הבניה ובינתיים ה"שער" התגלגל לו מאחסון לאחסון.
כשעמדנו שלושתינו, המסגר, בעלי ואני, מול ראש המיטה הזה נוספה עוד עובדה ש"החלישה" את דעת המיעוט: השער צר והפתח שתוכנן בחומה רחב יותר. אבל המיעוט פה לא פראייר והבין מהר מאוד שמולו עומדים שני אנשים חכמים ויקרים אבל כנראה ראית הפוטנציאל העיצובי היא החלק החזק שלהם. את השער שלחתי לניקוי חול וכשהוא חזר, התהפכה הקערה על פיה. הרוב הצטרף למיעוט בצהלות התפעלות והפך אותו ל"רוב קובע".
ללא הצבע וללא החלודה, כשהפליז מבהיק ומחדש את נעוריו ככקדם, הצליחו יקירי לראות את הפוטנציאל הגלום בראש המיטה ובזמן קצר מאוד נסגר העיצוב שלו והתאמתו להיות שער בישראל.
מסגרי האומן סידר לו פתיחה מתוחכמת אך פשוטה שאיננה פוגעת באסטתיקה והשער קיבל גוון בורדו יין ( (Ral 4004, אם אתם ממש רוצים לדעת)
אני אוהבת את השער הזה. ראשית, כי הוא באמת יפה בעיני והיה כך תמיד. שנית, כי אני אוהבת לעבוד עם "אלמנטים מהעבר" שיש להם היסטוריה ונשמה וסיפורים לספר. הלוואי שיכולתי לדעת את העבר של ראש המיטה ושל מי ראשי התיבות ומי צבע אותו בלבן. אבל גם מבלי לדעת, אני יודעת שיש לו את ההיסטוריה האינטימית שלו ועכשיו נוסף לה פרק בו אני משתתפת.