רשומה זו התפרסמה בשינויים קלים, בXNET בחודש אפריל 2013. אני מביאה כאן את הגרסה המקורית של הכתבה, ללא הכותרות העיתונאיות ועם הרבה אהבה, חמלה והבנה.
הדגלים מתנופפים על החלונות ומעקות המרפסות וכמו כל יום העצמאות אני חושבת על כך שההווה שלנו הוא בלתי נפרד מעברנו. הזיכרון הקולקטיבי של התרבות שלנו הוא הבסיס למי שאנחנו כיום. הוא כור מחצבתנו. גם אם לא רקדנו ברחובות בתש”ח (כי טרם נולדנו) השמחה הזו היא חלק מהזיכרון שלנו וגם אם לא הגענו בעצמנו מאירופה העשנה, התקומה הזו היא חלק ממי שאנחנו. באותו אופן אנחנו מחוברים לבתים שבנו כאן פעם גם אם כיום צמחנו למקום אחר.
אני אוהבת את הבתים שבנו פעם באזורים הכפריים. אני קוראת להם "בית של פעם". אני לא מתכוונת לבנייני הפאר של שד' רוטשילד או לבאוהאוס התל אביבי למרות שהם מאוד נפלאים בעיני. אני מתכוונת לבתים שאפשר למצוא עדיין בכל המושבים והמושבות הוותיקים וגם בכמה ערים ב"שיכון וותיקים" שלהם. אלו בתים עם רחבת דשא גדולה בקדמת הבית, עץ עבות מצל ועץ של שסק (אסקדיניות קוראים לזה בבתים של פעם) או עץ גויאבות.
אלו בתים קטנים בעלי תכנית פשוטה ומרובעת, עם גג רעפים פשוט בצורתו. אל הבית נכנסים דרך שלוש מדרגות העולות למרפסתהמקורה באותו גג רעפים העוטף את כל הבית, ומולןנמצאת דלת הכניסה. בימי הקיץ החמים דלת הכניסה היתה פתוחה לרווחה ורק כנף רשת הגנה על הפתח מפני הזבובים.במרפסת, הנקייה למשעי, היו עציצים ושולחן עם כמה כסאות ולפעמים אפילו תמונה. על השולחן היתה פרושה מפה וקערה שסיפרו לך שהבית מתחיל כבר כאן, עוד לפני דלת הכניסה ולפני שהחוץ מסתיים.
כשאני עוברת ליד בית כזה, כיום, אני יכולה לשמוע בדמיוני את קולות הילדים המשחקים לפני המרפסת, עולים מידי פעם לקחת פיסת אבטיח עסיסית מן הקערה שעל השולחן כשמלמול שיח המבוגרים המסבים סביבו מחבק אותם באהבה גדולה. אני רואה את עוברי האורח מטיילים ומנופפים קלות לבעלי הבית, מחליפים עמם כמה מילים וממשיכים בטיולם.
 |
| בתים בשד' רוטשילד, תל אביב |
ההתיישבות העירונית היתה שונה למן ימיה הראשונים. בתיה הראשונים של שדרות רוטשילד, למשל, מציגים חזית סגורה לרחוב, אולי בגלל שעוברי האורח היו זרים לבעלי הבית ולא חלק מקהילה קטנה, משפחתית ומוכרת כמו בהתיישבות הכפרית. עם זאת אפשר לראות שהמרפסות נתנו מענה מסוים לקשר עם הסביבה. גם המרפסות הללו נסגרו עם השנים בתריסים וקירות, אך זה נושא למחקר בפני עצמו.
מרגע היוולד הטיפוס הוא הופץ לביצוע בכל הארץ והתיאומים בשטח היו מינימליים. כדי לאפשר מיקום הבתים בכל ישוב ובכל מצב של קרקע וללא צורך בתכנון ובפיתוח השטח, המבנים נבנו מורמים מעט מעל הקרקע, חושפים, לעיתים, חלל קטן מתחת לרצפה ומספר מדרגות גישרו על הפרשי הגובה.
ביצוע גגות רעפים ותקרות רביץ (טיח על גבי רשת ברזל המתוחה בין הקירות) חסך בבטון יציקה יקר ובברזל הנדרשים בגגות שטוחים.
הבתים הללו הולכים ונעלמים מהנוף שלנו.
בתחילה סגרו את המרפסות בחלונות עם טקסטורה אטומה, ואחר כך סגרו חדר, עם קירות. עם הזמן שיפצו אותם לבלי הכר ואפילו שלחו שופלים להרסם ולבנות תחתם בית חדש, גדול יותר ומודרני.
פעמים רבות שמעתי אנשים מצהירים בגעגוע שזהו הבית בו היו רוצים לגור אך הרוב המוחלט של הבתים החדשים שנבנים איננו בתבנית הזו.
מדוע אנחנו לא רואים בניה כזו יותר ועם זאת עדיין מובע הגעגוע?
למה אנחנו לא רואים יותר בתים עם מרפסת מקורה בקדמת הבית ומדוע אזור האירוח איננו פונה יותר לכוון הרחוב?
למה פעם בנינו כך וכיום אנחנו מעדיפים לתכנן את אזור האירוח פנימה, אל החצר האחורית והפרטית ובוחרים להסתגר מן הרחוב?
"הבית של פעם" הוא טיפוס בניה ארצישראלי לחלוטין ונובע מהמצב התרבותי–כלכלי של תקופת ההתיישבות בעבר ומצרכי התקופה. הסיבה לכך שטיפוס בניה זה הולך ונעלם היא השתנות התנאים החברתיים והכלכליים. המרפסת שימשה ככלי לאינטראקציה חברתית אשר אבדה לנו עם השנים. המצב הכלכלי איננו דומה אצל כולם ונוצרו הבדלים ומעמדות אשר הולידו את הצורך להסתגר ולהסתתר בתוך המרחב הפרטי, פנימה. היום אנחנו מחפשים פרטיות, סודיות ונסגרים מפני השכנים אל החצר האחורית של ביתנו. אנחנו רואים יותר ויותר חומות גבוהות המפרידות בין המרחב הציבורי והפרטי ומגוננות על החיים האישיים של דרי הבית. הבתים הופכים לגדולים ורחבים יותר, מתוכנן בהם חלל אירוח (סלון) ורחבת אירוח בגינה המופנית, בדרך כלל, אל אחורי המגרש, לאזור הפרטי המוסתר מן המרחב הציבורי.
סיגל, גם אני תמיד מסתכלת בגעגועים על הבתים החמודים האלה. היה לי הכבוד לגור לכמה שנים בבית כזה, אמנם קצת מורחב ומשופץ( נבנה במקור בשנת 39 והורחב ב52 – לפי העיתונים שהיו מלופפים כבידוד לחוטי החשמל).
כל כך הרבה אלמנטים אדריכליים, הם אינדיקטיביים לצורת החיים שלנו – כמו למשל המרפסת הקידמית, שאיפשרה לשבת בקידמת הבית ולתקשר עם השכנים – מי היום רוצה דבר כזה? באמת , גם לי יצא לתכנן בית בקיבוץ שחזר להוויה הזאת, אך הוא יוצא דופן אפילו בסביבתו..
אלכס
אלכס,
תודות על תגובתך המעולה!
התקשורת עם השכנים הוא בדיוק הנקודה אליה הפניתי את הזרקורים.. זה השוני הגדול ביותר, בעיני, שחל בחברה הישראלית. אבל עם זאת יש את הדיסוננס שרוב האנשים מייצרים על ידי דיבור על געגוע לכאלו בתים.
אז אולי זה רק געגוע לתקופה התמימה בה כן רצינו לתקשר עם השכנים?
הי סיגל
יפה שהעלית את הנושא השכוח הזה של יחסי הגומלין של הבית והרחוב.
תנאי אחד משמעותי שגם הוא גורם להעלמות המרפסות הללו – זה תקנות חישוב השטחים. החוק שמחייב אותנו לשלם גם על מרפסת מקורה כאילו זה חלל מגורים מלא.
כמי שגדלה במושב, בבית כזה עם מרפסת קדמית עטורת עמודי עץ וקרויית רעפים, הייתי שמחה מאד לתכנן מרפסות כאלה ללקוחותי ואולם תכנון כזה מוסיף למטראז' שנכלל בחישוב השטחים, זכויות הבניה והתשלומים למנהל ולכן זה תמיד נופל.
כפי שציינת יש פה השפעה של אורח החיים המודרני על המבנה, אבל גם להיפך. אופן הבניה ה"מקובל" ושנגזר ממגבלות התקנות גם משפיע בהיזון חוזר על צורת החיים שלנו. אם ההליכה ברחוב היא בין חומות וללא אינטרקציה אנושית אין ספק שנרצה פחות ללכת ברחוב.
טוב שאת מזכירה לנו את הצורך הבסיסי הזה באיזור חייץ, buffer zone, בין החוץ לפנים. בין הציבורי לפרטי.
חבל שהציבור, ובכללו רוב האדריכלים, לא מודעים לאבדה ולא מנסים לשמר משהו ממורכבות של יחסי הפנים/חוץ/סביבה לטובת תרבות החיים שלנו של כולנו.
תודה לך על התגובה המלומדת וכייף שאת כאן!
אני לא לגמרי מסכימה איתך על החשיבות שאת נותנת לחוק התכנון והבנייה בעלמות מרפסת הכניסה. אני לא אומרת שזה לא משפיע, אבל אני חושבת שהדבר העיקרי, כמו שכתב אלכס למעלה – זה שאנחנו כבר לא רוצים באמת לחיות ככה היום.
לנושא התקן יש פתרונות ביניים, למשל קירוי רק בין שני קירות (ואז נחשב רק שטח שירות), פרגולה ללא קירוי אבל עם מטפס מצל בקייץ ועדיין אני לא רואה אנשים מחפשים דרכים לישם את הפתרונות הללו. אם הבעיה העיקרית היתה התקן – היו בשטח הרבה פתרונות יצירתיים.
עם זאת אני מסכימה איתך שיש השפעה רבה ליוקר המטראז' וזכויות הבניה על תכנון המגורים העכשוויים. אנשים הרי מוותרים אפילו על מבואה פנימית בבית ו"נופלים" ישר לסלון, בגלל זה.
לגבי המודעות לאיבוד ה-buffer zone, אני חושבת שהיא קיימת אבל יותר אינטואיטיבית מאשר מודעת. זו מהות הגעגוע, לא?
סיגל: רק רציתי להגיד, שאני אלכס "הבת" ולא אלכס "הבן" 🙂
איזו רשומה נוסטלגית…
האמת שמה שאני לא אוהב בבתים ההם אלה גגות הרעפים – שלחלוטין לא נדרשים בארץ שלנו.
אף פעם לא חשבתי שבעצם בנייתם פשוטה יותר משל גג שטוח.
אני חושב שעוד סיבה לכך שהיום המרפסות לא פתוחות לרחוב היא כי הרחובות (בערים לפחות) רועשים הרבה יותר ומזוהמים יותר בגלל ריבוי המכוניות.
מוטי, אני איתך לגמרי בנושא גגות הרעפים.
עם זאת בגגות האלו יש משהו נוסטלגי מעצם היותו מתאים לצו השעה של איזושהי שעה בארצנו ולכן זה קצת פחות צורם בעיני.
הבעיה של הבתים הללו היא איכות נמוכה של בניה ולכן התעלמות מוחלטת מן הנושא התרמי (בידוד) הגגות האלו גורמים לבית להיות כבשן (עוד סיבה שאנשים נמלטו למרפסת) היום אפשר לבנות גגות רעפים מבודדים טוב יותר.
סיגל, זה בדיוק מה שמנחה אותי עבור הבית שלי. השאיפה שיהיה איזור ישיבה הפונה אל הרחוב, בהשראת הבתים ברחוב המייסדים בכפר תבור, עם המרפסת הקדמית.
אנחנו תכף מתחילים!
איזה יופי!
כל כך שמחה לשמוע. האדריכלים שלכם זכו!
סיגל זוכרת את השיר של חווה אלברשטיין (נדמה לי "געגועים") והשורה על 'המרפסת שממנה נופפו לי לשלום / תלויה כמו עריסה ריקה..' על השורה הזו אני חושבת כשאני רואה בתים כאלו ונזכרת בבית של סבתא שלי (-: מה שעוד אני זוכרת, לצד הנוסטלגיה, זה כמה פחדתי בתור ילדה מהרווח הזה שמתחת לבית שמתוכו נשמעו תמיד רעשי בע"ח למינהם…
רשומה מקסימה, תודה!
ממש קורע לב "תלויה כמו עריסה ריקה…"
הרווח הזה היה בעיני תמיד נורא מגעיל. דווקא בבתי ילדותי ממש – לא היו רווחים גדולים מאוד אבל תמיד ראיתי "בתים של אחרים" עם המחסן האפור והחשוך הזה מלמטה…
תודה על המילים החמות ♥
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…
הבתים הללו הם מהתקופה שהיו פה –
מעט אנשים, מכירים את כולם, יושבים על המרפסת עם כוס מיץ ביד וכמה חברים…
ולצערי היום יש לנו מדינה מאד מאד צפופה – ואין יותר מקום לבתים כאילה, מחליפים אותם ברבי קומות. ולא יושבים על המרפסת, כי ברחוב יש זיהום אוויר ורעש מהמכוניות החולפות, וכבר לא ממש מכירים את השכנים…
זה די עצוב, אבל ככה זה.
היה שמח גם אחרי שנולדנו!
אכן השתנינו כחברה וזה קצת עצוב.
זוכרת? " בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור צפרים נודדות…"
זוכרת.
אני ממרפסת בבניין, אבל זוכרת.
בכל פעם שחשבתי שמתחשק לי לחיות בבית פרטי (והחלום הזה עדיין רחוק מדי), מעולם לא הקדשתי מחשבה לשאלה לאן תפנה המרפסת. איכשהו נראה לי ברור מאליו שהיא תפנה אל הרחוב.
ועם זאת, עכשיו כשאני קורא את הרשומה שלך, אני נזכר שבאיזור מגוריי, למרות שאני אישית גר בבניין רב קומות, יש לא מעט בתים פרטיים כאלה ורובם באמת נטולי-מרפסות-שפונות-לרחוב. כלומר, או שהם פונים ומסתגרים לאחור, אל החצר הפרטית, או שפשוט סגרו אותה בקיר.
אז זה מעניין. לא משנה את דעתי לגבי העובדה שהמרפסת שלי, אם וכאשר, תפנה אל הרחוב, אבל מעניין. 🙂
את צודקת, הבניה החדשה חסרה את האיכויות של "הבית הישן". בביתי הקפתי אותו משלושה כיוונים בכ-80 מ"ר של פרגולה מקורה עם רעפים כאשר הרצפה כולה מרוצפת בקרמיקה יקרה כאשר אשתי אומרת מדי פעם שהקרמיקה בחוץ יותר איכותית מהנמצא בבית(אותו לא אני ריצפתי). בכל מקרה כנראה שהיום לאנשים אמות מידה שונות מבעבר וחבל
לא אמרתי שהבניה החדשה חסרה את האיכויות של הבית הישן. ממש לא. כדאי לשכוח שדווקא מבחינה איכותית אלו היו בתים מאוד נחותים. אמרת שהיה קסם מסויים בבתים הללו. קסם שעדיין קוסם לנו למרות שאנחנו בונים בניה שונה.
איזה נוסטלגיה, למרות שאצלי אישית בבית יש מרפסת בכניסה ודווקא בנינו את הבית מההתחלה, גם אני אוהבת את זה שאחר הצהרים עושים סיבוב ואומרים שלום לשכנים.
תגובתך משמחת אותי מאוד.
אני מרגישה שאני כבר שייכת לעולם שכל הזמן רץ ולמי יש זמן לעשות סיבוב ולומר שלום לשכנים. חבל ולכן אני מביעה געגוע גדול ביחוד לסגנון החיים ולא רק לאדריכלות.
פינגבאק: חלום על "בית של פעם" | כמו אויר לנשימה - בלוג של אדריכלית
בדיוק בגלל זה אנחנו גרים בקיבוץ! מופרט, אבל קיבוץ. ובכל זאת, מנסיון של שנים של מגורים בבתים עם מרפסות על השביל, אנחנו בונים את ביתנו והפרגולה קצת מוסתרת… אכן התקופה השתנתה והצרכים השתנו. וטוב שכך! ועדיין, לא תהיה לנו גדר ודלת הכניסה לא תהיה אל החניה כי אם אל השביל, יש עדיין בניה כזו בארץ. וזה כייף גדול לחיות בקהילה כפרית.