פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 12 אוגוסט 2012

"תסתכלי למעלה כל הזמן" הדריכה אותי אימי. "תרימי את המבט מהמדרכה ותציצי במרפסות" היא ציוותה עלי כשנסעתי לפריז בפעם הראשונה. “שם תראי את פריז האמיתית" היא הבטיחה.

קולאז` תמונות מהטיול הראשון בפריז. איכות התמונות נמוכה כי הן מצולמות מתוך האלבום אחרי יותר משלושה עשורים..

מאז אני מטיילת, מתיירת וחיה כשאני נותנת דעתי לפרטים הקטנים לעקבות החיים האנושיים על ההיסטוריה. גם ברחוב הכי מפואר בעיר הכי יוקרתית, מישהו תולה כביסה, מציב שולחן וכסא בבלקון, קונה במכולת או לוקח את הילד לגן השעשועים.

נערה עם מעיל אדום על גדות הסיין. פעם קראו לזה החוף של פריז (עד שמישהו הביא חול ממש לגדות הסיין ואנשים יצאו אליו בבגדי ים)

בכל מקום יש משהו אישי ומיוחד. משהו שאתה הופך להיות חלק ממנו, אם אתה מבחין בו ושם לב אליו. בעצם בכל דבר ובכל חוויה ובכל זמן יש משהו שלך, אם רק תתן לעצמך לשים לב, ולהקשיב.

צייר מדרכות במנוחה על הספסל. קשה לראות, בגלל איכות התמונה, אבל שימו לב לכובע שמונח על ראשו.

עם השנים והתבונה הבנתי שבעצם אימי כיוונה אותי לבחון ולהבחין ולא להסתכל רק על מראית העין הפשוטה והמובנת מאליה. באותם ימים, קיבלתי את הנחיותיה כפשוטן ועיני לכדו רגעים ומצבים שמי שנותן עינייו בחרטומי נעליו, לעולם לא יראה.

"מקבץ נדבות" במטרו. הכלבים והחתולים שלו מטופלים כל כך טוב שהפריזאים מגיבים אליו ברוחב לב. יצאנו לנו לשוחח על סיפור חייו. מעניין!

התחמשתי במצלמה (לפני עידן עידן האייפונים ואפילו לפני פרוץ מצלמות הכיס הדיגיטליות) ליתר דיוק, היתה זו המינולטה שאבי קנה לאימי לכבוד לידתי. מצלמת ריפלקס בעלת עדשת "קיט" והנצחתי את מבטי לעצמי.

דלתות עם גרפיטי (שנות ה-80) מדרגות, חתולים על ספי בתים, דלתות פאר מגולפות ביד אמן, חלונות, מעברים ורגעים קסומים שבהרף אחד לאחר הצילום, כבר הפכו לאחרים ואינם.

כרגיל, אבי הרצה לי על מהירות החשיפה וגדלי הצמצם וההשפעות שלהם על התוצאות, חלק ממילותיו נכנסו באוזן אחת ויצאו מהשניה והשאר לא נכנסו כלל לאוזן הראשונה. רציתי רק לצלם ולצלם ולצלם ולקחת עימי את הזיכרונות מודפסים על נייר.

למרות שצילמתי על "אוטומט" הרגשתי מנהלת את המצלמה לפי רצונותי ואהבתי את המציאות שנשקפה אלי מניירות הפיתוח.

חלק מהתמונות נתחבו בערימות ערימות הארוזות עדיין בקופסאות קרטון שמאוחסנות היכנשהו במרחבי הממלכה שלי. מפאת הרצון לשלח את הגיגי אליכם, אני לא מעכבת את פרסום הרשומה, אלא מציגה מבחר מאלו הנגישות יותר. (חלקן מעידן בוגר יותר של הצלמת וגם של מצלמתה..)

נקודת המפנה הראשונה היתה בקורס שלקחתי בעת לימודי בפוליטכניקו של מילנו הוא נקרא: Applicazioni Di Geometria Descrittiva שבתרגום חופשי, חופשי מאוד, יקרא "שימושים בגיאומטריה תיאורית".

אדריכלות משתקפת

אינני זוכרת  במדוייק מה רצה ללמד אותנו המנחה, אני נמשכתי לצילום כאחד האופנים של התיאוריות. עבודות הסיום נקראה Riflesioni Sull'Architettura Riflessa בתרגום חופשי ומאושר: "הרהורים על אדריכלות משתקפת". 

ועוד אדריכלות שמשתקפת ומשפיעה על הסביבה.

החבר שהגיה לי את העבודה ותיקן את הכתוב לכדי משהו נכון תחבירית, נהנה לקרוא את העבודה והבטיח שהיא כתובה באיטלקית, אך באיטלקית שהיא כל כך אני שהוא מצא לנון להשאיר כמה מה"חוכמות" הלשוניות שלי…

בניין "פירלי" במילנו, אייקון עירוני, משתקף בדוק הגשם שעל פני המדרכה.

האלבום שעוצב ונכרך עצמונית, הודפס במכונת כתיבה והציג נקודת ראות סובייקטיבית לגמרי על השתקפויות והגיגים (שניהם נקראים Riflessioni) של האדריכלות כפי שנתפסו בעיני המצלמה שלי.

האור והצל משתקפים ומשתתפים.

המחקר בעבודה הוא על הסובייקטיביות של הכלי הזה שהוא לכאורה מדוייק ומתאר מציאות קיימת ותו לא (זה לפני עידן הפוטושופ, הפיקסה והאינסטגרם).

מבחינה טכנית, נדמה לי שעדיין צילמתי באוטומט (מה שהיום נראה לי כבזבוז גדול) אבל שיחקתי עם הרגישות של סרטי הצילום. עם זויות צילום, עם האור ועם צללים וניסיתי לראות מה הם משנים לנקודת הראות שלי.

המסקנה של המחקר הצילומי הזה מנוסחת באיטלקית-סיגלית שאני בקושי מצליחה לתרגם בחזרה…

"המצלמה היא אובייקטיבית רק ברגע הצילום עצמו. לפני רגע זה, הכל קשור בהתכוונות הטרום-התממשותית של הצלם. אחרי רגע זה, הכל תלוי בהתכוונות הפוסט התממשותית של הצופה"

עמוד של צל

מהרגע ההוא הבנתי שהמצלמה איננה כלי תיעוד בידי, אלא כלי ליצירת המציאות כפי אני רואה אותה או כפי שאני רוצה שהיא תהיה או תראה.

האנגר מנקודת ראות אחת…

אז כבר החלטתי שאני אלמד יותר על האפשרויות של הכלי הזה. תעבורנה הרבה שנים עד אבצע את ההחלטה הזו.

ואותו ההאנגר מנקודת ראות אחרת…

נקודת המפנה השנייה היתה קורס צילום קצר, מתומצת יעיל וממלא השראה שלקחתי אצל דנה ישראלי המיתולוגית. קורס שחילק את חיי כמתבוננת דרך עדשת המצלמה, לשניים. אחרי הקורס הזה כל העולם השתנה. על כך ברשומה הבאה.