ארוחת ראש השנה עם המשפחה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 12 אוקטובר 2011

כל ערב שישי אנחנו מוציאים מהארון את הסרוויס של סבתא אלזה ועליו אוכלים את ארוחת הערב החגיגית. סבתא אלזה היא סבתו של אמיר, בעלי שיחיה, והסרוויס שלה מצא את דרכו אלינו, חובק זיכרונות של משפחה שהיתה ומשפחה שממשיכה.
את הסרוויס רכשה אלזה מכספי השילומים הראשונים שקיבלה מגרמניה על משפחה שנעלמה לחלוטין והשאירה אותה נצר יחיד.
היה לה כל כך חשוב לקנות את הסרוויס היקר הזה בשנים של צנע ואני מאמינה שזה סימל בעיניה משפחה יציבה ובטוחה. סבתא אלזה ידעה לבשל נהדר והגישה בסרוויס הזה את האוכל המנחם שלה.

ראש השנה זו חגיגה של התחלה.
זה לא כמו יום הולדת שאנחנו חוגגים בו את סיום השנה/שנים שחלפו.
"תחל שנה וברכותיה, תכלה שנה וקללותיה" אנחנו מצטווים להניח לעבר ולהתחיל את העתיד מלא האיחולים.
זה סוג של "לא לבכות על חלב נשפך" ואני מאוד בעד כאלו , אבל…

מי שקורא כאן קצת בבלוג, ומביט בתמונת שאני מצלמת, יודע כבר שאני אוהבת את העבר ואת היופי שלו ושהזכרונות חשובים לי (גם אם הם לא שלי…)
השנה ארחתי אני את משפחתנו הקסומה והדבר גרם לי ליותר הגיגים מן הרגיל. פשוט יותר תשומת לב לחג, למשמעויות שלו ולהבנה איך אני הייתי רוצה לחגוג אותו. הדבר הכי משמעותי בעיני הוא שאין לנו עתיד ללא העבר. העבר הוא היסודות שלנו והוא זה שמגדיר מי אנחנו ובעצם מגדיר גם לאן נלך. לפעמים, בתוך מירוץ המודרניזציה והשכלול, אנחנו שוכחים את זה. כך שכחו גם ה"כנענים" * שניסו למחוק כל זכר לגולה, לטירוף שהיה ולשורשים שהביאו אותם עד הלום. (למרות שאנחנו חייבים להם הרבה, לא כאן המקום לדון בתנועה הזו)

ואני?  אני מחפשת את השורשים כי הם נותנים לי את המשמעות ואת הלגיטימציה ולא כדי לבכות את העבר אלא כדי לבנות ממנו את העתיד ולצמוח.

על הספר של שמיל הולנד, "שמאלץ", כבר כתבתי בהתלהבות רבה וכאן אני ממשיכה.
את ארוחת החג לקחתי כמעט כולה ממתכוני הספר. מאכלים שהם זכרונות המשפחות שלנו שחלקן נספו כשהעולם השתגע וחלקן לבשו כנעניות והתנתקו מזכרונות המטבח של אימותיהם. רציתי להגיש את כל הזכרונות ואת מי שאנחנו בחג הזה.

חיפשתי להביא את הבית של ה"ידישע מאמע" לארוחת החג שלנו על מפיות התחרה והקרושה שלה, הסרוויסים אבל גם האוכל המושקע.

הסרוויס של סבתא אלזה לא הספיק. אלזה ידעה לבשל אבל כלים היתה שוברת בכמויות. נסעתי לחנות כלי בית יד שניה / עתיקים ברמת השרון (לורן בסוקולוב, למי ששואל) ובחרתי צלחות משלימות. לא ממש מאותו ייצור (לא בטוחה שקיים עד היום) אבל כאלו שמשתלבות טוב ומאפשרות לנו לחגוג עם הכלים של אלזה ושל סבתות של אנשים אחרים… בנוסף קניתי כמה מרקיות שתשמשנה ככלי הגשה לאוכל החם ולסלטים וזאת בנוסף לאוסף שכבר שכן אחר כבוד בארונות שלי.

המפות הרקומות, ברובן, אינן של משפחתנו והן נקנו בשווקים וגראז'סיילים במשך השנים. לי זה לא משנה, לסבתות שלנו היו מפות שכאלו ובעיני זה משלים את התמונה ומקרב אותי אליהן. מעבר לכך שהמפות הללו היו של סבתות של מישהו ובשימוש בהן, אנחנו מכבדים אותן גם.

אז מה הכנתי לארוחת החג:
חלה מתוקה (שנאכלה עם הפובידל מהפוסט הקודם) חזרת ביתית (שליוותה את הגפילטע פיש שחמותי הביאה), צימעס משובח, צלי ארוך בישול כמו של הסבתות, קליסקלאך (שזה בעצם יידישע ניוקי), קאשע (כוסמת עם בצל ופטריות) עוף ביין (זה מאמא שלי), סלט סלק, סלט שורשים (שבפולין קראו לו "סלט אביב" ואצלנו קוראים לו "סלט חורף") ולקינוח קומפוט (ממש של סבתות) עם הקפה הגשנו מאפינס דבש (בצורת פרחים) ועוגת דבש נפלאה של גיסתי.

אני מודה שבשלב מסויים הפסקתי לצלם וצללתי לחוויה המחבקת של המשפחה שלנו. קרקוש המזלגות בצלחות היה למנגינת הבית שממשיך עם הדורות.

שנה טובה ♥

ותוך כדי סיום הרשומה הזו, נתבשרנו כולנו על חזרתו הצפויה של גלעד שליט לחיק משפחתו. אני לא מוצאת רשומה מתאימה יותר ומשפחתית יותר מזו, כדי לשלוח לו ולמשפחתו חיבוק וירטואלי חם.

____________________________________________________________

* הכנענים – קרא בויקיפדיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.