פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 15 אוגוסט 2011

כל שנה זה חזר על עצמו.
אף אחד מחברי לספסל הלימודים זכר את יום ההולדת שלי.

כשהייתי ילדה קטנה והתקשורת עוד התנהלה בין ה"הורים של", אמא שלי היתה מארגנת את כל הילדים, עוגות, בלונים והתמונות מעידות על ילדים שזופים מידי, מאושרים בין בלונים ועוגה עם נרות וילדת יומולדת אחת מחויכת ביותר.
בשלב מסוים כשהאמהות הניחו לנו וחדלו מלהיות אחראיות על הפן החברתי, מצאתי את עצמי חסרת חגיגות ביום המיוחד שלי.ולא, לא הייתי מנודה חברתית ואני גם לא מספרת כאן ורסיה נוספת של "הקייץ של אביה" אני פשוט נולדתי באמצע הקיץ. בחופש הגדול.

בקיץ חוגגים רק עם מי שנמצאים איתו בקשר גם מעבר לימי הלימודים. ומנת חלקי היתה תמיד איזו התארגנות קטנה של חברה או שתיים, מתנות כיפייות וכרטיסי ברכה מאמריקה. ביומולדת 16, אירית, חברתי הטובה ביותר, ערכה לי יומולדת הפתעה בסגנון חיים שכאלו. אבל לא קיבלתי כל התייחסות מה"מכרים", בני הכיתה שלי, אלו שקיבלו ממני התייחסות במשך השנה.
כדי לחגוג למישהו במיוחד באמצע החופש הגדול צריך להניח את הנונשלאנטיות ולהרים הפקה. זה לא קורה, ברוב המקרים. זה פשוט לא הקטע של הנעורים.

אני מדברת על הנושלנטיות בה נכנסים ילידי שנת הלימודים לחצר בית הספר ביום ההולדת שלהם (בלי לארגן כלום או להודיע יותר מידי) ותמיד מישהי רצה אליהם עם זר בלונים ולפעמים הם זוכים לשילוט, מקהלה קטנה שמזייפת בששון איזה שיר יומולדת ואיזו התייחסות בזמן השיעור. אני זוכרת איך טרחתי תמיד להביא משהו קטן כמתנה למקורבי חוגגי היומולדת. רציתי לפנק, להביע ולחגוג. היה כייף אדיר.

לכן, עד היום זכור לי לטובה היום הראשון של שנת הלימודים בכיתה י"א. אחת מבנות הכיתה ניגשה אלי והביאה לי מתנת יומולדת. היא פשוט זכרה!!! המתנה היתה מתלה שרה קיי מהולנד ובכלל לא היו כאלו בארץ. בהולנד תולים את זה על החלונות והאור החיצוני מאיר  את המתלה.

תקופת שרה קיי והולי הובי ממקמת אותי היטב בסוף שנות ה70 ותחילת ה80…
זה היה כל כך יוצא דופן שעד היום התמונה הזו יקרה ללבי כי זו הפעם היחידה שיום ההולדת שלי קיבל התייחסות בזמן הלימודים.

באותה התקופה תפרתי ורקמתי לי הולי הובי משלי. היא עדיין כאן ואין לי מושג מה יהיה איתה בעתיד. מידי פעם אני מוציאה אותה מהמגירה, מלטפת קצת ומחזירה. יום אחד מישהי תקבל אותה מתנה ממני. כנראה אחת הנכדות (היה מתוכנן לאחת הבנות שלי, אבל יצאו לי רק בנים…)

אני מסיימת את הרשומה ושולחת אותה לא לפני שאני רואה עשרות ברכות על ה"קיר" שלי בפייסבוק…
זה קצת תיקון של ימי הבצפר, בחיי.  הפייסבוק באמת מאפשר לשמור על מין קשר רופף אך מתחשב כזה, גם בימי החופש.
חבל שלא היה אז פייסבוק ותודה לכל מי שטרח לברך אותי.

אני באמת באמת באמת מעריכה את זה מאוד!