מורי ורבי משכבר הימים, אדר' אליעזר פרנקל, נהג לומר שהאדריכל הוא "איש רנסנס" קלאסי. איש אשכולות שמבין ומכיר את כל התחומים של הבניה. יודע בכל תחום ומחבר את הכל לכלל בניין.
דבריו התאימו לי מאוד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני חייבת להבין הכל, איך עובד ולמה. אני חייבת לדעת ולהתנסות בכל מיני עבודות כפיים. מאז שהייתי ילדה קטנה סירבתי בתוקף שיעשו בשבילי דברים: "לבד!" דרשתי מכל המנסים לעזור או לעשות במקומי .

כשהאסטרונאוטים של אפולו נחתו על הירח דאגתי נורא ושאלתי איך הם לא נופלים ממנו …
אבא לקח כדור ופנס, הגיף את התריסים והראה לי את הפלא. הוא האיר עם הפנס על הכדור ואמר שהפנס הוא השמש והכדור הוא הירח :"אם תעמדי לידי, תראי שכל הכדור מואר ואת רואה צורת עיגול כמו ירח מלא" וכשהסתכלתי מאחד הצדדים גיליתי שאלומת האור הותירה רק צורה של סהר . הירח שלם ולאסטרונאוטים יש היכן לנחות, נרגעתי.

אמא הביאה איתה את תרבות עבודות היד. בעיקר רקמה חופשית, אבל גם גובלנים וסריגה במסרגה אחת. אני הייתי חייבת לחוות ומאז אני שולחת ידי אל כל תחום CRAFT שאני פוגשת בדרכי. אני שבויה בקסם ומוצאת את עצמי מהופנטת כיצד הופכים חומרי הגלם למשהו אחר לגמרי ביד היוצר.

אדריכלות, בעיני, היא אותו קסם כמו תפירה, רקמה, פסיפס או מעשה טלאים.
חלום, רעיון, פיסת אדמה, בתוספת בטון, פלדה, בלוקים וחומרים נוספים רבים הופכים במטה קסם ליצירה חדשה לגמרי. מין מעשה בריאה בזעיר אנפין.

ושם אני נמצאת.
נעה בין הרעיונות והחלומות, מערבבת אותם עם חומרים וצבעים ורוקמת מהם עולמות חדשים. לפעמים זה בית, גן ילדים או מסעדה ולפעמים זו קערת פסיפס מחומרים ממוחזרים, תיק, סינר, אהיל, בובה או מסגרת של תמונה.
תמיד אני מחפשת ליצור שילובים חדשים של חומר, צבע, צורה וטכנולוגיה. היצירה מתהווה תוך כדי מסע של למידה, שילובי חומרים שונים ומשונים וזרים זה לזה, "המצאת" טכניקות וניסיון של כל מיני רעיונות. לא תמיד אני יודעת כיצד יתממשו או לאן הם יובילו בסופו של דבר.

כשאמא שלי נכנסה לניתוח לא פשוט לאישה מעל גיל 80, הכנתי לה תיק לבית החולים. רציתי שזה יהיה משהו חגיגי ומלבב ולא "בעיקר פרקטי".  עבודת הגובלן על התיק היא עבודה שלה שהיא עשתה בהיותה נערה והביאה אותה עימה כשעלתה לארץ. אני חושבת שזה היה חלק מכרית, במקור. בתור ילדה זו היתה השמיכה של הבובות שלי וכנראה גם כר לניסויים בחומרים (יש כתם ענק ונוקשה של דבק פלסטי על חלק משמעותי של הרקמה)
מאחד הבדים שמשמש לכיסים הפנימיים אמא תפרה לי שמלה בתחילת שנות ה-80 ומהשני היא עשתה עבודות טלאים באותה התקופה.
כאשר הסתיימה יצירת התיק היה כל כך ברור שזה התיק של אמא, עד שכמעט היה נראה שהוא ישן ובשימושה משכבר הימים.