פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 4 אוגוסט 2011
"המחט אף פעם לא צריכה להיות מתחת לבד" אמרה הגננת בגן החובה שלי כשישבנו כולנו בחוץ ללמוד רקמה. היא הסתכלה עלי והטון הנוזף והמתנשא שלה כוון אלי.
אולי זו היתה אבן הפינה למרדנות שלי, להטלת הספק בעליונות של ההסמכות שקובעת דברים, אבל ללא ספק זה היה רגע כל כך מתסכל ומרגיז שאני זוכרת אותו, כמו היום, אפילו שארע לפני יותר מ-40 שנה.
התסכול נבע משני דברים. האחד, זה שאמא שלי כבר לימדה אותי לרקום וידעתי כמה תכים ודווקא כן העברתי את המחט לצד השני של הבד והשני הוא העובדה שכדי לרקום צריך לנקב את הבד, לעבור עם החוט מצד לצד אז איך אפשר ש"המחט לא תהיה בצד השני של הבד”?!!
התווכחתי איתה. ברור שהתווכחתי איתה. שהרי אם המחט לא עוברת מצד לצד זו לא תהיה רקמה ולא ישאר זכר התקדמותה של המחט על הבד. אני לא זוכרת איך היא ניסתה להסביר את ההוראה ההזויה שלה אבל אני זוכרת שחזרתי הביתה מאוד מתוסכלת.
אני חושבת שלקח לי כמה שנים טובות להבין שהיא התכוונה שבתנועה אחת יש לעבור צד ובחזרה כדי שלא נצטרך להפוך את העבודה במטרה להעביר את המחט מצד לצד. מילים לא מדוייקות והסבר לקוי. כבר בגיל חמש הדיוק הסמנטי היה חשוב לי… אני לא מקנאה בגננת, בחיי.
אמא שלי באה מתרבות של רקמה וכבר הראיתי לכם עבודה שלה. היא רקמה גובלנים, צלבים ורקמה חופשית עם כל מיני תכים. לחגיגת הספר הראשון כל אמא קיבלה בד תפור לכריכה והיתה צריכה לקשט. הכריכה שלי היתה הכי יפה והכי משגעת משל כל שאר הילדים בכיתה! ואת אחד הגובלנים שרקמה עוד לפני שחשבה עלי כבר הראיתי ברשומה הראשונה בבלוג.
אחרי שנים ללא רקמה (עבודה שהפכה למעוטת הערכה אצל האנשים שמחוץ לעולם הקראפט) מצאתי את עצמי משתתפת בקומונת הרקמה ב"תפוז". (שהפכה בינתיים לפורום)
האתגר היה סתיו. וכל אחת היתה צריכה לשלוח משהו רקום לזו שהיא הגרילה.
אני שלחתי שלט לבית. קולאז' של בדים ורקמה בצבעי סתיו. אני מאוד אוהבת לערבב טכניקות וחומרים שבדרך כלל לא "נוהגים" להתערבב. רקמה וטלאים, בדי כותנה ובדי ריפוד. ענפי עצים וחוטי תפירה. בד גבינה ובדים סינטתיים וכ"ד.
וזה הצד האחורי של העבודה.
