פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 22 פברואר 2011
אני לא סובלת שקיות ניילון. אני בכלל לא יודעת אם זה ניילון. נדמה לי שלא. נדמה לי שמבחינה כימית אלו שקיות פלסטיק.
עוד לפני שזה היה אופנתי או "אוהב כדור הארץ" – שנאתי את השקיות הללו. אמא שלי היתה רוחצת את השקיות ללא הידית והיה נשאר להן ריח דביק של חלב חמוץ.
כל דבר היו שמים בשקית ניילון. אם לקחת ספר בהשאלה – נתנו לך שקית ניילון כאילו אתה לא יכול להחזיק אותו ביד, אם לקחת בגד ששכחת פעם שעברה – נתנו לך שקית כאילו כך זה ישמור על הבגד נקי וסטרילי, שלא לדבר על אריזת בגדי החורף שבארון בשקיות ניילון מרשרשות.
אני באמת לא מדברת על הבזבוז והזיהום אליהם אנחנו כל כך מודעים היום. אני מדברת על הכיעור והתחושה הדוחה.
אנשים לבושים היטב נשאו ביד שקית ניילון חצי שקופה או שקית של נעלי משהו שידית הפלסטיק שלה כבר מעוותת מהמשקל. השקית שיוותה לכולם מראה של פליטים. מה, אי אפשר ללכת עם איזה תיק מסודר? שני תפוחים אי אפשר לשים בתיק? צריך שקית מרשרשת?
תמיד מצאתי בנשיאת השקיות הללו משהו דוחה. ובחיי שלא הייתי מעולם איזו נסיכה אנינת אופנה או עדינת נפש. (לתיכון הלכתי עם מכנסי אתא ונעלי בית משובצות, אז על תאשימו אותו ביתר סטייל)
חומרי הגלם מוכנים לגיהוץ. תמונות משולחן העבודה של המעצבת טליה תורג'מן
כבר שנים שכאשר אני לוקחת משהו מהבית של ההורים, איזה בגד שנשאר בארון או ספר, או עוגיות ביתיות, אמא שלי שואלת: "לתת לך שקית?" שזו כבר התקדמות כי פעם היא היתה מצווה עלי לקחת שקית. (על לקום ולעשות את זה בעצמה אין מה לדבר, אבל זה באמת לא העיניין עכשיו) ושנים שאני עונה לא :"לא, אני שונאת שקיות" ורעד של צמרמורת עובר לי בגב.
כשנהיה אופנתי לשנוא שקיות ניילון, הרגשתי מאוד "נכון". מסיבות השמורות עם משפחתי, לא הצלחתי לבטל לגמרי את הגעת השקיות האלו לביתי ומצאתי עצמי עם השקיות המרשרשות בהם שמים את הירקות.
כן, אני יודעת, אפשר לעשות שקיות מבד (בעלי מסרב לצאת איתן לסופר) אפשר לשים על המשקל בתפזורת (בעלי לא מוכן להתעסק עם זה בכלל) ואפשר ללכת לקנות במקומו של בעלי היעיל והחינני. (אני מעדיפה שלא כי לפעמים אני בעדיפות ראשונה על פני כדור הארץ…)
אז למדתי להיות סלחנית, לעדן קיצונויות ולקבל את האחר. והשקיות הללו נערמות אצלנו (לבצפר לוקחים קופסא, קניות סוחבים בשקיות הירוקות) וחוץ משתיים שנכנסות לפחים הקטנים בשירותים, שאגב לא מצאתי פתרון הולם והגייני.
עד שנצליח למגר את השקיות הללו, הכל נערם.
ניסיתי לסרוג עם השקיות. יוצא נחמד, אבל התוצאה הסופית לא ממש נעימה לי. לבסוף, מצאתי את עצמי מגהצת. למדתי את הטכניקה מיעל המקסימה שארגנה סדנאות בהן לימדה (לא יכולתי להגיע ממיליון סיבות לא עיניניות) ופניתי גם להדרכה שמצאתי אצל סיגלין וכך גיהצתי לי חומר גלם.
יצרתי "בדים" ע"י גיהוץ של שכבות זו אל זו. צריך לשחק קצת עם החום של המגהץ, ההדרכות אומרות חום נמוך, אבל לי יש מגהץ מאוד חלש אז החום האפקטיבי היה גבוה יותר. החומר מתכווץ תוך כדי הגיהוץ ומלחים את עצמו בכל השכבות זה יותר הפתעות ועיוותים וצריך לקחת את זה בכחלק מתהליך היצירה.
חשוב לגהץ באויר הפתוח ולי יש אזור מצויין ומלא נייר פרגמנט, למרות שהשתמשתי ב"נייר סקיצה" שהוא יותר דק (מה לעשות ואני עוד מהדור ששרטט תכניות עם רפידוגרף…)
הראיתי למעלה כמה דוגמאות של חומר גלם "בד" שאולי יהפוך פעם לתיק, או אהיל, או פלייסמייט, או קופסה. לא ברור. כרגע צריך לפתור עוד את בעיית השוליים הלא נעימים. למי שלא הבין, אני מאוד טקטילית וחייבת לגעת בדברים שמעניינים גם אם כתוב במוזיאון שאסור… ואם החומר לא נעים – אז אני לא יכולה להשתמש בו ואם הוא נעים – אז לפעמים הוא גם יכול להיות קצת מכוער…
ולבסוף, אני חייבת להראות כאן משטחים מגוהצים משקיות שעושה חברה שלי שהיא מוכשרת כמו שד טסמני. (אבל לא נכחדת כמוהו!) קוראים לה טליה תורג'מן והיא יוצרת בנשמה בתחומים שונים ומשונים ויש מצב שאתחיל להראות דברים שהיא עושה. כי היא מפעימה.
שקיות מגוהצות של טליה תורג'מן, מעצבת .
(הבד ההוא שהראיתי בפוסט על הפרחים, הוא שלה!) התוצרים האלו, שעיניכם שוזפות, הגיעו לידיעתי במקרה, ממש במקרה, לאחר שהיא קראה את הרשומה על הסיור בחיריה ושלחה לי תמונות.
עוד שקיות מגוהצות מדהימות של טליה תורג'מן, מעצבת .
אני חושבת שלא ראיתי בחיים שלי שקיות ניילון כל כך יפות. הן ממש "שקיות סינדרלה" – היא הפכה אותן ממוצר דוחה למוצר נחשק. שאפו!
ומה תגידו על השקיות האלו? משולחן העבודה של טליה תורג'מן, מעצבת .
אני לא מאמין גם לי זה קורה כל פעם שאני רק שומע את הרישרוש הזה אני רוצה להגיע ויש לי צמרמורת בכל הגוף, שלא לדבר על לגעת בזה…