זיכרונות מבית הספר היסודי וגם שרביט

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 20 אוגוסט 2012

מעשה בחמישה קלמרים..

אני כל כך אוהבת את החופש הגדול.
תמיד אהבתי אותו. 
היום, בתור אמא למתבגרים, אני אוהבת אותו במיוחד.
לא צריך לקום מוקדם ולהעיר את ה"זאטוטים", לא צריך לזרז אותם שמא יאחרו את ההסעה, אין לחץ אם הכינו שיעורים, למדו לבחינה או הפריעו למורים. בחופש הילדים שלווים, יש להם זמן אלי ואני חושבת שהם מחייבים הרבה יותר.

חמישה קלמרים לתחילת שנת הלימודים.

חופש גדול הוא פשוט… גדול! אני כבר מחכה לחגים…

בתפוז מפעילים את הבלוגרים ומעבירים ביננו פרוייקטים. הפעם זה שרביט החזרה ללימודים. שרביט המרענן את הזיכורנות שלנו מבית הספר היסודי. טל, מנהיג כנופיית הבלוגרים פצח בהעברה ואני קיבלתי את השרביט מעינבלית היקרה.


האם תוכלו לנקוב בשמות המחנכות שלכם לאורך בית הספר היסודי? שמות פרטיים זה מספיק.

ברור!
בכיתה א וב' היתה הדסה טאוב. היה לה מבט חודר של פדגוגית אמיתית. אהבתי אותה מאוד. לפעמים הייתי מבקשת מאמא ללכת לבקר אותה אחר הצהריים..
בכיתה ג' וד' היתה אהובה פוטיק המדהימה שהיתה לי לאוזן קשבת וחברה כשהתחבטתי בניצני אהבה ראשונים שלא זכו למענה מצידו של ע', בן כיתתי.
בכיתה ו' וז' היתה שרית בר-גור, בהחלט מחנכת משכמה מעלה. בכל פעם שהייתי פוגשת בה ברחובות המושבה, עוד שנים רבות אחרי כן, היינו מתחבקות באושר רב ושולחות ד"ש זו למשפחתה של זו.

על המזל הגדול שנפל בחלקי, בשנים הראשונות, הייתי צריכה "לשלם", כנראה, בכיתה ח'. למורה שלי קראו יעל ולא בכדי אני לא זוכרת את שם משפחתה. היא היתה יבשושית ולא היתה העיפרון הכי חד בקלמר. כשלימדה גיאוגרפיה, אמרה שהירוק במפה הפיזית הוא צימחיה (כן, בטח, תראו את מדבר סהרה..) וכשהתרסתי בשעת חינוך על כך שאנחנו לא יודעים בבטחה שמשה לא היה שחור-עור, אז היא ענתה בלהט שאנחנו יודעים כי יש צילומים (!!!). לשאלת הקהל הנקרע מתדהמה, היכן הצילומים, היא ענתה: “באנציקלופדיה תרבות"..
(שמתם לב שחסרה כיתה?
מכירים את המשפטים האלה שמורים תמיד אומרים? "הצלצול הוא בשבילי", וכאלה? איזה משפט המורה שלכם תמיד הייתה אומרת?
לא זוכרת. כנראה שלא הקשבתי..

ארוחת העשר המוצלחת ביותר היא כמובן פיתה עם שוקולד. לא ככה?
לא, ארוחת העשר הכי טובה בעולם היא לחם שחור עם גבינה לבנה וזיתים ירוקים. במקום שני זה כנ”ל אבל עם עם מלפפון ירוק. 
אני תמיד קיבלתי כריך מחלה פרוסה “אחדות” עם שכבה דקה של חמאה.
וזהו. 
עד השעה עשר היו בידי שתי פרוסות שמנוניות מעט וללא כל כושר הדבקות אחת לשנייה. בקייץ הן כבר היו מיובשות עד עשר. כשהתחננתי לפרוסה עם גבינה אמרו לי שזה מרטיב את הלחם ולאמא שלי לא שינה שהסכמתי ללחם רטוב. כל ארוחת עשר חיכו לי בתיק שתי פרוסות שמנוניות ונפרדות זו מזו.
הדרך בה נהגתם לבלות את ההפסקה הגדולה הייתה משחק עם החבר'ה בחצר/קריאת ספר
בהפסקה הגדולה בבית הספר היסודי שיחקנו כדור יד, השתוללנו במגרש הכדורגל החולי, “הבנים על הבנות" וכ"ד.

בכיתה/הכנת שיעורים/העתקת שיעורים/אחר:
בדרך כלל הקראתי שיעורים ממחברת ריקה. לפעמים גם תפסו אותי..
המקצוע שהכי שנאתם בבית הספר היה
לא שנאתי שום מקצוע במיוחד. אבל אם חייבים לתת תשובה, אז מולדת. שנאתי בגלל המורה (ראו בהמשך)
והכי אהבתם ללמוד 
טבע!!! עם המורה בת שבע המדהימה.
אף פעם לא קיבלתם 100 ב:
בכלום. אולי בכיתה א' בהתנהגות. (אבל רק בכיתה א' – ראה המשך)
הייתה נהוגה אצלכם תלבושת אחידה? איך נתתם לה את הטאץ' האישי שלכם?
היתה תלבושת אחידה בבית הספר היסודי. שלושה גוונים של חולצת-כפתורים. לא היה שום טאצ' אישי. 
כריכת בד לקלסר ישן – משדרגת אותו למשהו יחודי  
הימים ימי טרום המקלדות והטאבלטים. אז… עט, עיפרון או עט-עיפרון?
גם וגם, מן הסתם. ממש לא זוכרת.
איזה פריט היה בקלמר שלכם הכי הרבה זמן?
לא היה לי קלמר ששרד הרבה זמן…
וכך הוא נראה מבחוץ. 
את האמת, ציירתם על השולחן לב ובו השם שלכם ושם של מישהו אחר?
אני חושבת שבימינו האהבות היו יותר סודיות, לפחות בבית הספר היסודי. לא זוכרת שהכרזנו עליהן באופן כזה פומבי. אני לפחות. חוץ מזה הייתי חננה.
עשיתם עוד תעלולים? נתפסתם? נענשתם?
אז זהו. זה לא בגללי. היא אשמה. היא התחילה.
בכיתה ד', זהבה, המורה למולדת (ראו קודם..) לקחה לי את אבקת העיטוש שקיבלתי מבת דודתי במתנה. בסוף השיעור היא לא רצתה להחזיר לי, אז הרבצתי לה. בחיי… הרבצתי הרבצתי… קראו לי למנהל כדי להתנצל וסירבתי, עד שהיא תחזיר לי את אבקת העיטוש..
כך זה הסתיים. היא לא החזירה ואני לא נכנסתי לשיעורים שלה. שתלמד לקח…
את הורי אפילו לא זימנו כי אימי היתה באיזה ניתוחון והמערכת החליטה שהחננה התפרצה בגלל דאגה לאמה..
כריכה לקלסר נוסף.
זיכרון אחד משמעותי מבית הספר היסודי: 
באחת הפעמים שברחתי משיעור מולדת (ראו קודם וגם קודם קודם) הלכתי לחורשת האורנים הסמוכה למבני בית הספר, חיכיתי לאחרים שיברחו ויגעו גם. כדי לא להתפס, עליתי על עץ גבוה והשקפתי על הסביבה. מתחתי נחו מבני בית הספר, יכולתי לראות את הילדים אם יצאו מהשיעור. ליד בית הספר היה אחו (כן, כן, ממש אחו) ירוק ויפה. לפתע, באמצע הפסטורליה, ראיתי את השוחט חותך לארבע תרנגולות את הצוואר והן המשיכו לרוץ, עם צוואר תלוי עד שהן נפחו את נשמתן. ואז הוא הגיע ואסף אותן.. כל הגוף שלי רעד ומאותו היום ועד לגיל 22, הייתי צמחונית אדוקה.
וכך הוא נראה מבחוץ. מיחזור של מכנסיים ושל קלסר מהוה.
אני אומרת לעצמי: “איזה מזל שזה שרביט-היסודי" אם הייתי מגלה מה עשיתי בתיכון – היו מעיפים אוי מ"תפוז"… 
וכדי שלא תאמרו שרק סיפורי זוועה אני נותנת בכם כאן, ריפדתי את הרשומה מספר עבודות שקשורות בבית הספר.
שני הקלסרים הללו שימחו מאוד את בני, בשנת לימודים אחת. 
אני צריכה להעביר את השרביט לחמישה בלוגרים וזה קשה. רק חמישה בלוגרים???  
יקירי, קבלו שרביט:
1. make my day – הבלוג של איולה10. – בלוג של יצירה אימהות ורילוקיישן. מצולם נפלא. ♥
2. פרחים פרפרים וכל מיני – הבלוג של עננת – כתוב נפלא, מעשיר ומרגש.
3. craftyblog של aliner – כותבת מוכשרת בהמון תחומים. בלוג יצירה משובח, מקושט באימהות אליפותית.
4. פרפרים – מחשבות, הגיגים, יצירה ומוזה – הבלוג של פרפרים – יוצרת בחסד עליון. כל רשומה היא תענוג צרוף.
5.הררית – הבלוג של וולולו – הבלוגרית הזו היא יוצרת אבל הבלוג שלה הוא שירה של מילים, צילומים והורות מזן נדיר

ועוד בלוג להפתעה….

6.יש הפתעות – הבלוג של אחרי 20 שנה. הוא לא פעיל יותר. אבל אתם חייבים לקרוא. מסמך מרתק ומרגש. נתתי קישור לרשומה הראשונה. תכינו הרבה טישיו..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.