הגיגים על חברות וגם ציפור

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 12 מאי 2012

לפני כמה שבועות פגשתי את א' במסיבה תלאביבית. שתינו עזבנו הכל ונפלנו זו בזרועות רעותה בחיבוק אוהב ששוכח את 20 השנים שלא נפגשנו קודם לו. ימים רבים עברו ונסיבות רבות הפרידו ביננו אבל על אף שלא נפגשנו זמן רב – אנחנו לגמרי ביחד. בדרכנו שלנו, במיוחדות שלנו, גם אם לא דננו על הדבר או תימצתנו אותו למילים. כל אחת המשיכה לדרכה, בחייה, אבל משהו גדול וחזק ישאר שם לתמיד. דיברנו מעט והחלפנו עדכונים וכל אחת המשיכה לצד אחר של המסיבה, עם חיוך גדול.

לאדם יש אנשים בחייו אשר מגיעים אליו בעת הנכונה, מלווים אותו כל שיצטרך ומניחים לו, באהבה גדולה, להמשיך בחייו. לעיתים, אנשים אלו ממשיכים לצעוד עם האדם בכל שביל חייו, אך לעיתים הם פונים בפניה זו או אחרת, עוצרים בצד הדרך לנוח ונפרדים ממנו, נקודתית. אנשים כאלו הם חברים. חברים ממש ולא כאלו שנרכשים ע"י "אישור חברות בפייסבוק". חברות כזו איננה תלויה בקשר הפיזי ואין גורם הזמן יכול לה. עוצמות ורבדים שונים מרכיבים את החברויות האמיתיות ולעיתים רבות, אין אנחנו מבחינים שפלוני או אלמוני, בנפשנו הוא. חברויות שכאלו אינם מתעמעמות גם עם המוות. הדבר היחיד שהוא יכול זה לעורר את הצער שלא הספקנו לומר, לעשות או לחבק…

את ליה הכרתי במדבר ונשביתי בקסמיה. היום אני יודעת שזו סוג של התאהבות, אבל אז לא יכולתי להגדיר זאת כך אלא רק להתרגש ולהתלהב מן הדיוק של מי שהיא, מן הזמן שבו הופיעה לי ומן המקום הנהדר בו היא נגלתה לי. המדבר.

מכאן ולתמיד אני יודעת שיש לי אותה ואין זה משנה מתי דיברנו לאחרונה. המסע בו ליוותה אותי שייך לשתינו ועוצמתו מלווה אותנו וקושרת אותנו בעבותות.

לכבוד אחד מימי ההולדת של ליה הכנתי ציפור גינה. מה שחביב עלי במיוחד הוא העובדה שבגלגולה הקודם, היתה זו ציפור הגינה שלה ועם השנים דעכה צורתה והיא חיכתה לי כדי שאעורר אותה. את ימי עליבותה לא צילמתי, אך כל מי שמכיר ציפור גינה שכמותה זוכר את רפיסות הצוואר ודהיית הצבע מן הלחיים.השלב הראשון היה חיזוק השלד וחיבור צוואר חזק יותר שידע לשאת את הראש המפואר שתכננתי לציפורת. לאחר מכן נתתי לציפור שלי נפח בעזרת רשת מתכת דקה אשר אותה ציפיתי ב"מיץ בטון" שסתם את מירב החורים של הרשת ואיפשר את השלב הבא. שלב מריחת הבטון ופיסול הציפור, היה מרגש במיוחד. גם אם אין הדבר ניכר בתמונות זו היה השלב בו הרגשתי בצורה הכי חזקה שאני יוצקת את תבנית האהבה שלי בציפור.

בחרתי את האבנים בקפידה, מרסקת אותן בצבת מיוחדת ומתאימה אותן לקימורי גופה של הציפור. פישפשתי לא מעט בין חומרי הגלם כדי למצוא את העיניים שתשכנענה אותי במבטן, עד שנתקלתי בזוג החרוזים הנכון. דווקא הכרבולת צצה לה די מייד מתוך מיכל וכמו קראה: "הנה אני".  שלב זה הוא שלב מענג במיוחד, בו הציפור קורמת לה חיים וההתרגשות לגבי עצם הנתינה מתגברת. האם היא תאהב את הציפורת? האם היא תרגיש? האם היא תשמח?

לאחר עיצוב הציפור וציפויה בשאריות קרמיקה ושיברי כלים מילאתי את הרווחים ברובה בגוון האהוב על ליה בטורקיז.

עטפתי אותה בסרט והבאתי לה אותה למשמרת בגנה.

תודה לך, יקרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>