שָׁחָּרוֹלָה vs נוטלה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 26 מאי 2012

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל בתור נערה. שנת 1979 עם נבחרת ישראל בחתירה. הבנות התלהבו באקסטטיות מצנצנות שוקולד נוטלה שהיו, באותה עת, נחלת חו"ל בלבד. אצלנו בארץ היה שוקולד "השחר" ותו לא. אפילו שאני שייכת לקבוצת אלו שלא אוהבים שוקולד. שוקולד למריחה, אני דווקא די אוהבת. הילדים שלי אומרים שזה בגלל שזה באמת לא שוקולד…

שוקולד למריחה "השחר העולה" ליד "Nutella".

שמחתי לטעום שוקולד כה מובחר אשר הביא את חברותי לכדי דיצה ורינה ומה גדולה היתה אכזבתי כשתאי הטעם שלי פגשו בו. “ממש לא טעים" נזעקתי. “בכלל לא טעם של שוקולד זה טעם של אגוזים". כמובן שהבנות הסתכלו עלי בעין עקומה, וקנו מלוא התיק צנצנות ליבוא אישי. לימים גם "נוטלה" עלה לארץ ומן המקובלות הוא שזהו שוקולד למריחה משובח ועדיף על "השחר העולה"

בתור לא-אוהבת-שוקולד שכמוני העיניין אפילו פרח מזכרוני עד שילדי צמחו ואחד מהם, אוהב רק נוטלה והשני, שומו שמיים, רק השחר העולה. כמוני(!!!) אז אני לא היחידה בעולם… אצלנו בבית קוראים לשוקולד השחר העולה – "שָׁחָּרוֹלָה". השם הגיע כמוהר עם בן זוגי. האגדה מספרת שאחד הילדים במשפחתו, בימי הקריאה הראשונים שלו, גלגל את בפיו האותיות הרשומות לבן על גבי חום וקרא כך, בגאווה, את שם המוצר. השאר הוא היסטוריה. מתוך אהבה אימצנו אותו גם אנחנו וכך אנחנו קוראים לשוקולד הישראלי.

"אמא, תראי יצא לנו נינג'ה על הסכין!!!" – רצתי מהר וצילמתי את הנינג'ה

אז מה למדנו כאן?
חוץ מהעובדה שהעולם מתחלק באופן חד בין אוהבי הנוטלה לאוהבי השָׁחָּרוֹלָה, למדנו שלכל איש יש את טעמו שלו ואין מה להתווכח על כך.

אני מוצאת שהדבר דומה לבנית בית.
לכל אדם טעם משלו והוא לא בהכרח חולק את אותו טעם עם בן זוגו או, רחמנא ליצלן, עם האדריכל שלו. בנוסף, ישנם אילוצים ונסיבות, החלטות כלכליות ותלות של זמנים המשפיעים על התוצר הסופי באופן בילתי זניח.
לפעמים אני מוצאת עצמי מהגגת (=שקועה בהגיגים) על האופן שבו אני עובדת עם המזמינים שלי. לא מעטים המקרים שהחלטות שנלקחות על ידם, לא היו נלקחות על ידי. יש אפילו שני בתים שאני לא חושפת בציבור את זה שאני תכננתי אותם, כל כך הם לא מוצאים חן בעיני.

חזית הראשית של בית, בשנה הראשונה שלו. כוון דרום מערב עם דלת ללא גגון וחלונות ללא תריסים.
חזית הבית לאחר כמה שנים. פינת ישיבה חמימה וקסומה.

הבית דלעיל, למשל, נתפר בדיוק למידות דייריו. וכמו שכבר סיפרתי בעבר, בעלת הבית הכתיבה במדוייק את קווי החזית הראשית מבחינת האלכסונים, הפרופורציות ואפילו התעקשה על כוון הכניסה. אני ניסיתי "לישר" את האלכסונים שאהבה נפשה ובעיקר המלצתי לבחור חזית כניסה שונה (צדדית?) כדי לא לקבל את השמש הקופחת והגשם הזועף של החזית הדרום מערבית. ואם, בכל זאת בנפשה הדבר, המלצתי, לבצע לפחות גגון רחב לדלת הכניסה ותריסים לחלונות. בני הבית שקלו את עצותי ובחרו שלא ללכן לפיהן. אמנם היתה בעיה עם דלת העץ הראשונה של הבית שהשמש והגשם ההחלטיים הכניעו אותה, אולם עם החלפת הדלת  וביצוע גגון הפכה הכניסה לפינת ישיבה חמימה וקסומה ומהווה מקום להתכנסות בני המשפחה אחר הצהריים.

מסעדת המו ומו – צנרת החשמל עוברת בתעלות חשופות צמודות לתקרה

בתכנון השיפוץ וההרחבה במסעדת המו ומו ברחובות, מצאתי עצמי מתמודדת עם סוגייה דומה. בעלי הבית היו חלק בלתי נפרד מצוות התכנון והמעצבים הכמעט בלעדיים של פנים המסעדה והם בחרו להוביל את צנרת החשמל בתעלות רשת חשופות. אני לא אהבתי את הבחירה וניסיתי להניאם ממנה. בעצם היה זה ויכוח בין יופי לפרקטיקה של תחזוקה. מצד אחד, אכן כל עיצוב המסעדה אומר חומר  פראי (ברזל חשוף, לבנים חשופות וכ"ד) אך מן הצד השני, כבלי החשמל אינם חינניים. העליתי בפניהם את היתרונות והחסרונות של כל בחירה והם החליטו את אשר החליטו.

מסעדת המו ומו – עוד זוית בה רואים את צנרת החשמל עוברת בתעלות חשופות צמודות לתקרה. 

לפעמים זה עלול להיות קצת מאכזב כאשר לקוח בוחר בחירות שבעיני האדריכל (במקרה הזה האדריכלית) הן שגויות ומשפיעות לרעה על התוצאה הסופית. אבל אני מאמינה שתפקידי, בתור אדריכלית, הוא לתת שירות, ליווי מקצועי וייעוץ למזמינים שלי. בעינייני תכנון אני תמיד מביעה את דעתי ומנמקת אותה מבחינה טכנית, כספית, בידודית וכ"ד. בעינייני עיצוב אני הולכת עם המזמינים ומקשיבה להם, אבל את טעמי שלי אני מביעה רק לשאלתם. כשמזמין מחליט החלטה מושכלת, עם ידע רחב יותר של יתרונות וחסרונות, ההחלטה שלו שלמה יותר, הוא יהיה פחות מאוכזב ויותר מרוצה. אני הכי אוהבת כשהמזמינים שלי מרוצים במיוחד אם הדבר נעשה תוך שהם מודעים לחלוטין להשלכות של הבחירות שלהם.

מפעל לפני שיפוץ והפיכתו לבית פרטי. 
מפעל בתהליך הריסה חלקית לצורך הפיכתו לבית פרטי.

בתמונות דלעיל רואים מפעל משפחתי שממוקם בנחלה חקלאית ואשר הוחלט להפכו לבית פרטי של אחת מבנות המשפחה. כשקיבלתי לידי את הפרוייקט היה ברור לי שנכון יהיה לשמר את כל המאפיינים הטיפולוגיים והעיצוביים של סביבת המפעל ולתכנן משהו בסגנון לופט ניו-יורקי ומואר. ראיתי בעיני רוחי את התקרות הגבוהות ואת קירות המסך, ממשיכים את המפעל המשפחתי ומשתלבים בנוף החקלאי כמו שהמפעל ידע להשתלב.

בית קטן בעמק – כבר נראה כמו בית ולא כמו מפעל.

המזמינים שלי, לעומתי, ראו בעיני רוחם בית כפרי וחמים עם גג משופע שמשדר ביתייות ולא תעשיתיות. הם אפילו לא יודעים מה אני דימיינתי מאחר ומייד עם תחילת העבודה ראיתי לאן הם מכוונים ופניתי עמם אל מחוז חפצם שלהם. המבנה הנבנה חדש או המשופץ, איננו שלי. הוא שלהם ואני מוצאת שתפקידי להגשים להם, עד כמה שהםיכולים, את החלום.אני מאוד שלמה עם ההחלטות של כל המזמינים שלי, למרות שרוב הסיכויים , שאני הייתי מחליטה אחרת. הרי אין הגיון בלהכריח אותם לאהוב שָׁחָּרוֹלָה , נכון?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>