פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 29 יולי 2012

אני יושבת מול המסך, רגלי מונחות על השידה, המקלדת בחיקי ואני מנסה להסתכל לכם בעיניים.
אני פוערת זוג עיניים (חמושות כבר במשקפי ראייה) ומנסה לראות אתכם, מביטים בי מהצד השני של המסך, קוראים את המילים שלי, מסתכלים עלי. אנחנו מתקשרים. אולי לא מיידית, כמו בדיבור, אבל אנחנו מתקשרים. במיוחד כאשר אתם מגיבים במייל או במסר . גם "לייק" הוא סוג של תקשורת. 

אתם רואים אותי ויודעים מי אני ומכירים אותי אבל אני לא מכירה אתכם בכלל. אני לא יודעת מה אתם אוהבים ואיך אתם נראים והכי חשוב, למה אתם פה?

אתמול ביליתי זמן איכות עם יונית צוק מהבלוג אמאעובדת בסלונה, שעושה תזה על בלוגים של יצירה בישראל ולכן מראיינת כותבות שכמותי. בתחילת השיחה היא הכריזה שזה ראיון ושהיא תשאל שאלות והתנצלה שזו לא שיחה. אני בטוחה שרבים מכם כבר מחייכים קלות ומנידים את הראש בהבנה, כמה זה מוכר. אם מה שהיה לנו לא היתה שיחה, אז אני לא יודעת מה זו שיחה.

כל כך הרבה פעמים אנשים מכריזים הכרזות ש"משהו הוא לא" וזו בעצם הכרזה שהמשהו הזה הוא מאוד כן. (כך פעם הכרזנו, איש אחד, ואני שאנחנו ב"מערכת יחסים ארעית ובלתי מחייבת" ובאמת האמנו בכך. הימים שחלפו הצביעו על כך שהחברים שלנו צדקו מן ההתחלה ומערכת היחסים שנרקמה ביננו לא היתה כלל בלתי מחייבת והיא בין החשובות שהיו לי בחיי אם לא "ה"..) 

תוך כדי השיחה עם יונית מצאתי את עצמי תמהה מי קורא את הבלוג שלי בכלל ולמה. (ואולי זו היתה ממש אחת השאלות של יונית?) אני כותבת על יצירה ועל הדברים שאני עושה וחושבת, כי אני פשוט חייבת. חייבת לכתוב על כך. גם הכתיבה היא יצירה. אבל למה אתם קוראים? בתשובה החלקית שהחלה צומחת בי באינסטינקטיביות, שמחתי מאוד ומצאתי עצמי גאה ומוחמאת אישית מכל אחד מכם שנהנה לקרוא את דברי.

אתם מגיבים לפעמים, וחלקכם אף טרח להקליד את המייל שלו או למלא פרוצדורה אחרת כדי להיות מנוי על הבלוג שלי ולקבל הודעה כל פעם שאני מפרסמת רשומה. אבל מצאתי עצמי סקרנית לדעת מה בדיוק מעניין אותכם כאן? האם אפשר לתמצת את העיניין שיש לכם כאן למילה או אפילו למשפט אחד או שניים? ועוד חשבתי ביני וביני, האם יש משהו משותף בינכם, קוראי הנאמנים? אם אזמין אתכם למסיבה סגורה של הבלוג שלי (יכול להיות דבר כזה בכלל?) האם תמצאו בינכם מכנה משותף חוץ ממני?

אני קוראת לבלוג שלי כמו אויר לנשימה, כי כך היצירה בשבילי.  אבל אין כל שיטתיות ברשומות שלי ותחומי העיניין שלהן שונים. יש כאלו שיש בהן מתכונים ואחרות עם חוויות של טיולים, יש רשומות על העבודות שלי בכל מיני תחומים ותמיד, או לפחות כמעט תמיד, אני מעמיסה עליכם, הקוראים שלי, כל מיני הגיגים אישיים. גם בהגיגים הללו אין בהם שום דבר קבוע, או דומה. לפעמים הם מאוד אישיים (ואז, יתכן, שקסמן של הרשומות ההללו הוא בעצם המציצנות או אופי הרכילאי של איסוף המידע?) למשל כמו הרשומה על אליעזר פרנקל ולפעמים יש בהם זכרונות קולקטיביים כמו למשל מתכון עוגת הגבינה, ולפעמים עולה מהם ריח חזק של "אני מאמין" כמו הרשומה על הפרחים.

המשכתי וחשבתי ביני לביני, שלבלוג של מתכונים יהיה קהל קוראים עם תחום עיניין חזק וברור וכך גם לבלוג יצירה קלאסי, שלא לדבר אם יש בו גם הדרכות, אבל הבלוג שלי הוא גם וגם וגם הרבה לא…  חוסר האחידות והשיטתיות הזו – הוא מאוד אני. אתם כבר יודעים עלי די הרבה כי איסוף המודיעין עלי נעשה די בקלות ע"י  קריאת הרשומות בשנה ותשעת החודשים האחרונים (ותודה ליונית צוק שהפנתה את תשומת ליבי לוותק הזה)

אז היכונו לרגע קצת הזוי.

ברגע הזה אני רוצה להחליף בתפקידים ולבקש מכם לצאת ממאחורי המסך שלי ולעבור מהמצב הפאסיבי של קריאה למצב קצת יותר אקטיבי. אפילו לרגע קט… אני מבקשת מכם לספר לי על עצמכם. לספר לי למה אתם קוראים את הבלוג הזה? למה עשיתם מנוי? למה אתם מחכים? ומהו הדבר הזה שאתם אוהבים בבלוג?

הסקרנות הזו מנקרת בי מאז אתמול.אתם יכולים להגיב בסוף הרשומה ואתם יכולים לשלוח לי מסרים וגם מייל  (cigale.b@gmail.com ) ואם אתם רוצים להשאר בעילום שם, אפשר גם דרך האתר שלי או אפילו בדואר ממשי (זוכרים? מעטפה, בול, כתובת ממשית ומיקוד?) כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 22, גן יאשיה 38850.  מאוד אשמח להכיר אתכם ואני מבטיחה להתייחס ולהגיב.

ואם כבר אני מבקשת מכם טובה אז אבקש עוד קצת. זה קצת חידוד של הבקשה הראשונה שלי. אנא הוסיפו וספרו לי מה הייתם רוצים שיהיה יותר (ולא, ט', הכוונה איננה ליותר תכיפות בפרסום הרשומות)? מה הייתם רוצים שיהיה ואין? נושאים מסויימים? אופנים מסויימים של הצגה / כתיבה? יש לי כמה כיוונים חדשים אבל אני רוצה לשמוע אתכם.

ממתינה לתשובה. תגובתכם חשובה לי מאוד.

תודה.
_______________________________________________________________________

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, לפני כמעט שנתיים, החלטתי שבכל רשומה תהיינה תמונות שקשורות ביצירה שלי. בכל מקרה, גם כאשר עיקר הרשומה הוא הגיג. הפעם בחרתי לקשט את הגיגי בתמונות של רשומות עתידיות. הן עדיין לא נכתבו, אבל אני מבטיחה שהן תכתבנה.