פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 5 יולי 2012

באחד הקרבות המרים שניטשו ביני ובין אבי בשכבר הימים, כשהוא מנסה לגונן עלי מפני העולם, שילחתי בו את חיצי חוכמת הנעורים שלי והכרזתי: “ללמוד מהניסיון זה אומר מהניסיון שלך!” שיוועתי להבהיר לו מדוע אני לא מוכנה לקחת את ניסיונו, להכניסו לתיק הניסיונות "שלי" ופשוט לעשות או לא לעשות את מה שהוא מצווה עלי. “אין כזה דבר ללמוד מניסיונם של אחרים" המשכתי להרביץ בו את תורתי,  "זה רק להקשיב למה שהם אומרים מבלי להפנים כלום"

נוטרדם – Notre-Dame de Paris  – ויטרזים עדינים שמצטלמים נהדר בחושך…

למותר לציין שהוא לא השתכנע – אבל גם אני לא ויתרתי ועם השנים והניסיון הבנתי שאלו היו באמת מילים בסלע ולא סתם יהירות נעורים. אפשר להקשיב לאחרים ולסמוך עליהם ואפילו לעשות כדבריהם. אולם, הדבר לא ישווה ולא ידמה לניסיון איש, לחוויה העמוקה והמלמדת של מי שעבר דברים על בשרו עצמו.

נוטרדם – Notre-Dame de Paris  – קלאסי, לא? ובכל זאת יום מיוחד: מנקים את החזית.

וכך גם פריז. 
מי שלא היה בה, סב ברחובותיה, הקשיב לה וליטפה, יכול רק להקשיב לחוויות של האחרים. הוא יכול להתלהב מהתמונות ומהסיפורים אך לעולם הדבר לא ישווה לפריז שחווים ממש.

טיול קלאסי לאורך הסיין ומה אנחנו מגלים, במקרה, ברח'  Quai d'Anjou  מס' 17???

מרזב בצורת דג על קירות  Hotel de Launzun

עם זאת, אני מציגה לכם כאן עוד פן של פריז, כמו שהבטחתי ברשומה הראשונה על פריז, פריז הקלאסית.
בהגדרה קלאסית התכוונתי לפריז שנשקפת מכל הברושורים הכי בסיסיים.  ולמה אני צריכה להראות את פריז הקלאסיית, אתם בטח שואלים את עצמכם, הרי היא כבר ידועה. 

שלטים מעל הכניסה למטרו. בני ואני חלוקים על איזה שלט הוא הכי יפה והכי פריז. בעיני אין על הארט דקו.

התשובה היא שבעיני פריז יפה ומרגשת על כל פניה ואם יבחר ההלך הפוסע ברחובותיה וסמטאותיה, לשאת עיניו מעלה אל המרפסות והחצרות הנחבאות, אם יטה את ליבו לרחש האנושי הממלא את העיר, ימלאו פניו חיוך והוא יראה את הקלאסיקה במלוא יחודה. 

הגריפון משקיף על פריז ממרומי הסקרקר (La basilique du Sacré-Cœur).  כל פריז פרושה מהגבעה אבל את מגדל אייפל רואים רק מהצד בינות לעצים.

וכך, בבואי להראות לבני את פריז הקלאסית אותה הכרתי מניסיוני שלי, מצאתי עצמי חווה עימו פריז קלאסית אחרת. "הכל זורם" כדיברי הפילוסוף היווני הרקליטוס. אי אפשר לעבור את אותו הנהר פעמיים כי הוא כל הזמן משתנה.

place du tertre – פעם כיכר קצת קיטשית אבל מלאה אמנים. היום הפכה כל הכיכר למקבץ מסעדות. רק צייר אחד נותר , מזכיר את הקלאסיקה של העבר.

תמיד יש ניואנס קצת אחר. אנשים באים ואנשים אחרים באים האור משתנה והעונה וריח משתרג בריח וכל אלו משנים את העיר ונותנים לכל רגע להיות מיוחד וחד פעמי. פשוט צריך להיות שם כדי להבין. יש להלך בפריז קשוב, רגיש, עירני וסקרן ולקלוט איך בכל הקלאסיקה הזו יש תמיד משהו מיוחד ריגעי ואישי.

לרשומה הבאה