על ד"ר קובלינר ועל הכלב שמסרתי לה, בטעות

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 19 אפריל 2012

דוקטור קובלינר היתה רופאת הילדים שלי.
היא היתה רופאה מבוגרת למדי (בעיני היא היתה ממש זקנה…), עורה היה שחום וקמוט ואצבעותיה הגרומות נראו כמו זרדים יבשים. היה לה מבטא זר (מזרח אירופאי או יקי) והיא היתה נוקשה, סמכותית וזעופה משהו.  אני פחדתי ממנה. אימי סגדה לה. צירוף המילים "ד"ר קובלינר" נאמר תמיד בחרדת קודש והנחיותיה היו כמילים חצובות בסלע. כשאימי היתה מתחילה משפט ב"דוקטור קובלינר אמרה ש..” היה ברור שמדובר באמת צרופה, דיברי אלוהים חיים.

אני זוכרת את אימי יושבת מולה ואומרת כל הזמן: “כן, דוקטור" ואני הייתי ממתינה שירשו גם לי להגיד. אם לא הייתי ממתינה בנימוס, ד"ר קובלינר היתה פותחת בפליאה זוג עיניים כחולות ונוזפת בחינוכיות… היא היתה פשוט מ-פ-ח-י-ד-ה.

ד"ר קובלינר גרה בבית קטן וקסום בעיבורו של גן מוצל ומוקף עצים. לפעמים היינו ממתינות בחוץ, ליד עץ אגס קטן וגזום בקפדנות, עד הגיע תורנו . אמא לא הרשתה לי לקטוף אגסים מהעץ של אלוהים.  לא הייתי בטוחה שדוקטור קובלינר בכלל אוהבת ילדים, היה נראה שאנחנו מהווים לה מטרד. היום אני יודעת שאלו רק הבדלי תרבות ואולי קצת תיבול של כאב ואולי גם געגוע, אבל בתור ילדה הייתי פחות סלחנית.

באחד הימים אימי התפעלה מציור מעשה ידי. הדבר היחיד שאני זוכרת מהציור זה שהיה בו כלב, מוצלח למדי. או שציירתי מצויין את השיער שלו או שהדבקתי בד או פרווה (אני זוכרת טוויד פפיטה?!). הכלב היה מקסים ונפשי שאלה שיצא מהנייר ואוכל לחבק אותו. אימי הציעה שאתן אותו מתנה לדוקטור קובלינר. היום, בתור אמא, אני לא מבינה מה עלה בדעתה, אבל אז, בתור ילדה, הרגשתי מאוד גאה שהציור שלי ראוי להינתן כמנחה לאלוהים.

ברגע שכף רגלי יצאה מסף ביתה של הדוקטור התחרטתי ורציתי את הציור שלי בחזרה. אהבתי את הכלב הפרוותי הזה כל כך… אמא אמרה שאי אפשר ושזה לא יפה ושאני יכולה לצייר ציור חדש.

סטינקי שנמצאה ברחוב ונמסרה לשומר של גן הילדים.

כל כך הרבה חוסר הבנה יש במשפט המבוגרים הזה. מה יכול לעזור לי ציור חדש? הכלב שלי, מחמלי, נשאר "תקוע" בציור ההוא!! כאשר חזרנו לבקר אותה בפעם הבאה (עם שפעת או איזה תחלוא אחר) הציור שלי לא היה תלוי כלל על הקיר… עד היום נחמץ ליבי ואני חשה את האכזבה ואת תחושת האחריות של מי שאיבדה כלב  כי מסרה אותו לידיים הלא נכונות.

צ'רלי – שריסק את האגן בתאונת דרכים קשה. לבסוף נמצא לו בית חם. אצלנו!!

שנים חלפו ואני ממשיכה ליצור דברים ומאחר ובגרתי קמעה, אני כבר לא חשה אחריות למתנות שאני משחררת. אני שקולה ואחראית בבחירת המקבלים, אבל עדיין יש כמה יצירות שעודן איתי כי, בכל זאת, לא מצאתי להן בית ראוי.

שושנה שנמצאה במנוע המכונית שלי ונמסרה לבית חם ואוהב. השם החדש שלה הפך ל "החתולה השחורה"

אבל רציתי לספר לכם שמשהו השתנה. לפרקים, אני מוצאת עצמי נאלצת למצוא בתים לחיות עזובות. אבל עכשיו אני לא לבד. אמיר, בעלי שיחיה, וטרינר מוכשר כמו שד, אורטופד בחסד ואוהב חיות מלידה (למרות הדם הפולני הזורם בעורקיו) עוזר לי למצוא להם בתים חמים.

פומה שנמצאה נטושה בשדה בור, כשהיא קוראת במלוא ריאותה שיבואו כבר לקחת אותה.
לאחר שיקום קל מצאה בית חם ונקראת היום "פרא".

אני אוספת אותם (חתולים וכלבים בכל מיני מצבים רפואיים משונים) לביתנו, מרעיפה עליהם חום ואהבה והוא מטפל בהם, "מתקן" אותם ומוצא להם בית. עד היום קשה לי להיפרד מהם, כמו מהכלב שנתתי לדוקטור קובלינר, כי לרגע אחד (או קצת יותר) הם חלק מהמשפחה שלי ואני מרגישה שהם לגמרי באחריותי.

זה אינשם ואנחנו כבר לא זוכרים מאיפה הגיע, למה היה פצוע ולמי מסרנו אותו. כמוהו כמו אחרים: היה, טופל ונמסר לבית חם ואוהב.

אבל מאחר שבגרתי, אני לומדת יום יום לשחרר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>