כאב האובדן הוא אישי לגמרי גם אם חולקים אותו עם אחרים – יום הזיכרון

בכניסה למושב שלנו תלוי דגל ענק.
את הדגל מחדשים, כל שנה, לקראת יום העצמאות והחבר'ה מתגאים שזה הדגל הכי גדול בעמק או בארץ או באיזו קטגוריה אחרת..  בעיני הוא פשוט הכי מרגש כי הוא מלביש את המושב במראה חגיגי כזה לקראת שני הימים שמתקרבים, יום הזיכרון ויום העצמאות.
כל שנה עולה הויכוח על צמידותו של יום הזיכרון ליום העצמאות. כן או לא להפריד, כן או לא לציין אותו כמו שנהוג לציין אותו, האם זו צביעות לציין אותו ואם יש זילות של היום הזה.אני לא רוצה להשתתף בשיח הזה. כל אדם זכותו לציין כל יום חג או זיכרון כאוות נפשוובלבד שלא יפגע באחרים.

פרופסור אסא כשר אמר שהקרבה בין יום הזיכרון היא טבעית ונכונה כי הכאב של יום הזיכרון מהול בשמחה של מה שהנחילו לנו ההולכים, וכך שמחת יום העצמאות צריכה להיות כרוכה בכאב על האובדן. מה שמבדיל אותנו מימי עצמאות של אומות וותיקות יותר הוא בדיוק הזיכרון הזה של המחיר הכואב והבלתי נסבל. הוא אמר במילים כל כך מדויקות את מה שאני חשה, עם כל הקושי שבדבר.

העיסוק בכאב של האובדן הוא ההתמודדות האמיתית. כאב האובדן מלווה אותנו כל הזמן. הוא קיים שם יומיומית וגדל או מוצף ברגעי זיכרון מיוחדים. זה יכול לקרות בתאריכים מסויימים כמו יום הולדת, זה יכול לקרות לאחר שמיעת שיר, פגישת אנשים שמזכירים ואפילו ימי זיכרון רישמיים. כל אדם הכואב אובדן מעבד אותו בדרכו שלו וכואב אותו וממשיך לחוות אותו בינו ובין עצמו. מערכת היחסים שלנו, עם האדם שאיננו עוד, ממשיכה להתקיים, כל יום, ואנחנו מנהלים עימו דו שיח חד צדדי המתנהל כולו בצד שלנו.

הדו שיח הזה, עם כל הכאב שהוא מציף, מקרב אותנו לסוג של ביחד והוא מהות החיים עם האבדן. הוויתור עליו הוא השכחה והיא פשוט לא באה בחשבון.

רעיה הרניק (אמו של גוני הרניק מפקד סיירת גולני שנהרג בקרב על הבופור) הטיבה לכתוב:


"
הַזְּמַן אֵינוֹ אָמוּר לְרַפֵּא פְּצָעִים.
(זוֹ רַק טָעוּת שֶׁלָּנוּ.)
הַזְּמַן עוֹטֵף אֶת הַפֶּצַע בְּמַעֲטֶה שָׁקוּף
(וּמְשַׁמֵּר אוֹתוֹ לְבַל יַגְלִיד)לְבַל יֵרָפֵא."

"החירבה" – שמות כל חברי הילדות הופיעו על קירותיה.

הילדים שלי יודעים שביום הזיכרון אני נוסעת לטקס ברמתשרון, עיר ילדותי (או שמא מוטב היה לכתוב מושבה?) שם רשומים על האבן המתים שליכשהיו קטנים הם הצטרפו אלי כמה פעמים, אולם היום הם מעדיפים להשאר במושב. בשבילם זהו טקס ככל הטקסים ואפשר בהחלט לעשות אותו קרוב לבית. בשבילי זו פגישה עם חברים

ירושלים 78'

במשך שנים רבות אני מנהלת דו שיח כזה עם אהבת נעורי הראשונה ופעם בשנה, ביום הרישמי של המדינה, אני נוסעת להביט בפניו היפות המוקרנות על המסך. מקרינים שם את פניהם הצעירות לנצח של עוד כמה חברים חסרים ואני מהנהנת להם לשלום. כשמתחילים הנאומים אני הולכת. הנאומים מרגישים לי קצת פוליטיקה מידי ולא נוח לי עם זה.

לפני שנים רבות היתה אהבת נעורי הראשונה והיא היתה מקסימה ותמה ועזה וניצחית. אהבה כזו לעולם לא נמחקת או מתעמעמת והיא גם איננה באה על חשבונם של אחרים. פשוט לנצח היא תהיה האהבה הראשונה.

ינואר 78'

גיל נהרג עשר שנים לאחר אהבתנו הגדולה והוא בן 28 בלבד (כמעט). אמנם כבר לא שמרנו כל כך על קשר, רק ד"שים פה ושם, אבל משהו במותו של אהובי הראשון מחץ לי את הלב.

תחת מעטה שקוף שמרתי על הכאב שלי. רק ביני וביני, משתפת רק את היקרים לי ביותר, בן הזוג האהוב שלי, ילדי, אחותי וחברה אחת טובה. אי נוחות מסויימת ליוותה את הכאב שלי ככל שהשנים נקפו. האם יש לי זכות בכלל להתאבל? שהרי בקושי היינו בקשר בשנים האחרונות ואהבתנו כל כך רחוקה..

 לקראת יום השנה ה25 לנפילתו, יורם, אחיו הצעיר של גיל פתח קבוצה בפייסבוק על שמו של גיל. וכך התכנסנו שם קבוצה הולכת וגדלה של אנשים מתקופות שונות בחייו של גיל ואט אט הוסרו המסיכות, נקלפו הקליפות ואנשים שיתפו קצת מגיל "שלהם", פותחים את סגור ליבם וחולקים את הכאב, האובדן והאהבה הגדולה לאיש המקסים הזה. 

ינואר 78' – יום הולדת 18 לגיל

כמה דמעות זרמו שם מאחורי המסכים השונים. הכאב על אובדן של איש כך כך אהוב הוצף ברמות בילתי מוסברות אבל עימו נולד החיבוק הזה של החברים והתחושה האמיתית שהוא כל כך איתנו. לפעמים היתה ממש הרגשה שהוא עוד רגע  כותב הודעה ומגיב בקבוצה. כל כך הוא היה נוכח עמנו.
זה כאב. נורא. אבל היה כל כך נפלא וכל כך חי וכל כך כל כך אמיתי וכל כך קרוב.

12.08.79 – אחרי הסולו הראשון

לקח לי קצת זמן, לא ממש הרבה (כי גיל פשוט מכשף את ליבך בחיוכו ואתה כל כך רוצה לומר לו את שאתה מרגיש אליו) וכתבתי גם אני את תוך ליבי והגשתי אותו לקבוצה. קשה להסביר במילים והדמעות חונקות את הגרון אבל משם התחלתי את המסע שליועיבוד האובדן בדרך אחרת. בהירה ומכילה מצד אחד, אך מתמודדת וחופרת וכואבת, מן הצד השני.
כחלק מן המסע הזה, אני מעזה לחלוק בבלוג פומבי את אשר כתבתי שם בקבוצה.

"אהבת נעורים ראשונה
באהבת הנעורים הראשונה יש עוצמה, חיות וכח ניצחיים.
חזקים וגדולים מכל הזמן שעובר ומהזיכרון שחולף. הנעורים מספקים לנו נקודת ראות כל כך בוטחת על החיים. הכל אפשרי, הכל נהדר, הכל בטוח והכל כל כך מאושר. החיים הם אינסופיים ויש תמיד מחר.

קשה לקלוט כמה מעט ימים היה גיל שלי לעומת ריבוי הימים שהוא לא היה וכבר לא היה בכלל.

יורם קרא לנו לדגל.
קרא לנו לפתוח את המעטה השקוף הזה ולקרוא דרור לכאב הזה.כאב שכל השנים הרגשתי שאני לא זכאית לחוש בכלל.
כי מי אני בכלל?
כולה ילדה בת 14 וחצי מאוהבת אהובה ומחובקת להרף כל כך קצר וכל כך אבוד מול הזמן שחלף אחר כך.

באיזו זכות אני נקרעת מבפנים בכל פעם שאני חושבת עליו? הרי עברו כל כך הרבה ימים, עוד בחייו, שלא היינו יחד.
שנים שאני מדחיקה וכמו רבים וטובים לא מגיעה לאזכרות. מתביישת שלא ידעו שהוא היה גם קצת שלי, להרף עיין קצר צר וילדותי ואני הייתי קצת שלו. קצת המון.

אני מדחיקה.
אבל באה כל שנה לטקס יום הזיכרון ברמת השרון להביט בו "בזכות" ולמסור ד"ש גם ליניר. באה מזילה דמעה "חוקית" והולכת ברגע שמתחילים הנאומים.
לא אוהבת את הנאומים שם, הם מפריעים לי לפגישה עם גיל. רק שם אני מרשה לעצמי לבכות. כי שם זכותי, זה יום הזיכרון.

מאיפה הזכות שלי להתאבל על גיל?
הרי יש לי יופי של חיים ובן זוג נפלא ואהוב וילדים קסומים ונהדרים, מדוע גיל לא יכול להינעץ לו בעבר ופשוט להפסיק לכאוב עם הפרספקטיבה?

רק עכשיו, בזכותך יורם, אני מנסה להבין מה טבע בי גיל ולמה זה עוד כל כך כל כך כואב ולמה, מיום שבת, כשפתחת את הקבוצה הזו, הפנים שלי שטופי דמע.
אמרתי לך שאני לא בטוחה מה אני יכולה לתת, אבל זה בעיקר כי אני לא יודעת בעצמי.

אמרתי לך שהלכתי לקרוא את המכתבים שגיל שלח לי.
פתחתי את קופסת העץ הישנה בה הנחתי את מכתבי האהבה לפני 35 שנה, יפים ומתוקים ותמימים כל כך. אליהם הוספתי, קצת אחר כך, את מכתבי פרח הטייס המקסים שלי ואפילו מצאתי שם עבודה בתנ"ך שהוא נתן לי כדי שאוכל להעתיק ולהגיש למורה שלי.

אמרתי.אבל לא אמרתי לך כמה קשה לי מאז.
אולי הייתי רק "וויש" קטן וחולף ואין לי זכות לכאוב כל כך.
אבל אני בכל זאת…

בזכותך יורם, אולי אלמד לפרוק קצת.
תודה."

השנה הלכתי לאזכרה, בפעם הראשונה מזה שנים, בטוחה בזכותי לכאוב ולהתאבל.
לאחר האזכרה נפגשנו בבית ההורים ואני לקחתי לי קצת זמן בין בית הקברות והבית וסיירתי במקומות ילדותינו. כאן הוא ליווה אותי הביתה וכאן הספסל עליו ישבנו והתנשקנו וילדים קטנים עברו וציחקקו.
זה כל כך כואב והמילים לא תגענה בכלל לתאר עד כמה. אבל זה נעים להרגיש כל כך קרוב.
בבית ההורים התכנסו הרבה אנשים ואנחנו, החברים של פעם, יחד עם בני המשפחה, העלינו זיכרונות וסיפורים וכל כך צחקנו, כאילו גיל לא נעדר. האמת שהוא לא נעדר באותו היום. הוא כינס אותנו כך, קרובים כל כך זה אל זה לכבודו. מישהו אמר שיש לו תחושה שגיל עוד רגע פותח את דלת הכניסה ומחייך אלינו וכולנו ידענו בדיוק על מה הוא מדבר.

יהודיה, קייץ 87' – צולם ע"י אודי בנימיני

 

30 תגובות “כאב האובדן הוא אישי לגמרי גם אם חולקים אותו עם אחרים – יום הזיכרון

  1. איריס ורשבסקי

    אויש סיגל אני כל כך איתך שאין לך מושג, אנחנו מדינה שחיה על חרבה באילוץ כמובן, וכמעט כל משפחה/ חברים/ שכנים/ מכרים נוגעים בשכול. הזכרונות לא מתעמעמים עם השנים הם רק מקבלים ציפוי עמיד יותר ומבריק יותר…
    חיבוק ונשיקה ממני אלייך

  2. ציפי לוין

    סיגל כתבת מרגש ועצוב ככ. לכולנו כמעט יש משהו שנפל והאבל הזה הוא באמת קשה. גם קשה הידיעה שזה לא נגמר וכל הזמן יש עוד ועוד ואף פעם אין "אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהייה המלחמה האחרנה". תודה על השיתוף.

  3. עינת ספקטור

    סיגל יקרה, רגשת אותי מאוד.
    תודה ששתפת ברגעים אמיתיים ותחושות הכי מעומק הלב.
    אמנם לא הכרתי את גיל אבל שמחה בשבילו ובשביל המשפחה שלו שנתת את המקום הזה כאן.
    כל כך מכבד ומכובד. הלוואי שלא נדע עוד צער…
    עינת.

  4. איילה

    סיגל יקרה,
    פוסט מאוד מרגש, מילים שיוצאות מהלב ונכנסות ללב.

    התמונה האחרונה הכל כך יפה וכל כך מדוייקת – ממחישה מילה במילה את המשפט שכתב על הנעורים
    "….הנעורים מספקים לנו נקודת ראות כל כך בוטחת על החיים. הכל אפשרי, הכל נהדר, הכל בטוח והכל כל כך מאושר. החיים הם אינסופיים ויש תמיד מחר….."

    זכות גדולה הייתה לך להכיר איש כזה.
    תודה ששיתפת.
    איילה.

    1. סיגל בן נון

      דליה יקירתי, תודה על המילים החמות.
      אפשר לקרוא לזה זיכרונות ואפשר לראות בכך חלק ממערכת היחסים עם החסר לנו. מערכת שממשיכה ומתקיימת בכל פעם שאנחנו חושבים עליו, לוחשים את שמו, נזכרים בו או מדברים עליו.
      כשאני מסתכלת כך על הדברים, הכאב נסבל קצת יותר כי מאוד מקרב אותנו אל אהובינו החסרים כל כך.

  5. חיים נהון

    היי סיגל ..
    אי אפשר להשאר אדיש לפוסט כל כך נוגע ,יש לי הרבה רגשות מעורבים בקשר לזכות שאנו מיחסים ומנכסים לעצמנו בשכול.
    קראתי את הפוסט שלך ורק אז הבנתי כמה אני חסר, כמה עוד אני צריך לעבור כדי לתת לעצמי את החופש ולהרשות לעצמי להרגיש ..
    תודה לך על הכתיבה והשיתוף .

    1. סיגל בן נון

      זה לא תהליך פשוט ולפעמים זה בכלל לא בתהליך. אני הייתי "תקועה" 25 שנים. בזכות הקבוצה המיוחדת שנפתחה בפייסבוק, בזכות מי שהיה גיל, בזכות המשפחה החמה שלו שמחבקת כל כך – התחלתי לעבד את הדברים ולהבין שלכל אחד שכואב חסרון של אחר , יש זכות מלאה לכאוב ולהתאבל. איך? איפה? עם מי? – את זה כל אחד יכול לברר לעצמו.
      אני יכולה לומר לך שלמשפחות מאוד חשוב הקשר עם יקירי העבר.

  6. pere

    סיגל

    כמעט שכחתי את השנים הרבות מאז גיל נעלם לנו אי שם בנגב,
    הצלחת לשחזר נאמנה את דמותו של גיל כפי שהיה באמת או כפי שנשאר בזכרוננו המדחיק כל
    השנה ומציף בימים אחרים זכרונות נעימים מימים של נאיביות ונעורים שאבדו לנו למרות שניסינו לשמר כמו ציווי או ברית ישנה שנשכחה גם היא עם השנים,
    נהניתי לקרוא למרות משקל המילים ועצמת האובדן, חשוב לתת ביטוי לזכרון מסוג זה שכתבת עליו, אנחנו דלים באוצר המילים וקמצנים בהבעת רגשות כפי שהן נכתבו מידך,

    תודה סיגל

    1. סיגל בן נון

      המשפט הראשון שלך, העיף אותי כמו סטירה.
      לכבוד הוא לי לתת ביטוי לזיכרון של גיל ואין מאושרת ממני לקרוא את מילותיך המבינות והמכירות.

      תודה לך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>