פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 21 יוני 2011

הילדות שלנו היא הזיכרון הכי חזק ומעצב אישיות גם אם אנחנו לא זוכרים אותה או מדחיקים חלקים גדולים ממנה.
ההוויה של בית, של "ריחות של בית" ושל "טעמים של בית" נוצרת בעיקר שם, בילדות שלנו.
הילדות שלי, חננת ספרים, היתה עשירה במיוחד ועד היום אהבתי נתונה לדפים המצהיבים, עם הריח הכל כך מיוחד של נייר בעל גיל. זה ריח של מה שמתאפשר רק בדמיון, של הרפתקאה ושל עולם ומלואו.
כשבני הצעיר התחיל לקרוא את החמישיה הסודית הוא התחיל מהספרים שלי. שלי ממש. המצהיבים, הריחניים והמלאים בהבטחה. החמישיה הסודית, כמובן, שבתה את ליבו בדיוק כמו את ליבי ,35 שנים קודם לכן.

"…אמא החליטה, איפוא, שניכנס בשתיים עשרה וחצי לחדר האורחים, נאמר להם שלום ונסתלק מיד עם סל של מאכלים, לטוזיג*” בתחתית הדף, הופיעה כוכבית שהסבירה את התרגום: “ * טוזיג – ארוחה תחת כיפת השמיים ובחיק הטבע"
אחרי כמה עמודים קוראת אמא של ג'ורג' לעבר החבורה: “חבריה, קחו את סל המזונות לטוזיג וצאו לדרך"

כמה השפה יפה ונעימה. אולי כי היא כור מחצבתי אבל אני בטוחה שזה בעיקר כי זו פשוט שפה נפלאה שמעבירה גם נופך מהשפה ומהתרבות האנגלית בה נכתב הספר. אני חושבת שעוד אספר הרבה על החמישיה הסודית ועל הימים הנפלאים שהיא העניקה לי בילדותי, אבל לא על זה רציתי לספר היום. רציתי לספר על מה שהתחיל מטוזיג והפך לחגיגת יומולדת מיוחדת ומקסימה.

מה קונים לגבר ליומולדת?
יש לו הכל (הרי יש לו אותי, לא?) ארנק הוא כבר קנה לעצמו (ובכלל, איזו מן מתנה ליומולדת זו ארנק?) וזה לא יומולדת עגול. מצד שני, נורא כייף לתת מתנה לחבר והוא החבר הכי טוב שלי (וביננו, כבר פיספסתי בכמה וכמה מתנות יומולדת בעבר…), אז זה הכי כייף וגם מגיע לו ♥.

הכל התחיל מאיזה פרסום, איפשהו ברשת, של מישהי שמכינה סלי פיקניק מותאמים אישית והחלטתי שזה מה שיקבל האיש ליומולדת. הגברת מדליקת הרעיון הלכה לאודישנים של מסטר שף, אבל הרעיון נשאר וכך הגעתי לדברים טובים בכפר ולבחורה מקסימה שעושה דבר דומה ונמצאת ביוקנעם. מכאן הדברים התחילו להתגלגל. אם יש טוזיג ויש סל, אז צריך לצאת לטיול, לא? וטיול דורש איזו לינה מפנקת באיזה צימר, לא?

עוד שני נתונים חשובים אני חייבת ליצוק פה לסיפור. האחד שההפתעה הזו תוכננה כאירוע משפחתי  ולא זוגי (גם לאבא שלהם יש יומולדת, לא? ) והשני שמזג האויר הצפוי  (המתוכנן??) היה שרבי מאוד עד כדי בילתי נסבל. וחששתי שאפילו הטוזיג בחיק הטבע יהיה סיוט.

סוף השבוע האחרון של אפריל דווקא לא יצא שרבי אלא גשום וסוער… משהו הזוי.
זה שעשינו לו הפתעה – לא היה הפתעה, אבל מה, למה, לאין ומתי התגלה לו רק לאט לאט.
נכנסנו לאוטו ואני אמרתי : "סע ליוקנעם" ונסענו לאסוף את סלסילת הטוזיג המשגעת. כולם היו רעבים, שזה מצויין כשמתכננים אוכל. רק כשיצאתי מהבית של ענבל הוא הבין שאפשר להפסיק לקטר שהוא רעב…
הסל היה יפיפה ומעוטר בפרחים ובתוכו כל טוב  (תיאמתי מראש עם ענבל מה אנחנו אוהבים ומה הילדים שלי אוכלים) היה מושלם. סלטים, קישים אישיים, עוגיות מופלאות ושתיה. בכלל לא רציתי לצאת מהבית שלה שחיבק אותי בריחות נפלאים של אוכל שהוכן באהבה. אני, ששונאת כלים חד פעמיים, הבאתי מבעוד מועד כלים "אמיתיים" ומפה משובצת, למרות שענבל הציעה לי מפה (חד פעמית…) ויצאנו לדרך.

יצאנו לחפש לנו קרחת יער יבשה  כדי להנות מהטוזיג שלנו.  הגשם פסק בדיוק כדי שנוכל לאכול וכשנכנסו  שוב למכונית הוא שב לרדת.
היה נפלא.
משם נסענו לכרמל לראות את ההתאוששות שלו אחרי החורף, ראינו את ההרס הגדול של השריפה, אבל גם הרבה צמיחה ירוקה ואופטימית.

הערב יירד והגענו מכורבלים בסווצ'רים שלנו, לצימר במבנה מדהים בזכרון יעקב (זוכרים שהיה אמור להיות שרב נוראי? – אז מצאתי צימר עם בריכה פרטית…) לצימר קוראים שקט בזכרון והשוס שלו שיש גם ג'קוזי חם שהתאים הרבה יותר למזג האויר מהבריכה..   זו חוויה נפלאה להיות בג'קוזי , כשבחוץ קר וגשום. זה לא סתם ג'קוזי "מפלסטיק", אלא ממש בריכה בנויה ורחבה. היה קסום ואפילו קפצנו לבריכה מידי פעם. קרררר…. הרבה פרטיות וזוג מארחים לבבי.

משם הלכנו לאכול בנשיקה במדרחוב של זכרון. מי שלא היה שם לא מבין איזה מקום קסום, חבוי ונסתר מהרחוב הקצת תיירותי מידי, לטעמי. אוכל משובח ברמות, תכנון אדריכלי משובב נפש ואפילו את המראה שבשירותים הייתי לוקחת איתי הביתה.. רונן אירח אותנו נפלא והגברברים שלי נהנו מאוד. (וגם אני, כמובן!)