הריוויירה זה כבר לא פרובנס אבל אנחנו עדיין נהנים

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 12 ספטמבר 2011

זה היה היום האחרון שלנו בפרובנס. בעצם לא היינו בפרובנס מהיום הקודם. בעצם זה cote d'Azure, חוף התכלת, שמה השני של הריווירה הצרפתית. זה היום בו היינו מתוכננים להגיע עד מרסיי ובעצם לנסוע את כל הריוויירה. למחרת בצהריים אנחנו אמורים לעלות על הרכבת המהירה לפריז ולהתחיל את החלק השני של טיול בר המצווה.

אכלנו ארוחת בוקר מול הבריכה בבית המלון ויצאנו לדרך. התמקמנו בחוף קטן ונורא עירוני בcannes . רצינו לחוות קצת ריווירה אבל גם היה לנו לחץ של זמן…

אסף שחה לרפסודה הרחוקה כ-200 מ' מהחוף. אחר כך קבר עצמו בחוף

החוף אחר לגמרי מאשר אצלנו: הרבה פחות בחורות יפות וכולן בלי חלק עליון של הבגד ים. האנשים לא צועדים על החוף אלא במים. וזה הזוי. פשוט צועדים ימינה ואחר כך שמאלה.

בצהריים יצאנו למסענו מערבה לכוון מרסיי.
קנינו עוף בגריל, שבפרובנס הוא עסיסי ועם המון רוזמרין שחבל על הזמן.

חיפשנו נקודה טובה לעצור בה ולאכול ובסוף מצאנו נקודה מדהימה מעל אחד המפרצים. לעולם לא נדע היכן זה היה בדיוק כי מסתבר שהערכת המרחקים שלנו היתה שגויה (ראה המשך). את הארוחה צילמנו, כמובן ונחמד היה לפגוש גם איזה זוג ישראלים שעצר לצלם את הנוף.

המשכנו חזרה כשהנווט שלי לא מפסיק לצלם מכוניות של עשירי הריביירה ומגניבות בכלל ואני עוצרת מידי פעם לצלם נקודות נוף מרהיבות (בעיני). נסענו לנו בעצלתיים, מאושרים מהנופים, מהפיתולים ומהאוירה המתהוללת של הריווירה.

עם חלוף השעות (כשלוש שעות, למען הדיוק) קלטנו שעדיין לא עברנו את San Raphael למרות שחשבנו שעברנו אותו מזמן מזמן… חישוב גרפי הביא אותנו למסקנה, שבקצב הזה לא נגיע למרסיי היום… על כך אמרתי כבר שמה שנראה קצר במפה הוא לא תמיד כזה קצר במציאות. במפה לא ראו את מיליון הרמזורים שהיו זרועים על הכביש. לא ראו שאי אפשר לעבור את ה50 קמ"ש וחוץ מזה זה היה כביש שצבוע באדום, רחב כזה ובמציאות הוא כמו תולעת מתפתלת, שלא לדבר על איזה שוק שהאיט את התנועה ופקקים עירוניים של הנופשים (הם לא אמורים לנפוש רק באוגוסט, הצרפתים האלו?)

החלטה אמיצה הביאה אותנו לדרך המהירה ולנסיעה עד מרסי-קסיס. הנוף פחות יפה, הניווט משעמם אבל בשעה וחצי גמענו מרחק כפול ומכופל ממה שהצלחנו לעבוד ב3 השעות הראשונות של המסע. פשוט תענוג.

ליד מרסיי יש תופעת טבע שנקראת קלאנק Calanques, שזה מן פיורדים כאלו. אני כותבת על זה למרות שלא ממש הצלחנו לחוות את העיניין ולכן אין לנו תמונות של המקום. (התמונה פה למעלה היא מהריוווירה עוד לפני שעלינו על הדרך המהירה) היינו עייפים וסחוטים, ראינו מלמעלה את המפרץ שהוא נמל ולא היה לנו כח לכתת רגליים. גם לא היה ממש ברור לא מהספרים ולא מהמפה ואפילו לא מהשילוט איך יורדים ממש לחוף.. אני ממליצה להקדיש חצי יום או לפחות זמן רגוע לראות את החופים האלו. בתמונות זה נראה נפלא. משם נסענו למרסיי, מצאנו מקום לינה (בקושי, כי העיר היתה בתפוסת מלונות מטורפת) ויצאנו לאכול ארוחת ערב בנמל הישן.

בבוקר ארוחת בוקר מאכזבת בנמל, החזרת המכונית ונסיעה לפריז בTGV.

הזמנו את הכרטיסים מראש דרך האינטרנט  באתר של רכבת הTGV (איזה מזל שהסתבר שאני יודעת גם לקרוא בצרפתית, גם לעשות down load וגם לשלם (כן, יש גם אתרי תיווך להזמנות בעיברית, אבל הם גובים עמלה מטורפת)

3 שעות וקצת, נופים מקסימים ואופס… הגענו לפריז.תם הסיפור שלנו על פרובנס ומתחיל הסיפור על פריז ♥

לרשומה הבאה

תגובה אחת “הריוויירה זה כבר לא פרובנס אבל אנחנו עדיין נהנים

  1. פינגבאק: ארמון הבועות ואיחולי שנה טובה – 2013 | כמו אויר לנשימה - בלוג של אדריכלית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>