פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 9 נובמבר 2010

אני צועדת ארבע פעמים בשבוע. קצת יותר משעה כל פעם. אני צועדת בשדות שמאחורי המושב. בלי מוסיקה באוזניים ובלי אף אחד שמדבר איתי.
אני אוהבת לשמוע את השקט. זה נותן לי הרגשה של מרחב, של אין סוף אפשרויות . השקט מאפשר לי לחוש את המיקום שלי במרחב. אני לא מנותקת ע"י מוזיקה או ע"י מלל שלא קשור.
זו רק אני והמרחב.

לשקט הזה יש כל מיני צלילים ויש לו גם ריחות ואפילו עונות, שלא לדבר על צבעים ומגע. אני שומעת את הנשימה שלי, את נשימת הכלבים שלי שרצים לצידי, אני שומעת אופניים מתקרבים ואז מתרחקים, שומעת מכוניות, פועלים בשדות וציפורים. אפילו לדליפה בצנרת המים באחד העיקולים יש קול מיוחד, רענן וקריר כזה…
הנוף משתנה עם העונות, פרחי הכותנה בין שדות התירס מבשילים לתפרחות צמר גפן שנקצרות ושוב השדה חרוש . הרוח מלטפת ומקלה את חום השמש, מבדרת את נוצות הציפורים שיורדות ללקט זרעונים. (נורא פיוטי בבלוג, אבל אסון לחקלאים…)

ארבע פעמים בשבוע אני לוקחת פסק זמן ונותנת למחשבות שלי להשתלט עלי. זה ממש ככה. כשמתחילה ההליכה פורצת לה מחשבה באופן עצמוני וגורמת לי לעסוק בה. לפעמים לא בא לי על המחשבה הזו אז אני מנסה לחשוב חזק חזק: "לא רוצה לחשוב על זה , לא על זה" ומחפשת בכח נושא שבא לי לחשוב . לא תמיד בא לי "לבזבז" את זמן האיכות הזה עם עצמי על מחשבות כבדות. לפעמים זה דווקא כן זמן טוב לפתור בעיות, לעשות סדר במטלות ובסדרי העדיפויות, לתכנן אסטרטגיות פעולה, להחליט החלטות ולהציב מטרות יומיות, אבל ברוב הפעמים אני נהנית לחשוב על יצירה. על העבודה שלי: על חללים, חזיתות, חומרים וצבעים. וגם על CRAFT: מה לעשות עם מה, יצירות חדשות, תכנונים של כלים, תיקים, מתלים וכ"ד. איך למחזר חומרים שונים, אלו עבודות לא סיימתי ומה הייתי רוצה לעשות בקרוב.
המחשבה על היצירה טוענת אותי באנרגיות ונותנת לי להרגיש שאני יכולה הכל.
אני חוזרת מהצעדות האלו מאוד אופטימית .

לפני כמה ימים, באמצע מחשבות מאוד אינטנסיביות על יצירה, ראיתי להקה עצומה של ציפורים נודדות. הן חגו במעגל תלת מימדי ואינסופי ותפסו להן זירמי אויר. כשהייתי ילדה הייתי מדמיינת שזה הלונה פארק שלהן ושהן לוקחות פסק זמן מתפקידן כציפורים נודדות מ"ארצות הקור אל חלוני"…
המראה היה מרהיב וכשהייתי ממש מתחתן, חלקן עפו כל כך נמוך וקול משק הכנפיים הדואות היה כה נעים עד שבקושי התאפקתי מלשכב על הגב באמצע השביל ולהביט בהן בפה פעור..
חמש דקות לאחר מכן, קטע את מחשבותי "גשם" פתאומי. הלהקה בחרה לחרבן עלי לאות ידידות והערכה…

המחשבות שנקטעו ע"י ה"גשם" נסובו סביב איך לממש את הדוּדָא שלי לקְרוֹשֶׁה. (חצי מהאנשים פה לא יודעים מה זה דודא וחצי לא יודעים מה זה קרושה, אז תרגום: דודא = צורך עז , CRAVE, תשוקה בילתי נשלטת ל…. וקרושה,CROCHET= סריגה במסרגה אחת שנראית כמו מקל עם וו קטן בקצהו)
הרהרתי אם לסרוג סלסילות משקיות הניילון המרשרשות שאני לא מצליחה למנוע את כניסתן הביתה למרות שאני לא לוקחת שקיות בחנויות, או למחזר את הבד האלסטי שיש לי וכיצד לחתוך אותו לחוט סריגה, ובאילו גוונים לעבוד ואם לעשות מכסה, אם לעשות בטנה מבד, האם לעשות סט, סלסילות עגולות, מרובעות ואיך להתחיל לסרוג את התחתית. כאלו מין מחשבות שברומו של עולם.

בפעם הקודמת שהיתה לי דודא לקרושה, לא היו לי חוטים אלא רק מסרגה בגודל 7. הדודא הטריפה אותי, אז לקחתי שאריות של וילונות אורגנזה, גזרתי אותם לחוט ויצאתי לדרך. לא ממש זכרתי איך סורגים (אבל זה די כמו אופניים, לא שוכחים) אז המצאתי משהו ואט אט נסרג לו תיק.

בתור בטנה בחרתי לו בד עם דוגמא כמו ז'קארד צרפתי. לקישוט יצרתי פרחי אורגנזה משאריות וילון אחר, לפי הדרכה שמצאתי ברשת. גם את הרצועה סרגתי ותפרתי. החיבורים בין הבד לסריג נעשו ביד.