שביל ביער – מסע החיים שלי

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 28 פברואר 2011

כבר כמה שנים שאני רואה, בעיני רוחי, את מהלך החיים כמסע ביער. מסע שעיקרו הוא המסע עצמו – ההווה והצעידה בשביל כשהמטרות הן חלק משני של חווית הדרך.
לפעמים, כשקשה לנו או כשאנחנו עייפים, אנחנו נחים בקרחת היער, עוצרים, נתמכים ע"י חברים ואחר כך משנסים מתנים וממשיכים הלאה.
לפעמים אנחנו הולכים לאט ולפעמים מהר. לפעמים אנחנו מועדים בדרך התלולה ואז חוזרים ועולים על השביל וממשיכם הלאה.
לפעמים אנחנו מגיעים לצמתים שבהם אנחנו צריכים לקחת החלטה. ימינה? שמאלה? ישר? לפעמים אנחנו צריכים לעצור ולחשוב ולפעמים אנחנו יודעים לבחור את הדרך בקלות או סתם לתת לרגליים שלנו להוביל אותנו אקראית.

מה שכן, בכל צומת של החלטות, אין כל יכולת לראות מה קורה בהמשך השביל ואין אפשרות ללכת קצת, לבדוק  ולחזור. לחץ הזמן יש כוון – אי אפשר ללכת אחורה בזמן.  כל דרך שבחרת בה הוציאה מכלל אפשרות את שאר הדרכים, בהן לא בחרת.  כל דרך שלא בחרת בה – לעולם כבר לא תהיה דרכך.
אני מזכירה לעצמי תמיד שצריך להרים את העיניים מחרטומי הנעלים ולהביט קדימה אל עבר המשך השביל וגם להסתכל מסביב אל הפרחים העצים, הגמדים, הפיות, הפטריות והציפורים שנמצאים ביער של שביל חיינו. יש כל כך הרבה טוב ואור מסביב שחבל לפספס. יש אנשים טובים, ואירועים יפים ומשפחה יקרה. יש שירים יפים ברדיו וריח של פריחה באויר וקרני שמש שמפציעות אחרי הגשם. והכי חשוב, יש את המשך הדרך שצופן לנו הפתעות.

היער עם הפריחה הסגולה שבתמונה, שהוא בכלל ציור, סימן בעיני תמיד את המסלול הזה של החיים. האנלוגיה הברורה שלו למסלול חיים שצריך לקחת בו אחריות והחלטות ואפשר לעצור ולנוח או לעשות חלק מהמסע עם חברים אבל אין יכולת ללכת אחורה, מחזק בי את אי ההיגיון בבכייה על חלב שנשפך. מה שלא בחרנו – כבר איננו בתחום האפשרויות שלנו וככזה איננו מעניין אותנו יותר. מה שמעניין הוא הפניה הבאה, הלא נודע, העתיד וגם טיפה לפניו – ההווה, שהוא זה שקובע לאן תשאנה אותנו רגלינו.

The Road Not Taken – Robert Frost

Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth

Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing ther
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence
two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
And that has made all the difference

בקומונת תפירת בובות והכנת צעצועים היתה לנו, לפני יותר משנה, החלפה מאוד מעניינת. קראנו לה "החלפת מוזה". כל משתתפת שלחה לאחרת שהוגרלה לה, משהו שחשוב לה או שנוגע בה, כדי שיעורר במקבלת השראה ומוזה ליצירה כל שהיא. היצירה תשלח לשולחת ה"מוזה". אני שלחתי פרק ראשון בספר שאולי פעם אכתוב את שאר פרקיו. ומישהי שלחה לי את השיר The Road Not Taken, המופיע כאן למעלה. אני זוכרת את הרגע שבו קראתי את השיר לראשונה. ( לא, לא הכרתי אותו מהלימודים) הייתי קצת נבוכה לגלות שמישהו כבר חשב את מחשבותי וידע לנסחן ביתר בהירות ובפחות גמלוניות ממני. עצרתי נפעמת.
די מהר ידעתי שהפעם העבודה לא תהיה איזה אנלוגיה על המוזה, או משהו שהאסוציאציה שלו היא אישית שלי. הבנתי שיש משהו כל כך אוניברסלי ביער הזה ובדרכיו ובחרתי לצייר תמונה. בטקסטיל.

ציירתי בטקסטיל, חרוזים, חוטים וענפים.

גזרתי ותפרתי ורקמתי וחיברתי חרוזים צבעוניים, אחד אחד.  כך נוצר היער, שכבה אחרי שכבה.

ופרחים בצידי הדרך וכרי דשא קטנים ואבנים גדולות לשבת עליהן עם הצורך לנוח קמעה.

התמונה, כפי שנמסרה עם מסגרת מצופה בבד.

2 תגובות בנושא “שביל ביער – מסע החיים שלי”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.