במטרה לספר לכם על שידת הטלוויזיה שלי ועל איך שיפצתי וצבעתי שולחן כתיבה ישן, יצאתי לחפש את מקורות השראתי כדי לבנות סיפור שלם.

הם טמונים אי שם בשנות ה-90 שלי, בתקופת לימודי במילנו, כשדָוִידֶה, חברי לספסל הלימודים הזמין אותי למכירת חיסול של קבוצת "אלכימיה" ( Studio Alchimia ) אשר סגרה את שעריה ומכרה את מוצגיה האחרונים.

דָוִידֶה, ריחף בחרדת קודש בין הרהיטים והאגרטלים ושאר האביזרים ואני, טיפשה ובורה, לא ידעתי להעריך את הרגע.

שנה או שנתיים מאוחר יותר דָוִידֶה יחזיר את נשמתו לבורא והוא רק בן 26, לאחר מאבק מסוייט במחלת האיידס. מהסיור ההוא נשארו באמתחתי כמה קטלוגים של הקבוצה והיכנשהו זרוק אצלי שעון בעיצובה. אני לא יודעת עד כמה התחברתי, לקבוצה, אבל החפצים הללו נשמרים איתי, יחד עם כמה ספרי לימוד שדָוִידֶה ציווה להוריש לי, כמונומנט לזכרו ולחברות שלנו.

מייסדה ואביה הרוחני של הקבוצה היה אלסנדרו מנדיני ( Alessandro Mendini ) שאף עיצב את "כורסת פרוסט" שלו בתקופת פעילותה. אלסנדרו מנדיני ידוע יותר כמחוללה של קבוצת ממפיס (  Memphis ) אשר אליה התחברתי קצת יותר, מבחינה עיצובית.

משהו בשובבות ובנון קונפורמיסיטיות הפוסט מודרניסטית שבה את עיני וליבי.
בהפשטה רבה אומר ששילוב מפתיע של צורות וטקסטורות באופן גרפי יהיה הגדרה קולעת לקסם שהלך עלי. לימים, צבעתי מטבח עץ חום וישן, בהשראת הקבוצה, כל דלת נצבעה בגוון אחר ועוטרה בטקסטורה אחרת. הימים ימי הפילם וההדפסה, והתמונות אבדו בתהום הנשייה של מעברי הדירות והארצות.

את החיבה לשילוב הבלתי מובן מאליו של טקסטורות לא איבדתי והיא נשארה בי ממתינה להזדמנות וזו הגיעה לכשעברתי, לפני שנתיים, לבית חדש ונדרשתי לשידת טלוויזיה (או בפולנית – מזנון).

לא ממש חיפשתי ולא ממש ידעתי מה הכיוון אך כשסמדר מ-Anya Vintage הראתה לי שולחן עבודה מהוה ובמצב בינוני, ידעתי מיד שזו שידת הטלויזיה שלי, רבת מגירות לכל אוסף הדיסקים שלי ושאר דברים שצריך ליד דלת הכניסה.

את סמדר, האוספת פריטים יחודים ברחבי היקום, פגשתי בסדנת צביעת רהיטים  וכשעברתי לקן החדש שלי רכשתי ממנה לא מעט שכיות חמדה וינטאג'יות.

השידה נצבעה במתקפות. כזו אני. קורטוב של הפרעת קשב יחד עם עומס של החיים. העבודה היתה רבה. בתחילה השידה עברה שיוף מאסיבי שליפת ברגים ומסמרים מיותרים ותיקונים עם שפכטל עץ.

לאחר שיוף, צבעתי את השידה בשתי שכבות של פריימרים יעודיים. אחד למשטח הפורמייקה המכוער והשני לגוף העץ.

אני חייבת לציין שבשנייה שהבנתי שהשולחן יהיה שידת הטלויזה שלי, ידעתי שהוא יהיה ממפיסי.

לגבי הגוונים – ידעתי ששחור ולבן יהיו הגוונים, מה גם שהטקסטורות השונות נראות פשוט מצויין בשחור לבן, אבל היה לי צורך בטוויסט ובחרתי בטורקיז בו השתמשתי בסדנה של רביד בשביל המשטח ובשביל אחת מהמגירות, לאיזון.

את גוף השידה צבעתי בשתי שכבות של צבע שחור ובניהן שני מופעים של שיוף ואז שתי שכבות של לכה שקופה. את המשטח צבעתי בשתיים או שלוש שכבות של צבע טורקיז ומעליו שתי שכבות לכה שקופה.

לפחות יכולתי להניח את הטלויזה ולנוח ואף להשחיל את המגרות למען מינימום של סדר בביתי המתהווה. השתמשתי בסופרקריל לבן, שחור וטורקיז. מומלץ להמתין עד שהצבע מתייבש לגמרי כדי שהוצאת נייר הדבק לא תפגע בו.
את מגוון הטקסטורות בחרתי בעזרת אלוהי הגוגל מתוך טקסטורות של ממפיס.

חלקן נעשו בעזרת נייר דבר וחלקן בעזרת שבלונות שהכנתי. את השבלונות הכנתי ע"י הדפסת הטקסטורה על גבי מדבקות נייר בגודל A4 אשר גזרתי בהם חורים, לפי הטקסטורה המודפסת, לצורך מעבר הצבע. את השבלונות הדבקתי על המגרות הצבועות, לפי התכנית שצצה במוחי הקודח. הניירות התגלו כפתרון איום ונורא והתקשיתי מאוד להסירן. אני חושבת שצריך לעשות משהו דומה אבל בעזרת וואשי טייפ שנדבק טוב אך גם מוסר בקלות. טרם ניסיתי.

והנה השידה במלוא תפארתה.

אני לא יודעת אם מי מכם שם לב, אבל חלק מרעיעות השידה נבעה מהתכופפות המשטח במרכז גם בשל משקל הטלוויזיה, כדי לפתור את הבעיה הברגתי לאחורי השידה מדף מלמין שחור שעוזר גם להסתיר את מיליוני הכבלים של המודם והראוטר והממיר.

אני חושבת שאם דָוִידֶה היה קופץ לבקר הוא היה מוצא את השידה משעשעת, גם אם אקסרוורטית מידי לטעמו המעודן ולמה שהוא היה מסוגל להכיל. אבל לי היא טובה ואהובה.