פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 10 ינואר 2011

פגשתי אותה לראשונה בבוקר די אביבי.
ערב קודם היא פגשה איזה מעצב וקיבלה ממנו סקיצה כללית לעיצוב חדר ההנצחה של קובי. מהפגישה היא יצאה נסערת, מאוכזבת ובוכיה. לאחר אותה פגישה היא בכתה ברוב יאושה על אוזנו של מנהל הפרוייקט (בטלפון) והוא חיבר ביננו. השאר הוא היסטוריה.

"זה היה נורא" היא שחה לי על כוס קפה.
"הכל שחור, שכול, מוות, כמו חדר זיכרון למוות של קובי" היא ניסתה להסביר מה היה כל כך נורא.
"אני רוצה להנציח את החיים שלו. את המוות אני זוכרת כל הזמן" היא דייקה בהסבר שלה.

אביבה היא אמא של קובי איכלבום שנפל בנצרים בעת פעילות מבצעית ב-10/3/2002.  קובי היה לוחם ומפקד מצטיין בחטיבת גבעתי ולאחר מותו אביבה הקימה את עמותת בית קובי ששמה לה למטרה לטפח חיילים בודדים ולדאוג להם לבית חם כמו הבית ממנו הוא בא.פגשתי אותה לראשונה בבוקר די אביבי.

בפעם הראשונה שנפגשתי עם אביבה זה היה במשרדי העמותה בגבעתיים. המבואה שימשה כחדר ההנצחה. זה היה חדר מלא חיים. פרחים בכל פינה, ריהוט סולידי ומדוייק וקירות בצבע צהוב חם. על אחד הקירות התנוסס, באותיות זהב מודפסות בעזרת שבלונה, ציטוט של יוני נתניהו. ציטוט שקובי מאוד אהב.

אהבתי את האוירה ששרתה בחדר וחשבתי לעצמי שלפעמים אדריכל צריך לדעת במה לא לגעת.
אביבה הסכימה איתי לחלוטין והלכנו על חדר מואר, חם, מחבק ומנציח את חייו של קובי ואת אהבת החיים שלו.

עבודות השיפוץ היו בשיאן ואני נכנסתי על תקן של "אדריכלית פנים", נאלצת להתאים את עצמי ללוח הזמנים הצפוף של הפרוייקט ותוך כמה ימים להוציא תכניות של קירות גבס, מיקומי התאורה, תכניות חשמל ולתת פתרון לעמוד שהיה "תקוע באמצע" החלל.

בחרתי להשאיר את הגוון הכללי של הצהוב החם והמחבק.
גם את הציטוט רציתי להשאיר אולם לא בעבודת סטנסיל פשוטה אלא חיפשתי לתת ממש נפח לאותיות.
כמובן שאפילו לא חלמתי להוריד את העמוד העגול שנשא מעליו בנין בן שלוש קומות. הוא נצבע בטיח אקרילי בגוון סגול של גבעתי כך ונראה כאילו הושם שם בכוונה תחילה. לידו הנחתי סלע לקט שנבחר בקפידה  מתוך עשרות שבחנתי וצמח צומח מבין נקיקיו. להשלמת אוירה של שלווה וצמיחה שמתי מזרקה מוסווית שנותנת צליל שקט של פכפוך מים.

החיפושים אחרי החומר ליצירת אותיות הציטוט על הקיר לקחו אותי לכל מיני מקומות וחומרים והיה לי ברור שאני הולכת להשתמש בחומר שלא זה ייעודו (מכירים את זה שיש הרגשה של המצאה? אז זהו. שם הייתי)

שלחתי את לחמי בפורומי הבניה והיצירה בתפוז ושם התחילו דברים לזוז.
בפורום שיפוץ ובניה שלחו אותי לחרשי ברזל אבל הקונטוציה של חדרי זיכרון לא התאימה כאן, כאמור.אני חושבת שהשימוש בדבק קרמיקה מוכן היה רעיון שלי מהיכרות עם תכונותיו בעת הדבקת הפסיפסים שלי, אבלהבנות של פורום אמנות שימושית בתפוז הן שעודדו אותי שהדבר אפשרי  ואף סיפרו על ניסיון דומה, צרפו תמונות והנחו אותי לגבי התנהגויות שונות של החומר תוך כדי עבודה.

ביום המיועד (שישי, כשאין כמעט אף פועל) הגעתי עם שבלונה של הציטוט, עשוייה מקאפה וחתוכה בלייזר שהוכנה לי ע"י מכון מצויין לשילוט. הדבקתי את הקאפה בעזרת נייר דבק לאחר שפילסתי את שורות הטקסט והתחלתי למלא את האותיות בדבק קרמיקה כשאני משתמשת בשפכטל קטן ומסיימת את פני האותיות באופן לא חלק.
לאחר הסיום, כשכולי רועדת (כי אבא שלי אמר לא לתת לזה להתייבש עם השבלונה כי הכל ידבק לי) וכולי חוששת שכשאוציא את השבלונה זה עלול להיות מוקדם מידי ועל הקיר ישארו רק ליכלוכים וכל הדבק ישאר תלוי על השבלונה, קראתי לאחר הפועלים ובעדינות משכנו את השבלונה באופן אופקי הרחק מהקיר.

אושר גדול אינו צירוף מילים שמספיק כדי לתאר בכלל את התרוממות הנפש שהרגשתי. הנחתי את השבלונה בצד והתבוננתי מאושרת בתוצאה.

כאן הגיעו לידי שימוש העצות שקיבלתי במבנות פורום אמנות שימושי.
הדבק, שמושפע, בשל כובדו, מכח המשיכה, התחיל נוזל ומעוות קלות את האותיות. וכך במשך חצי שעה לפחות עמדתי והבטתי בציטוט נוזל לו אט אט. בשקט שנבע מהיסטריה פנימית (נשמע סתירה אבל זה מה שזה היה אימה פנימית שששיתקה אותי כך שמבחוץ נראתה כ"קוליות") חתכתי כל נזילה בעזרת שפכטלון דק. בודקת כל פעם שהאותיות בפרופורציות הנכונות ולא נזילתיות כמו השעונים של דאלי. כשעבר הזמן, החומר התקשה והציטוט התנוסס לו מלא הוד והדר בדיוק, אבל בדיוק כמו שרציתי.

אחר כך הצביעה של כל הקיר, צביעת האותיות במכחול דקיק, הוספת ברק זהוב לבקשת אביבה והנה התוצאה הסופית.