פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 5 אפריל 2011
כשהיינו מעורבים בתאונת דרכים, הבנתי.
מילנו, אמצע הלילה, שעה אחת עשרה והבום הזה של שני גופי ברזל נמעכים זה אל זה מפתיע אותנו מימין. מין זעזוע עצום כזה ושקט שאחריו שום דבר כבר לא היה דומה למה שהיה קודם. יצאנו מן המכוניות רק כדי לוודא שאין פגיעות בנפש ושכולם בסדר. שני זוגות יוצאים המומים כל אחד מהמכונית שלו ואומדים את הנזקים.
ג'ורג'י שלי, האופל קאדט השחורה והמאסיבית, עמדה מעוכה ושסועת שפה. הפיאט שלצידה, היתה במצב הרבה יותר קשה. אני, בתור אחת שלא בוכה על חלב שנשפך, רציתי להמשיך הלאה. כפרות הנזק למכוניות, אבל אמיר ניסה להבין מה קרה ואיך הגענו לכאן. יש מצב, בדיעבד חשבנו על זה, שהוא הסתכל על הרמזור הלא נכון ונסע באדום. חיכינו למשטרה שתגיע, כך לפי הפרוטוקול האיטלקי. אחת עשרה בלילה. קר. שני זוגות. היכרות ראשונית. “מאיפה אתם?" הם שואלים, מזהים את המבטא הלא מילנזי בעליל. “מישראל" אנחנו עונים עניינית ורואים את שהשניים מתרחקים מאיתנו כמו מצורעים. וכך, במרחק גדול המתנו למשטרה.
שם הבנתי. אנחנו זרים. זה לעולם לא יהיה המקום שלנו. כמה שנרכוש חברים ונרגיש שווים בין שווים באוניברסיטה ובעיירה הקטנה שלנו, בעת צרה, תמיד נבלוט בזרותנו. זה לא שלנו פה. זה שלהם.זו היתה הארה חשובה ומאז ידעתי שאיטליה ואנחנו זה זמני, למרות האהבה הגדולה.
את זה שהיו חסרים לי הטחינה, והפיתות והכוסברה והשווארמה והפלאפל והמלפפונים החמוצים של בית השיטה ושקדי המרק ושוקולד פרה ולחמניות צמה וחוף הקאנטרי ולהכיר את כולם בעיר ולאכול אבטיח בפלח גדול ונוטף ולא בקוביות עם מזלג, יכולתי לשרוד. תמיד האוכל והריחות של הילדות הם געגוע שלא חולף. אולי יכולתי לשרוד את הניכור הזה, אבל לא רציתי.
כשקבעתי עם איילה מהולנד, חברה וירטואלית שמעולם לא פגשתי, לעשות החלפת יצירות בנושא מנדלה, ידעתי שאשלח לה הכי ישראל שאני יכולה. איילה הלכה אחרי הלב ובחרה בבן זוגה ההולנדי כשהיא מוותרת על מולדת הילדות. בעיני זה מעורר הערכה רבה, אפילו הערצה. בעיניים שלי, אני מתכוונת. כי אולי לאיילה זה קל או ברור מאליו. אבל אני זוכרת כמה געגוע יש בדברים הקטנים שחסרים וכמה יכול להיות קשה להרגיש באמת שייך. באמת "של שם".
לא ניסיתי להכנס למה איילה באמת מרגישה, ניסיתי לתת לה את מה שאני רוצה להעניק. פיסות של מולדת. פיסות של זיכרון. פיסות של אהבה.
יצאתי בשישי חורפי אחד כדי לאסוף חומרים למנדלה של איילה. נסענו לחוף הים ושם אספתי אבנים וצדפים. רק לאחר ביצוע העבודה למדתי שהצדפים מוגנים ושאסור לאסוף אותם. היה קר ולא היו צדפים על החוף. היו רק במים הקרים , אז נכנסתי ואספתי ובחרתי אותם אחד אחד. אבנים מקומיות נאספו לכלי שלי, והצבעים של הים נמהלו לי בלב.
את המנדלה הכנתי מפסיפס ועשיתי שימוש חוזר באריחי קרמיקה וכלים שבורים. בסיס הקערה הוא קערת במבוק.
בחרתי לתת לאיילה ים וצדפים כמו שיש רק כאן. שילבתי אריחים שונים ובמיוחד שיברי אריח הולנדי מדלפט. וכשמצאתי אבן ירוקה נחושתית כזו (מאילת? מתמנע?) ידעתי שמקומה אצל איילה.
בלב המנדלה, בלב המערבולת יושב לו זוג. הוא מרכז העולם והעולם כולו סביבו. זו מהות האהבה, לא?
