ארכיון פוסטים מאת: סיגל בן נון‏

שביל ביער – מסע החיים שלי

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 28 פברואר 2011

כבר כמה שנים שאני רואה, בעיני רוחי, את מהלך החיים כמסע ביער. מסע שעיקרו הוא המסע עצמו – ההווה והצעידה בשביל כשהמטרות הן חלק משני של חווית הדרך.
לפעמים, כשקשה לנו או כשאנחנו עייפים, אנחנו נחים בקרחת היער, עוצרים, נתמכים ע"י חברים ואחר כך משנסים מתנים וממשיכים הלאה.
לפעמים אנחנו הולכים לאט ולפעמים מהר. לפעמים אנחנו מועדים בדרך התלולה ואז חוזרים ועולים על השביל וממשיכם הלאה.
לפעמים אנחנו מגיעים לצמתים שבהם אנחנו צריכים לקחת החלטה. ימינה? שמאלה? ישר? לפעמים אנחנו צריכים לעצור ולחשוב ולפעמים אנחנו יודעים לבחור את הדרך בקלות או סתם לתת לרגליים שלנו להוביל אותנו אקראית.

מה שכן, בכל צומת של החלטות, אין כל יכולת לראות מה קורה בהמשך השביל ואין אפשרות ללכת קצת, לבדוק  ולחזור. לחץ הזמן יש כוון – אי אפשר ללכת אחורה בזמן.  כל דרך שבחרת בה הוציאה מכלל אפשרות את שאר הדרכים, בהן לא בחרת.  כל דרך שלא בחרת בה – לעולם כבר לא תהיה דרכך.
אני מזכירה לעצמי תמיד שצריך להרים את העיניים מחרטומי הנעלים ולהביט קדימה אל עבר המשך השביל וגם להסתכל מסביב אל הפרחים העצים, הגמדים, הפיות, הפטריות והציפורים שנמצאים ביער של שביל חיינו. יש כל כך הרבה טוב ואור מסביב שחבל לפספס. יש אנשים טובים, ואירועים יפים ומשפחה יקרה. יש שירים יפים ברדיו וריח של פריחה באויר וקרני שמש שמפציעות אחרי הגשם. והכי חשוב, יש את המשך הדרך שצופן לנו הפתעות.

היער עם הפריחה הסגולה שבתמונה, שהוא בכלל ציור, סימן בעיני תמיד את המסלול הזה של החיים. האנלוגיה הברורה שלו למסלול חיים שצריך לקחת בו אחריות והחלטות ואפשר לעצור ולנוח או לעשות חלק מהמסע עם חברים אבל אין יכולת ללכת אחורה, מחזק בי את אי ההיגיון בבכייה על חלב שנשפך. מה שלא בחרנו – כבר איננו בתחום האפשרויות שלנו וככזה איננו מעניין אותנו יותר. מה שמעניין הוא הפניה הבאה, הלא נודע, העתיד וגם טיפה לפניו – ההווה, שהוא זה שקובע לאן תשאנה אותנו רגלינו.

The Road Not Taken – Robert Frost

Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth

Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing ther
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence
two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
And that has made all the difference

בקומונת תפירת בובות והכנת צעצועים היתה לנו, לפני יותר משנה, החלפה מאוד מעניינת. קראנו לה "החלפת מוזה". כל משתתפת שלחה לאחרת שהוגרלה לה, משהו שחשוב לה או שנוגע בה, כדי שיעורר במקבלת השראה ומוזה ליצירה כל שהיא. היצירה תשלח לשולחת ה"מוזה". אני שלחתי פרק ראשון בספר שאולי פעם אכתוב את שאר פרקיו. ומישהי שלחה לי את השיר The Road Not Taken, המופיע כאן למעלה. אני זוכרת את הרגע שבו קראתי את השיר לראשונה. ( לא, לא הכרתי אותו מהלימודים) הייתי קצת נבוכה לגלות שמישהו כבר חשב את מחשבותי וידע לנסחן ביתר בהירות ובפחות גמלוניות ממני. עצרתי נפעמת.
די מהר ידעתי שהפעם העבודה לא תהיה איזה אנלוגיה על המוזה, או משהו שהאסוציאציה שלו היא אישית שלי. הבנתי שיש משהו כל כך אוניברסלי ביער הזה ובדרכיו ובחרתי לצייר תמונה. בטקסטיל.

ציירתי בטקסטיל, חרוזים, חוטים וענפים.

גזרתי ותפרתי ורקמתי וחיברתי חרוזים צבעוניים, אחד אחד.  כך נוצר היער, שכבה אחרי שכבה.

ופרחים בצידי הדרך וכרי דשא קטנים ואבנים גדולות לשבת עליהן עם הצורך לנוח קמעה.

התמונה, כפי שנמסרה עם מסגרת מצופה בבד.

אני שונאת שקיות ניילון

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 22 פברואר 2011

אני לא סובלת שקיות ניילון. אני בכלל לא יודעת אם זה ניילון. נדמה לי שלא. נדמה לי שמבחינה כימית אלו שקיות פלסטיק.
עוד לפני שזה היה אופנתי או "אוהב כדור הארץ" – שנאתי את השקיות הללו. אמא שלי היתה רוחצת את השקיות ללא הידית והיה נשאר להן ריח דביק של חלב חמוץ.
כל דבר היו שמים בשקית ניילון. אם לקחת ספר בהשאלה – נתנו לך שקית ניילון כאילו אתה לא יכול להחזיק אותו ביד, אם לקחת בגד ששכחת פעם שעברה – נתנו לך שקית כאילו כך זה ישמור על הבגד נקי וסטרילי, שלא לדבר על אריזת בגדי החורף שבארון בשקיות ניילון מרשרשות.
אני באמת לא מדברת על הבזבוז והזיהום אליהם אנחנו כל כך מודעים היום. אני מדברת על הכיעור והתחושה הדוחה.

אנשים לבושים היטב נשאו ביד שקית ניילון חצי שקופה או שקית של נעלי משהו שידית הפלסטיק שלה כבר מעוותת מהמשקל. השקית שיוותה לכולם מראה של פליטים. מה, אי אפשר ללכת עם איזה תיק מסודר? שני תפוחים אי אפשר לשים בתיק? צריך שקית מרשרשת?

תמיד מצאתי בנשיאת השקיות הללו משהו דוחה. ובחיי שלא הייתי מעולם איזו נסיכה אנינת אופנה או עדינת נפש. (לתיכון הלכתי עם מכנסי אתא ונעלי בית משובצות, אז על תאשימו אותו ביתר סטייל)

חומרי הגלם מוכנים לגיהוץ. תמונות משולחן העבודה של המעצבת טליה תורג'מן

כבר שנים שכאשר אני לוקחת משהו מהבית של ההורים, איזה בגד שנשאר בארון או ספר, או עוגיות ביתיות, אמא שלי שואלת: "לתת לך שקית?" שזו כבר התקדמות כי פעם היא היתה מצווה עלי לקחת שקית. (על לקום ולעשות את זה בעצמה אין מה לדבר, אבל זה באמת לא העיניין עכשיו) ושנים שאני עונה לא :"לא, אני שונאת שקיות" ורעד של צמרמורת עובר לי בגב.

כשנהיה אופנתי לשנוא שקיות ניילון, הרגשתי מאוד "נכון". מסיבות השמורות עם משפחתי, לא הצלחתי לבטל לגמרי את הגעת השקיות האלו לביתי ומצאתי עצמי עם השקיות המרשרשות בהם שמים את הירקות.
כן, אני יודעת, אפשר לעשות שקיות מבד (בעלי מסרב לצאת איתן לסופר) אפשר לשים על המשקל בתפזורת (בעלי לא מוכן להתעסק עם זה בכלל) ואפשר ללכת לקנות במקומו של בעלי היעיל והחינני. (אני מעדיפה שלא כי לפעמים אני בעדיפות ראשונה על פני כדור הארץ…)
אז למדתי להיות סלחנית, לעדן קיצונויות ולקבל את האחר.  והשקיות הללו נערמות אצלנו (לבצפר לוקחים קופסא, קניות סוחבים בשקיות הירוקות) וחוץ משתיים שנכנסות לפחים הקטנים בשירותים, שאגב לא מצאתי פתרון הולם והגייני.
עד שנצליח למגר את השקיות הללו, הכל נערם.

ניסיתי לסרוג עם השקיות. יוצא נחמד, אבל התוצאה הסופית לא ממש נעימה לי. לבסוף, מצאתי את עצמי מגהצת. למדתי את הטכניקה מיעל המקסימה שארגנה סדנאות בהן לימדה (לא יכולתי להגיע ממיליון סיבות לא עיניניות) ופניתי גם להדרכה שמצאתי אצל סיגלין וכך גיהצתי לי חומר גלם.
יצרתי "בדים" ע"י גיהוץ של שכבות זו אל זו. צריך לשחק קצת עם החום של המגהץ, ההדרכות אומרות חום נמוך, אבל לי יש מגהץ מאוד חלש אז החום האפקטיבי היה גבוה יותר. החומר מתכווץ תוך כדי הגיהוץ ומלחים את עצמו בכל השכבות זה יותר הפתעות ועיוותים וצריך לקחת את זה בכחלק מתהליך היצירה.

חשוב לגהץ באויר הפתוח ולי יש אזור מצויין ומלא נייר פרגמנט, למרות שהשתמשתי ב"נייר סקיצה" שהוא יותר דק (מה לעשות ואני עוד מהדור ששרטט תכניות עם רפידוגרף…)

הראיתי למעלה כמה דוגמאות של חומר גלם "בד" שאולי יהפוך פעם לתיק, או אהיל, או פלייסמייט, או קופסה. לא ברור. כרגע צריך לפתור עוד את בעיית השוליים הלא נעימים. למי שלא הבין, אני מאוד טקטילית וחייבת לגעת בדברים שמעניינים גם אם כתוב במוזיאון שאסור… ואם החומר לא נעים – אז אני לא יכולה להשתמש בו ואם הוא נעים – אז לפעמים הוא גם יכול להיות קצת מכוער…

ולבסוף, אני חייבת להראות כאן משטחים מגוהצים משקיות שעושה חברה שלי שהיא מוכשרת כמו שד טסמני. (אבל לא נכחדת כמוהו!) קוראים לה טליה תורג'מן והיא יוצרת בנשמה בתחומים שונים ומשונים ויש מצב שאתחיל להראות דברים שהיא עושה. כי היא מפעימה.


שקיות מגוהצות של טליה תורג'מן, מעצבת .

(הבד ההוא שהראיתי בפוסט על הפרחים, הוא שלה!) התוצרים האלו, שעיניכם שוזפות,  הגיעו לידיעתי במקרה, ממש במקרה, לאחר שהיא קראה את הרשומה על הסיור בחיריה ושלחה לי תמונות.


עוד שקיות מגוהצות מדהימות של טליה תורג'מן, מעצבת .

אני חושבת שלא ראיתי בחיים שלי שקיות ניילון כל כך יפות. הן ממש "שקיות סינדרלה" – היא הפכה אותן ממוצר דוחה למוצר נחשק. שאפו!


ומה תגידו על השקיות האלו? משולחן העבודה של טליה תורג'מן, מעצבת .

מו ומו – מו המסעדה ומו האיטליז

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 14 פברואר 2011

אני לא זוכרת את התאריך המדוייק של הפגישה הראשונה שלי עם בעלי מסעדת המו ומו ברחובות (הרצל 177, פינת רח' גאולה). אני רק זוכרת שבדרך אליה, עצרתי את הטנדר שלי בצד הדרך והחלפתי בגדים מבגדי בוב הבנאי (קסדה נעלים, מכנסי ג'ינס וחולצה מהוהה) לבגדים של אדריכלית שהולכת להציג את עצמה. זה די משעשע, לעצור בצד הדרך ופשוט להתפשט. איזה מזל שאף נהג לא מסתכל בחלונות הרכבים שחונים בשול הדרך.

אני מודעת לזה שאי אפשר שלא להתרשם מהתמונות של המסעדה. לכן, אני חייבת להסביר, כבר בהתחלה, כמה דברים למען הסדר הטוב. המבנה המקורי הוא פשוט מדהים. זה בית מגורים משנות ה-20 של המאה הקודמת אשר נבנה על גבעה. לאחר כמה שנים נבנתה מתחתיו קומת החנויות והגג שלה היה למרפסת הבית. המבנה שימש במשך השנים כבית המשפט של העיר וכבנק ויש אגדה האומרת שבן גוריון מצולם מביט מהמרפסת אל מצעד יום העצמאות (בכל התסקיר ההיסטורי שערכנו לא מצאנו זכר לתמונה הזו, אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות?)

אני נשכרתי לטפל בתכנון האדריכלי בלבד (ארחיב בהמשך) ואילו העיצוב המלבב שייך במלואו למבנה החינני עצמו על העמודים, הלבנים, המרצפות והתקרה שלו, כמו גם לטוב הטעם של בעלי המסעדה. כמו שאמר לי אחד מהם בשלב מאוד ראשוני של העבודה המשותפת: "אני רוצה שהאנשים לא ישימו לב שעשינו שיפוץ" מי שמכיר את המסעדה יודע שזה לא הצליח לו מילולית, אבל רוח הדברים הצליחה. האקססוריז והאוירה המיוחדת נשמרו, כמו שהיה לפני השיפוץ ואפילו הודגשו.
בנוסף, אני חייבת לתת קרדיט גדול לשי אפשטיין, הצלם, שהצליח להוציא מהמסעדה תמונות כל כך מדוייקות וכל כך מעבירות את הרוח שלה ולי לא נותר אלא לספר את הסיפור שלי ולעטוף אותן ולהזמין אותכם ללכת לאכול שם כי האוכל משובח.

בשלב ראשון היה צורך דחוף לתכנן מחדש את המטבח ולהרחיבו לנוחות, הגיינה ולעמידה בתקני משרד הבריאות. בנוסף, היו במסעדה מספר בעיות שהתבקשתי לפתור בתכנון אדריכלי כולל. מעבר המלצריות לשולחנות שבמרפסת היה מסורבל ועבר באותה דלת בה נכנסו הלקוחות למסעדה. המסעדה שופצה בעבר, שפוץ וחזור ע"י בעלים שונים וצלקות השינויים והעיצובים שלהם נותרו בה. היו מספר מפלסים של רצפה באגפים שונים , ריצופים מסוגים ומזמנים שונים. בנוסף, היה צורך לתכנן שירותים תיקניים ולשלב את האיטליז שמהווה את לב המסעדה, באופן שונה ממה שהיה. הי צורך לפתור את בעיית האקוסטיקה שקיימת במסעדה וזאת תוך שמירה על תקרת הבטון המקורית חשופה.

תהליך התכנון היה עבודת צוות, כמו בכל הפרוייקטים שלי. דיברתי כבר על זה שאדריכל צריך לדעת במה לא לגעת ובנוסף הוא חייב לדעת להקשיב להיות עניו מול הלקוח שלו וצרכיו. תמיד יש מה ללמוד מאנשים בחיינו וב"מו ומו" למדתי המון.
כך, בתהליך משותף של התקדמות איטית, הקשבה הדדית, בחינת אפשרויות שונות והתפתחות, הגענו לתכנון שהשביע את רצוננו.  את המטבח תכננתי לפי ההנחיות של בעלי המסעדה והתכניות הועברו לאישור יועץ המטבחים. כמה נפלא לעבוד עם לקוח שיודע מה הוא רוצה ומה הוא צריך ויודע להעביר זאת בבהירות.

צילומי המטבח נעשו ע"י עופר גרובר

מצד אחד המבנה הישן הציב לנו בעיות לא פשוטות של התאמה למערכות המודרניות אך מצד שני הכין לנו הפתעות נעימות בעתיד.
ואכן, בזמן עבודות השיפוץ והחזרת המסעדה למפלס אחד התגלו המרצפות המצויירות של המבנה המקורי והן נוקו ושולבו אחר כבוד היסטורי ואסתטי במסעדה המתחדשת. בחירת החומרים, הגוונים והאביזרים נעשתה ע"י בעלי המסעדה. נכון, על חלק מהדברים דננו ביחד ואני יעצתי והצעתי פתרונות והבעתי את דעתי והבאתי דוגמאות לחומרים, אבל ההחלטות והבחירות היו שלהם. כבר אמרתי שאדריכל שיש לו לקוחות עם טעם טוב הוא בר מזל, נכון? אז ללא ספק הייתי בת מזל.

ועוד זכיתי.
זכיתי להכיר מקרוב את חיים לוי ז"ל, אביו של תמיר מבעלי המסעדה, שניהל את האיטליז במקצועיות ובחום אבהי רב. זכיתי לעבוד איתו ולשמוע את סיפוריו הנפלאים על ההיסטוריה של המקום. כל פעם שהגעתי למסעדה היתה תחושה שיש פה אבא, תרתי משמע. אני כותבת והגרון נחנק קצת ואני כל כך גאה להיות חלק מהצוות שעזר לשפץ את המסעדה והאיטליז לשמחתו ולשביעות רצונו.

החיים אחרי חיריה – רשומה ירוקה + חידה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 7 פברואר 2011

בשבילי חיריה זו מִיזְבָּלֶ'ה.
חיריה היתה ההר המרובע הזה שגבה מעט כל שנה וכשהיינו חולפים על פניו, בכביש חיפה תל אביב (היום קוראים לו "הישן" או כביש 4) היינו רואים משאיות נוסעות ועולות במעלהו. הן היו נראות כל כך קטנטנות וחמודות. באמת שלא חשבנו שהן גם מסריחות כמו אלו שעברו ליד הבית ועליהן הינו שרים-צועקים: "אוטו פַּחָזֶבֶל, שבר לי את הרגל"ארוע מכונן נוסף שלי עם חיריה היה תאונת שרשרת בכביש 4 (כן, כבר קראו לו כך) כשחיריה נמצאת ב"שעה 11" שלי. הייתי זו שהצליחה לבלום מבלי לפגוע במי שהיה לפני. כמה מכוניות שהיו אחרי צלחו פחות את מבחן שמירת המרחק.

כיום, בחיריה כבר לא טומנים פסולת והיא מהווה רק תחנת מעבר של שש רשויות מגוש דן. פורקים שם את תוכן המשאיות הזבל העירוניות ומעבירים אותו למשאיות צהובות וענקיות של 30 טון והן מעבירות את הפסולת של גוש דן להטמנה בנגב, באתר "דודאים". איזה שם יפה למקום של זבל…
הסבירו לנו שההעברה למשאיות גדולות כל כך נועדה כדי לחסוך דלק וזיהום סביבה נוסף. משאיות הזבל העירוניות אינן יכולת להיות גדולות יותר בשל מגבלות גודל הכבישים בערים ויש צורך להעביר את האשפה מהרבה משאיות עירוניות קטנות לפחות משאיות גדולות יותר.

מה שהכי מרשים בחיריה (ויסלח לי המדריך שרצה נתרשם מכמות האשפה, מריח המיץ של הזבל ומשאר בעיות כדור הארץ) זה מרכז המבקרים, עיצובו והשימוש החוזר שהצליחו האדריכלים והמעצבים של המרכז לעשות. הרבה זמן חיכיתי לסיור הזה ולכן לא חיכיתי יותר מידי וכתבתי על זה רשומה. הסיור נערך ביום שישי האחרון ביוזמת שכבת כיתה ח' במושב שלי, המועצה האזורית עמק חפר ותנועת הנוער המצויינת שלנו על מדריכיה הבילתי נלאים. המושב שלנו מאוד ירוק ומרכז הפרדת הפסולת היבשה כולל כעשרה סוגי הפרדה שונים וזאת בנוסף להפרדת הפסולת האורגנית מהיבשה. הסיור הזה הוא רק נדבך נוסף בירקרקות שלנו.

יום שישי. 9:45 בבוקר. אוטובוס צהוב. נהג נחמד. מגיעים למרכז המבקרים בחיריה. אני מאוד ממליצה על הסיור הזה באחד מימי השבוע או ביום שישי (סיור קצר יותר) יש ישובים וקבוצות אוכלוסיה שצריכים להגביר את המודעות שלא לדבר שזה באמת סיור מעניין (למרות שנציגת המועצה אמרה שזה לא מי יודע מה מעניין…) כמו שרואים מהתמונות – המקום מאוד מרשים ונותן המון רעיונות.

התמונות מדברות בעד עצמן. לא רק שזבל של האחד הוא זהב של האחר, אלא שמדברים שאחד חשב שהם זבל הוא עצמו יכול לעשות מהם זהב והוא שנקרא – שימוש חוזר.
שימוש חוזר הוא בעצם המטרה שלנו יותר מהמיחזור שעולה עדיין הרבה כסף ואף ממשיך לזהם את הפלנטה שלנו.
שימוש חוזר זו המטרה שלנו. ולא, הכוונה לא סתם לאגור את זה בבית ולא לזרוק אלא לעשות בזה שימוש חוזר במקום לקנות משהו חדש (אתה מבין, אבא? לאגור 40 שנה כל מיני דברים ללא שימוש רק דוחה את הפינוי שלהם לזבל ולא חוסך כלום)

אצלנו בבית עושים שימוש חוזר ושיטתי בשקיות בד. חמישים אחוזים מדיירי הבית שלנו מאוד מודע ואיננו לוקח שקיות פלסטיק מחנויות, גם אם אין לנו פתרון סחיבה אחר. מה קרה? האוטו קרוב, לא? כל פעם שמציעים לי שקית פלסטיק עם לוגו של החנות, אני מסרבת ומודיעה שאשמח לעשות פרסומת לחנות רק אם הם יעברו לשקיות נייר. שאר חמישים האחוזים פשוט מתעצלים, זה לא שהם נגד. פשוט עדיין לא הצלחנו לגייס אותם לגמרי. למען ההגינות אומר שאת הקניות במכולת השכונתית (חסכון בזיהום הסביבה!) אנחנו עושים עם שמונים אחוז שקיות בד. (נושא איסוף הירקות נתון עדיין לדיון סוער…)

אבל איך בכל זאת אפשר לפתור את הסוגיה?
האמת שחשבו על זה רבים וטובים לפני ועל הבסיס הזה התחלתי לתפור את הEcobag, שלי או אקותיק בתרגום חופשי ושובבי. הרעיון הוא שהוא מתקפל לגודל מאוד קטן ונוח לשימוש, שהוא כביס כדי שתמיד יוכל להראות טוב ונוכל לעשות בו שימוש חוזר וחוזר ולא פחות חשוב מזה, שאנחנו נראה טוב כשהוא מונח על כתפנו. מה שאי אפשר לומר על שקיות הסופר הירוקות שמבחינת תדמית כבר הטמיעו את היותן ירוקות, אמנם, אבל סתם שקיות של סופר.

את חלק מהתיקים נתתי במתנה בהזדמנויות שונות וחלק מהם ביצעתי לפי הזמנה.  שמעתי שבקיבוצים קוראים לתיקים מהסוג הזה, "תיק פֶּן" – פן נזדקק.
יש כאן בהחלט שימוש חוזר במקום לקחת שקיות פלסטיק ולזרוק. יש כאן שימוש חוזר כפול כי חלק גדול מהבדים של העבודות שלי הם שימוש חוזר של סדינים, מפות, בגדים וכ"ד.

וכמו שהבטחתי בכותרת, יש לי חידה: מה ההסבר של לחצני החרום שבתמונה מתחת?
אם משהו לא חיוני, למה הוא צריך לחצן חרום? ואם הוא לא חיוני, האם ללחוץ עליו בשעת חרום? האם הלחיצה עליו תקבל התייחסות חיונית או בילתי חיונית? האמת שזה נראה כמו המכונה שעושה "פינג" בסרט של מונטי פייטון, לא?
צולם במרכז המבקרים בחיריה.  (זכויות שימת הלב שמורות לבני הצעיר)

ים, משפחה וקערת רימונים לראש השנה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 1 פברואר 2011

זה התחיל בתנוחה מאוזנת, כשפני לשמש, גופי מופקר לחוסר הבריאות הנהדר והמלטף הזה והגלים מערסלים את הסירה ומטלטלים אותה בעדינות.  הטילטול הזה והליטוף של השמש מביאים את הגוף והנשמה למצב של שלווה כמו מדיטציה. המחשבות מתחדדות, אבל ברכות רבה ושביעות הרצון מתפשטת בכל האיברים.

היינו בעיצומו של שבוע חמולתי נהדר. סבא וסבתא, דודים ודודות, אחייניות ואחיינים ובילינו שבוע של בונדינג בים.

שבוע שלם בו העברנו את הזמן בקריאת ספרים, משחקי קופסא, שחייה ושכשוך, טיולים, שתיית ראקי ואכילת אוכל מצויין . לילות מתוקים של שינה על הסיפון עם רוח מלטפת והתכרבלות משותפת. תתפלאו, למרות שאמרתי "כל המשפחה", זה היה שבוע נהדר של שלווה גדולה והרמוניה מטלטלת.

איפה הייתי? טבעתי קצת בתמונות ובזכרונות הנעימים…

אה, כן. זה התחיל במחשבה שחוזרת פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח: "מה נביא למארחת?" בהתחשב בעובדה שהמארחת היא באופן קבוע אותה אחת, חמותי, התשובה הופכת למורכבת מחג לחג. הפעם היינו לקראת מפגש ראש השנה.
שמש אוגוסט המלטפת והגלים המערסלים חידדו את המחשבות ומצאתי את עצמי זקוקה להכין משהו בעצמי. בדיוק סיימתי לעבוד כמנהלת פרוייקטים שכירה ופרצתי לעצמאות והיתה בי כמיהה ליצור ולתת משהו משלי.

אני ממש זוכרת את הרגע שהתמונה הראשונה עלתה במוחי. התיישבתי באחת ומיהרתי לחדר לקחת את מחברת הרישומים שלי. עליתי בחזרה לסיפון והתחלתי לרשום בקדחתנות. רעיונות וצורות עלו במוחי, נרשמו ונותחו. צורות, צבעים, ציורים, מילים, וניסיונות של קומפוזיציה החלו למלא את הדפים. סקיצות של שברי רעיונות רדפו זו אחר זו בין דפי המחברת.

במוחי קרמה לה עור וגידים קערת פסיפס משברי כלים שמופיעים בה רימונים אדומים ועסיסיים. לא אלאה כאן בתהליך המורכב והמתסכל, לעיתים, של בחירת הבסיס לעבודה ולא אספר לכם את לחץ הזמנים בו הייתי נתונה מהרגע שכף רגלי נגעה שוב על קרקע יציבה.

אחרי ניסיונות ליצור בסיס מעבודת קרמיקה, נבחרה דווקא קערת במבוק בקוטר 45 ס"מ וזאת כדי להקליל את משקל התוצר הסופי. ההדבקה נעשתה בעזרת דבק קרמיקה מוכן לאחר הציור על הקערה.

אבני הפסיפס הן שברי ספלים, אריחי קרמיקה ושאריות עבודה של קרמיקאית. לעיטור השוליים נגצים (בועות זכוכית) אדומים כציטוט של גרגרי הרימון. התלבטתי הרבה לגבי גוון הרובה עד שבחרתי סופית. מי שעוסק בתחום יודע שזו דווקא החלטה מאוד קריטית היכולה לשנות מן הקצה אל הקצה את מראה התוצר. אפקט רובה כהה אינו דומה לאפקט של הבהירה וגם רובה לבנה נותנת תחושה שונה מרובה בגוון חול.

את הקערה הספקתי לסיים לארוחת החג. אבל לא הבאתי אותה ריקה.
הכנתי חלה מתוקה, קלועה כצמה הנסגרת למעגל, כנהוג בראש השנה והיא הונחה אחר כבוד על קערת הרימונים.  ארוחת החג היתה נפלאה כתמיד, בחיק המשפחה, החלה החמה נבצעה בשמחה רבה בעזרת הידיים וכך נפתחה לנו שנה חדשה, מתוקה ומבטיחה.

לילה ראשון בפרובנס

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 24 ינואר 2011

כמו שסיפרתי ברשומה הקודמת על הטיול לפרובנס, זה לא מובן מאליו כיצד מתכננים טיול לנער בר מצווה ולאימו. מצד אחד רוב תחומי העניין שלו – זרים לי ומן הצד שני, תשומת הלב שלי לפרטים והצרכים שלי שונים משלו. הבחירה הראשונה שעשיתי, של מבוגר אחראי אך לא היסטרי, היא להזמין מקום לינה מראש רק ללילה הראשון, עם ההגעה לצרפת. הזמנתי מקום מראש גם לאחד הלילות שאחריהם קבענו לצאת לרפטינג. בשאר הלילות נכנסנו ללון בעיירות אליהן הגענו.

אני חייבת לציין שמבחינה מסויימת העיקה עלי הבחירה הזו, כי נותר אלמנט של לא נודע, אולם אותו לא נודע סיפק לנו הרבה חופש בחירה, גמישות בשינויי ספונטני של המסלול המתוכנן מראש (זוכרים? עמוד מתוקתק לכל יום + מפות + הסברים)

המחיר של הגמישות הזו שולם במקומות לינה לא הכי מגניבים. אין בי צער או חרטה על כך הן כי אני לא נוהגת לבכות על חלב שנשפך והן כי הגמישות והחופש היו חשובים לנו מאוד, יותר ממקומות יפים ומושלמים. אבל מי שרוצה לתכנן טיול פחות לחוץ מבחינת הקילומטרים – הייתי ממליצה לו לעשות עבודת תחקיר מוקדמת ולקבוע מראש היכן הוא ישן ובכך להעצים את החוויה הפרובנסלית.
הלילה הראשון שלנו בפרובנס היה באחד המקומות הכי יפים שראינו מעודנו וזו היתה קבלת פנים נפלאה. בהתחלה חשבנו זה רק בגלל שזה הלילה הראשון אבל עם התקדמות הטיול הבננו שפשוט זה אחד המקומות הקסומים עלי אדמות.

את le-presbytere ‬ מצאתי בחיפושים דרך גוגל (הקלדתי בלועזית, פרובנס ואת שם האזור בה ו/או את שם העיר הקרובה) ישבתי עם מפה, בדקתי תמונות ושלחתי מיילים לכל המקומות שמצאו חן בעיני.כמו שאתם רואים בתמונות (אם לחצתם על הקישור) המקום מאוד מיוחד ועיצובו הכבד הוא טיפוסי לאזור. את החדר בחרתי מראש, לפי התמונות ובלא היתה בעיה לא לשלם דמי קדימה, אולי כי זו לא היתה העונה הבוערת כבר (תחילת ספטמבר).
מערך חדרי האירוח (Chambres d'hotes), נמצא במנזר קטנטן ונפלא בפאתי העיירה הפיצפונית, St. Etienne du Gres. היא קרובה ל-Arles, Les Baux des Provence ו-Saint Remy de Provence. זו עיירה עם רחוב ראשי אחד, מעט חנויות וכנסיה קטנה אחת. מגיעים עד הכניסה לכנסיה של העיירה, (כנסיה = אֶגְלִיז = Eglise‬) משם מתקשרים לגברת  בעלת האכסניה והיא תבוא אליכם עם המכונית שלה או שתסביר לכם במדוייק כיצד להגיע. חובה לומר שכאן הצרפתית היא נדרשת מאוד. לכתוב באנגלית ולסגור תאריכים במייל עוד יודעים כאן, אבל לדבר באנגלית ולהסביר כיצד להגיע – זה כבר יותר מסובך.

את פנינו קידם מבנה ישן ומקסים הטובל בגינת תבלינים ופרחים חלומית. לצערי, מרוב התרגשות שכחתי לצלם אותו ושמתי תמונות שהורדתי מהאתר שלהם (התמונה הקודמת. לצערי, כי המציאות יפה יותר) את תמונות הגינה הקידמית צילמתי מחדרנו שבקומה השניה. זו הגינה שבבוקר הוגשה בה ארוחת בוקר צרפתית מצויינת עם ריבות מעשה הבית. בחצר האחורית יש גן מקסים עם בריכה קטנה שלא יכולנו שלא לטבול בה מייד עם הגיענו.

בחרנו בחדר "MUCHA". החדר הוא ע"ש הצייר הצ'כי ואשאיר לכם את ויקיפדיה לקבל מושג קל עליו. ראיתי תערוכה שלו בברצלונה ולהיות בחדר שרפרודקציות שלו תלויות בו נראה היה לי פתיחה מצויינת לטיול.

כשנכנסנו לחדר שהיה בקומה השניה, קידם את פנינו עיצוב שהיה מושלם למקום. אשאיר לתמונות לדבר את ההתפעלות שלי מהמקום.

ארון עתיק מצוייר ביד (שאסור לפתוח אותו), שימו לב לסטיילינג: המנורה, הפסלים, הכדים והפרחים היבשים.

זו המיטה שקידמה את פנינו. קווילט טיפוסי לאזור, מנורות לילה קסומות, ארנובו בכל פינה.

לא יכולתי שלא להתפעל מפינת הטואלט הזו. בכל היופי הזה, בעלת הבית לא שכחה לצייד את האורחים במגוון רחב של ספרים על האזור, ברושורים של מסעדות, אמנים ופעילויות שונות שיכולות להתאים למגוון מאוויים.

הדלת לשירותים מרופדת בד שעיצובו אופייני לאזור, הספה מכוסה בקווילט ושמיכת קרושה. מראה מקסימה ותמונה של MUCHA.

על אחד הקירות היה מן טפט-ריפוד לבן שארוגה בו הציקדה, מלכת פרובנס, או, כמו שהם קוראים לה, בצרפתית La Cigale…. (מבטאים את זה: לָה סִיגַל. כמו שזה נשמע בעיברית)

בכלל, פרובנס היא ללא ספק ארץ השמש. אני חושבת שלנו, כישראלים, קל מאוד להתחבר אליה ולהרגיש נוח. הטעמים של המזון חזקים ונעימים לנו: שמן זית, רוזמרין, טימין, אורגנו, שום וכ"ד. (ברשימות ההמשך יגיעו גם מתכונים..), מזג האויר מוכר לנו (היינו בספטמבר), והאופי החם של בני המקום מדבר אלינו (ידיעת הצרפתית עוזרת לבונדינג..) כל המוכר הזה מתובל בטוויסט קטן ומקומי שלוקח אותנו אל אירופה ולא אל המזרח התיכון. קצת מוכר וחמים וקצת חדש ומרתק – מתכון בטוח להנאה בטיול!

לרשומה הבאה

דברים מחממים לחורף

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 17 ינואר 2011

אבא שלי היה מלח על אוניות. הוא גם היה בחיל הנחיתה של הפלי"ם.  "בימים שמלחים היו מברזל והספינות מעץ" הוא תמיד אומר. "לא כמו היום שהמלחים מעץ והספינות מברזל" הוא מסביר. בימי הסערה הכי נוראים הוא היה אורז את כל המשפחה והיינו נוסעים ליפו לראות את הסערה. אני לא יודעת להסביר בדיוק איפה זה ביפו, אבל סיבוב קצר יביא אותי לנקודה המסויימת בה אתה רוכן מעל מעקה ורואה את הגלים מאיימים להתנפץ עליך. ולפעמים גם מקיימים…

כל גל שהתנפץ לו על הקיר, גורם לנו לסגת אחורה, היה זוכה לקריאות התפעלות כמו "וואו", ו"יאא" וכל זה היה מתבל את החד שיח הנלהב: "ראית את זה???!!, ראית איזה גובה הגל??!!"

היו לנו בגדים להחלפה באוטו והיינו חוזרים הבית מאושרים מההרפתקאה כשההורים חוזרים בפעם המיליון על התמיהה השנתית שלהם "אנחנו לא מבינים למה אנשים לא אוהבים חורף" (ההורים שלי בכלל לא מבינים איך מישהו יכול לחשוב באופן שונה מהם – אבל זה באמת נושא לפעם אחרת)

אני ילידת הקיץ (אוגוסט) שלא כמו שני הורי שהם ילידי החורף (אוקטובר) ואני, באופן מובהק, אוהבת את הקיץ. נעזוב רגע קיצוניות. אני אוהבת קיץ. בחורף תמיד קר לי, תמיד עצוב לי, תמיד חסר לי סרוטונין ותמיד אני מתבאסת שקמים בחושך ושהלילה יורד עלינו כל כך מוקדם ומכבה לנו את היום.
את החורף אני אוהבת בימיו העדינים, כמו הגשם הראשון שאחריו יש ריח נפלא כזה של אדמה צמאה שסופסוף רוותה מים. עצי הדולב בגינה שלי מוסיפים גוון מיוחד לריח הגשם. אני גם יכולה לאהוב אותו סוער וקר אבל כשאני לבושה היטב היטב ומכורבלת לי בבית וצופה בגשם דרך החלון, עם ספל שוקו טוב או מרק מהביל, עדיף מכורבלת עם בני המשפחה בטרינינגים בסופ"ש. בחורף שעבר היתה לנו החלפה מחממת בפורום אומנות הטכסטיל והליבוד. גם אני וגם עופרה, ששלחה לי בקבוק מקסים, חשבנו על בקבוק מים חמים כמחמם האולטימטיבי .

הרעיון היה שלא יראו בכלל את הגומי של הבקבוק ושהבקבוק יהיה מלטף ומפנק. עיקר הבגד הוא מפליז וורוד מקושט בשאריות בדים ובמיחזור של חצאית חומה רקומה בוורוד. את הבקבוק סגרתי  ב"פקק" בצורת ראש של כבשה. בעיני הרעיון תפס כל כך שנתתי גם אחד כזה גם לאחת האחיניות שלי , ילידת החורף הפעם בגווני תכלת וחום וגם כאן יש מיחזור של שאריות בדים שהיו לי.

יש משהו נורא וינטג'י בשימוש החוזר בבקבוק מים חמים כמו הסבתות שלנו, אבל באמת שאין על האמצעי הזה. והוא גם מעולה למי שנתפס שריר. יותר טוב ממסז' ויותר טוב מכל משחה. פשוט לחמם את השריר עד שישתחרר. עוד דרך מעולה ומתוקה להתחמם, זה להכיו שוקו חם ומהביל, מבושל על האש ולהעשיר אותו עם קוביות שוקולד. כשהיינו ילדים לא היה "שוקולית", אז שוקו חם עשו רק בבישול אישי ובעיני זה הכי טעים, הכי בית והכי מפנק.

אני מצרפת כאן את המתכון המעולה של שוקו הבית שלנו.
בשל אוריינטציה איטלקית קלה, המתכון הולך לכוון הצ'וקולטה אך מי שמעדיף סמיכות מועטת יכול להמעיט בכמויות הקונפלור או לוותר עליו בכלל. המתכון בתמונה הודפס בדיוק לפני שנה ומאז הוא ממוגנט למקרר ונשלך לאזור הבישול באופן תכוף למדי.

עוד דרך מעולה להתחמם היא להתכרבל עם חתול. בתמונה אסף בתנוחה חורפית עם גרי, אחד ממחממי החורף האולטימטיביים שלנו.

איך מנציחים ילד שנקטף בדמי ימיו?

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 10 ינואר 2011

פגשתי אותה לראשונה בבוקר די אביבי.
ערב קודם היא פגשה איזה מעצב וקיבלה ממנו סקיצה כללית לעיצוב חדר ההנצחה של קובי. מהפגישה היא יצאה נסערת, מאוכזבת ובוכיה. לאחר אותה פגישה היא בכתה ברוב יאושה על אוזנו של מנהל הפרוייקט (בטלפון) והוא חיבר ביננו. השאר הוא היסטוריה.

"זה היה נורא" היא שחה לי על כוס קפה.
"הכל שחור, שכול, מוות, כמו חדר זיכרון למוות של קובי" היא ניסתה להסביר מה היה כל כך נורא.
"אני רוצה להנציח את החיים שלו. את המוות אני זוכרת כל הזמן" היא דייקה בהסבר שלה.

אביבה היא אמא של קובי איכלבום שנפל בנצרים בעת פעילות מבצעית ב-10/3/2002.  קובי היה לוחם ומפקד מצטיין בחטיבת גבעתי ולאחר מותו אביבה הקימה את עמותת בית קובי ששמה לה למטרה לטפח חיילים בודדים ולדאוג להם לבית חם כמו הבית ממנו הוא בא.פגשתי אותה לראשונה בבוקר די אביבי.

בפעם הראשונה שנפגשתי עם אביבה זה היה במשרדי העמותה בגבעתיים. המבואה שימשה כחדר ההנצחה. זה היה חדר מלא חיים. פרחים בכל פינה, ריהוט סולידי ומדוייק וקירות בצבע צהוב חם. על אחד הקירות התנוסס, באותיות זהב מודפסות בעזרת שבלונה, ציטוט של יוני נתניהו. ציטוט שקובי מאוד אהב.

אהבתי את האוירה ששרתה בחדר וחשבתי לעצמי שלפעמים אדריכל צריך לדעת במה לא לגעת.
אביבה הסכימה איתי לחלוטין והלכנו על חדר מואר, חם, מחבק ומנציח את חייו של קובי ואת אהבת החיים שלו.

עבודות השיפוץ היו בשיאן ואני נכנסתי על תקן של "אדריכלית פנים", נאלצת להתאים את עצמי ללוח הזמנים הצפוף של הפרוייקט ותוך כמה ימים להוציא תכניות של קירות גבס, מיקומי התאורה, תכניות חשמל ולתת פתרון לעמוד שהיה "תקוע באמצע" החלל.

בחרתי להשאיר את הגוון הכללי של הצהוב החם והמחבק.
גם את הציטוט רציתי להשאיר אולם לא בעבודת סטנסיל פשוטה אלא חיפשתי לתת ממש נפח לאותיות.
כמובן שאפילו לא חלמתי להוריד את העמוד העגול שנשא מעליו בנין בן שלוש קומות. הוא נצבע בטיח אקרילי בגוון סגול של גבעתי כך ונראה כאילו הושם שם בכוונה תחילה. לידו הנחתי סלע לקט שנבחר בקפידה  מתוך עשרות שבחנתי וצמח צומח מבין נקיקיו. להשלמת אוירה של שלווה וצמיחה שמתי מזרקה מוסווית שנותנת צליל שקט של פכפוך מים.

החיפושים אחרי החומר ליצירת אותיות הציטוט על הקיר לקחו אותי לכל מיני מקומות וחומרים והיה לי ברור שאני הולכת להשתמש בחומר שלא זה ייעודו (מכירים את זה שיש הרגשה של המצאה? אז זהו. שם הייתי)

שלחתי את לחמי בפורומי הבניה והיצירה בתפוז ושם התחילו דברים לזוז.
בפורום שיפוץ ובניה שלחו אותי לחרשי ברזל אבל הקונטוציה של חדרי זיכרון לא התאימה כאן, כאמור.אני חושבת שהשימוש בדבק קרמיקה מוכן היה רעיון שלי מהיכרות עם תכונותיו בעת הדבקת הפסיפסים שלי, אבלהבנות של פורום אמנות שימושית בתפוז הן שעודדו אותי שהדבר אפשרי  ואף סיפרו על ניסיון דומה, צרפו תמונות והנחו אותי לגבי התנהגויות שונות של החומר תוך כדי עבודה.

ביום המיועד (שישי, כשאין כמעט אף פועל) הגעתי עם שבלונה של הציטוט, עשוייה מקאפה וחתוכה בלייזר שהוכנה לי ע"י מכון מצויין לשילוט. הדבקתי את הקאפה בעזרת נייר דבק לאחר שפילסתי את שורות הטקסט והתחלתי למלא את האותיות בדבק קרמיקה כשאני משתמשת בשפכטל קטן ומסיימת את פני האותיות באופן לא חלק.
לאחר הסיום, כשכולי רועדת (כי אבא שלי אמר לא לתת לזה להתייבש עם השבלונה כי הכל ידבק לי) וכולי חוששת שכשאוציא את השבלונה זה עלול להיות מוקדם מידי ועל הקיר ישארו רק ליכלוכים וכל הדבק ישאר תלוי על השבלונה, קראתי לאחר הפועלים ובעדינות משכנו את השבלונה באופן אופקי הרחק מהקיר.

אושר גדול אינו צירוף מילים שמספיק כדי לתאר בכלל את התרוממות הנפש שהרגשתי. הנחתי את השבלונה בצד והתבוננתי מאושרת בתוצאה.

כאן הגיעו לידי שימוש העצות שקיבלתי במבנות פורום אמנות שימושי.
הדבק, שמושפע, בשל כובדו, מכח המשיכה, התחיל נוזל ומעוות קלות את האותיות. וכך במשך חצי שעה לפחות עמדתי והבטתי בציטוט נוזל לו אט אט. בשקט שנבע מהיסטריה פנימית (נשמע סתירה אבל זה מה שזה היה אימה פנימית שששיתקה אותי כך שמבחוץ נראתה כ"קוליות") חתכתי כל נזילה בעזרת שפכטלון דק. בודקת כל פעם שהאותיות בפרופורציות הנכונות ולא נזילתיות כמו השעונים של דאלי. כשעבר הזמן, החומר התקשה והציטוט התנוסס לו מלא הוד והדר בדיוק, אבל בדיוק כמו שרציתי.

אחר כך הצביעה של כל הקיר, צביעת האותיות במכחול דקיק, הוספת ברק זהוב לבקשת אביבה והנה התוצאה הסופית.

אני רוצה לשלוח פרחים לאנשים הרעים שחלפו בחיי

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 3 ינואר 2011

כבר כמה פעמים שאני מנסה לנסח את הרשומה הזו.
כשאני מנסה להעלות את זה על הכתב זה קצת מסתרבל ומסתבך ונותן משנה חשיבות לאנשים ואירועים שלא הייתי רוצה לתת להם כוח מעבר למה שהם לקחו ממילא.
אתחיל, אולי, בלומר ששנים היתה לי חתימה ב"תפוז" שטענה ש"אין רע בלי טוב" אחריה שמתי את האייקון הזה: .

וזו תהיה השורה התחתונה של החלק ההגיגי של הרשומה הזו.

או שאולי פשוט אתחיל את הרשומה בלספר לכם על החברה הטובה שלי, רחלי, איתה אני חולקת כבר כמה שנים הרבה כאב ושמחה ומחשבות והנאות. היא כמו אחות ונשמה תאומה והיא יקרה לי מאוד. (ותודה לפורומים של תפוז שהכירו לי אותה)
באחד הימים שישבתי לחלוק איתה משבר מסוים , אמרתי לה שאני כבר מספיק בוגרת כדי להבין שעכשיו יש אנשים שעושים לי רע, אבל יום אחד אוכל לומר להם תודה.
לא, זה לא היה מתוך קלישאתיות, אבל כמו שהזמן הוא באמת באמת מרפא ומקל – מניסיוני, אז אותו ניסיון מורה לי שמדברים רעים פשוט צומחים דברים טובים.

אולי אפשר להשאיל מעולם החקלאות ולומר שהצמיחה באה מהזבל…

הרשומה הזו עיקרה הוא בהשאלה מעולם החקלאות.

אני זוכרת עד היום את הנקודה בה אמרתי לה: "אני יודעת שיום אחד אני אשלח לו פרחים ואומר לו תודה על זה שהוא היה כל כך זבל ואיום" המשפט לא בא בקלות או כמובן מאליו.
"אני יודעת שעכשיו אין לי שום יכולת לחוש רגש תודה. אבל אני יודעת מהניסיון שהרגש הזה יבוא" הוספתי.לימים, עברו בשיחותינו עוד "אנשים רעים" ושתינו למדנו לומר לעצמנו שעוד יבוא היום שנרצה לומר להם תודה על הרוע שלהם ולשלוח להם פרחים. אני לא אתן יותר פרטים בעיקר כי אני לא רוצה שאנשים רעים מסויימים ידעו כמה חשובים הם היו בחיי וגם כי אולי פעם באמת אחליט לשלוח להם פרחים ולהודות.

אם לא הבנתם למה יש צורך לומר תודה על רוע, אז רק אומר שאני מאמינה שברגע שאתה מגיב על אותו רוע ומשנה משהו מההתנהגות שלך, מהעבודה שלך, מהאופן שבו אתה עושה דברים או מתייחס, אז אתה צומח מבחינה אישית.
הרבה פעמים אנחנו נוטים להעדיף את ההישארות במצב מסויים מתוך הפחד לשינוי או מתוך חוסר הידיעה שיכול להיות קיים כזה שינוי. איש רע באמצע הדרך יכול ממש להכריח אותנו לשנות.
לשנות כי אנחנו לא מוכנים לסבול יותר.
פשוט זהו.

זה יכול להיות מקום עבודה שעושה לנו רע ואנחנו מחליטים לקום יום אחד וללכת הלאה וכך מוצאים מקום עבודה חדש ונהדר או שינוי בקריירה. זה יכול להיות אדם שהטיח בנו דברים או עשה לנו דברים קשים /מעליבים/ מכוערים כדי לגרום לנו לחשוב או לעזוב אותו או לשנות משהו בדרך התגובה שלנו או להתלונן ולגלות בעצמנו כוחות שלא ידענו שיש.
אני בטוחה שכל אחד מאיתנו, אם יפשפש בהיסטורית לקיחת ההחלטות שלו,  ימצא את אלו שבמקום לנטור להם טינה הוא צריך לומר להם תודה ולשלוח להם פרחים כי רק בזכותם הוא הגיע עד הלום.

אחרי כמה זמן רחלי אמרה שבקצב הזה אנחנו חייבות לפתוח חנות פרחים כי נפשוט את הרגל מרוב שליחת זרים.. לא עבר הרבה זמן והחלטנו שחנות לא תספיק ואנחנו שוקלות לפתוח משתלה כדי להוזיל את הוצאות הפרחים שלנו שהרקיעו שחקים.ומאז, כל איש רע או אירוע רע , מביא אותנו להביט, לשקול  את המצב בניסיון להבין את הסיבה לכך שנצטרך, בעתיד, לקנות לו פרחים. הסיבה קיימת, זו רק שאלה של זמן עד שנבין ונדע אותה. רציתי להביא גם לכם את העצה הזו. בלי קלישאה – הביטו אל הרוע בעיניים וגלו איך אתם צומחים ממנו.

בעתיד הקרוב, כשנפתח את המשתלה שלנו, תהיו כולכם מוזמנים לקנות זרי פרחים ל"רעים שלכם".

את מתלה המגנטים שבתמונות עשיתי ל"החלפה אביבית" בפורום אומנות הטכסטיל והליבוד.
בין שתי שכבות בד שמתי לוח פח מגולוון שלקחתי ממסגר. זה בעצם לוח הודעות שיכול "לעבוד" גם בלי הודעות וגם יכול להיות משחק של ילדים כי כל מגנט שמחובר אליו פרח נצמד לפרח אפליקציה שכבר קיים. וגם הקומפוזיציה ניתנת לשינוי לפי מצב הרוח.
רוב הבדים אינם חדשים אלא בדים שנעשה בהם שימוש חוזר. שאריות מבגדים שנתפרו לי, שאריות שניתנו לי בזמנים שונים ע"י אנשים שונים, כרית ישנה, חצאית שאני לא לובשת יותר, בדים שאני לא זוכרת את מקורם ואפילו בד שעיצבה חברה יקרה שלי. הכפתורים בחלקם מהקופסא של סבתא.

הפרחים צומחים מכיס דשא בתחתית הלוח ובו פורחת סיגלית.יש כאן הומאז' קטן לחברה טובה ומעצבת מבריקה שבתחילת דרכה עיצבה טכסטיל. שמרתי דוגמאות מההדפסות הראשונות שלה. עלי הכותרת של הסיגלית והעלים בבד ירוק בהיר עם האיורים האתנים, הם פרי יצירתה.

ועוד הומאז' קטן, קצת אישי, לדייזי שיוצאת מנקודה שפלה של רוע אל דרך של צמיחה ופריחה (ואולי תצטרף למשתלה של רחלי ושלי) בתמונה מרגניות שליבדתי בהדרכת אירית דולמן.

ארוחת צהרים בפרובנס

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 27 דצמבר 2010

הכל התחיל שלוש שנים קודם, כשאחיו הבוגר, בכורי, נסע עם אביו לטיול בר מצווה לתאילנד. אני וצעירי נשארנו בבית ובילינו תקופת בונדינג נהדרת שבה הכריז הברמצווה המיועד: "אמא, את טיול הבר מצווה שלי אני עושה איתך" זה לא שלא הייתי מוחמאת, אבל שלוש שנים זה הרבה זמן, אז לא ממש התרגשתי.
עברו השנים, התחלפו היעדים והבַּרמִיצוֶוה בּוֹחֵר החליט על טיול גבינות ויין בצרפת ושאכן הוא נוסע עם אמא. אמא שלו קבעה שזו תהיה פרובנס.

חרשתי את הרשת ואת הספרים והחוברות האמיתיים. ברור שגם רכשתי ספר מדהים על צרפת והתחדשתי לי במפה מעודכנת של פרובנס. אני מסרבני הג'יפיאס. לא ברור אם זה כי אני לא אוהבת שמישהו אומר לי מה לעשות, הצורך בשליטה או שזה מתוך הצורך לדעת את מקומי במרחב ולא רק להגיע מנקודה לנקודה. (בטח זה גם וגם וגם)

לא פשוט לבנות טיול בר מצווה לנער אינטליגנט, סקרן, אנין טעם, אך בכל זאת כמעט ילד. רשימת ה"מה צריך לראות בפרובנס" צמחה ותפחה.צריך זה לא במובן של חובת דין וחשבון למישהו אלא במובן של כדי להכיר ולהבין את פרובנס כדאי, מומלץ, שווה לעשות ככה וככה.איך אפשר בלי האימפרסיוניסטים וגילויים את האור הים תיכוני? מה, לא נקח אותו לראות את מאטיס, ואן גוך וגוגן? לפחות קצת פיאקסו? מוזיאונים? או בתי קפה? ומה עם פארקי שעשועים? ולאכול את האוכל האופייני? ומה עם הבשמים? פרובנס היא המזקקה של עולם הבשמים, אבל מה לגבר גבר ולבשמים? ונופים משגעים ועיירות פרובנסליות – כמה הוא יכול לספוג לפני שהוא נרדם משעמום? זה בכל זאת טיול הבר מצווה שלו .

כמו כל מופרעת קשב – אספתי קודם את כל, כל, כל המידע והעיניין מכל המקורות, מבלי לתת סדרי חשיבות. על המפה סימנתי גיאוגרפית מה יש בכל מקום ומקום. מצאתי מוזיאון של ממתקים ומוזיאון של שוקולד, מקום לחתירה בקייאקים ומקום לראפטינג, כמה מוזיאונים על הבשמים וזיקוק השמנים מהפרחים וכמה המלצות על מקומות שפשוט אי אפשר לדלג עליהם מבחינת האימפרסיוניסטים.

את הטיול התחלנו במרסיי, שם לקחנו את המכונית הקטנה שלנו ויצאנו לדרך לפי המתוכנן. כשהצעיר מתגלה כנווט מעולה, איש שיחה מלבב ובעל סבלנות רבה כלפי אימו. להלן הנהגת.לכל יום הכנתי דף עם המסלול המיועד + סיכום בסיסי של מה יש לראות בכל אתר, טלפונים ושעות פתיחה וצירפתי מפות מקומיות היכן שהיה צורך. זה אמור היה לשמש בסיס לשינויים. ואכן זה שימש.  בטיול אין צריך, יש מה בא לנו ולפי זה התנהלנו.

הבחירה, מראש נפלה על טוזיג* בחיק הטבע של בגטים, יין, גבינות ונקניקים. הבאתי מהבית מפה משובצת כמו זו שקישטה את שולחן הבר מצווה ומכאן פשוט חגגנו. כל יום חידשנו את מלאי המצרכים, קנינו בבולנז'רי מקומיות, גילנו את הגוואקמולי באיזה סופר (ממש מזון צרפתי אותנטי) ויום אחד אפילו קנינו עוף בגריל בדוכן ברחוב (משהו שונה לגמרי מהעוף שלנו)
גולת הכותרת היתה המיקום. כל פעם כשקרקרה לנו הבטן, חיפשנו את הנוף היפה והמתאים לארוחת הצהריים שהמתינה לנו בסל הפיקניק שקנינו בשוק ב- Gordes. כאן בתמונה ארוחה על גדת הנהר למרגלות Pont Du Gard, אקוודוקט רומי בן 2000 שנה.

בתמונה מתחת, ארוחה באמצע הדרך ב Hotes des Provence, בחזרה מהרפטינג. בגט מול קניון הנהר.

פה בתמונה, בנקודה הצופה על הריווירה הצרפתית, ארוחה של עוף בגריל ברוזמרין שקנינו באיזו עיירונת בדרך.

בנקודה הזו היה לנו קטע משעשע כאשר זוג עצר בצידי הדרך כדי לצלם את הנוף הנפלא. הם התלחששו בינהם, כרבים אחרים שהיו רואים אותנו כל יום באמצע שומקום, נהנים מטוזיגנו באמצע הנוף. בשלב מסויים הגבר הסתכל עלינו ואמר לאשתו: "אין דברים כאלו" בעברית. כמובן שצחקנו וענינו לו שהוא צודק…
_____________________________________________________________________
*טוזיג = פיקניג. מילה נהדרת שלמדתי מהמתרגם של אניד בלייטון, בסיפרי החמישיה הסודית. גם להם היה סל לטוזיג ואמא של ג'ורג' היתה ממלאה להם אותו בכל טוב כשהם היו הולכים לחוף הים או לאי שלהם.

הרשומה הבאה

תיאוריות באדריכלות ♥.F.F

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 21 דצמבר 2010

אני לא אוהבת חלונות בולטים.
"חלונות בולטים" הוא השם בו מכנים חלונות שיש להם מסגרת שבולטת באופן ניכר מעבר למישור החיצוני של הקיר. אני מודה שמבפנים הם עושים חסד עם הבית ויוצרים אדן חלון רחב שמגשים את האשליה של קירות אבן ירושלמים ועבים עם אדני חלון רחבים להניח עליהם כריות ישיבה, עציצים, חמוצים וגם כמה פיות וגמדים. אבל, בעיני, הם כל כך מכוערים מבחינה חיצונית.
פעם היה טרנד של חלונות בולטים, אחר כך הוא חלף ואחר כך הוא חזר…

F.F.F. אלו ראשי ראשי תיבות של Form Follows Function ובתרגום חופשי – הצורה נובעת מהפונקציה. האדריכל לואיס סליוואן טבע את המושג ודן את תנועת המודרניזם באדריכלות להיות מותקפת לנצח על הפשטנות הלא אסתטית הזו.

אני דווקא מסכימה עימו. אצלי תמיד הפונקציה היא הראשונה להיות מתוכננת וסגורה ולפי שביעות רצון הלקוח. כמובן שהדרך סוגה גם בכמה אפורים וטעם אישי נמזג גם לפונקציה, אבל לעולם הפונקציה תהיה זו שתוביל את התכנון שלי.
לה קורבוזיה אמר שהבית הוא מכונת מגורים ולקח את התכנון שלו לקצה קצת נוקשה לטעמי, אך עם זאת מובן ונכון.
בעיקרון, מתווי הדרך ומנסחי הסיסמאות והקודים נוטים להקצין, אני רואה בזה את תפקידם. מי שמנסח צריך להיות חד, ברור ובילתי משתמע לשתי פנים. תפקיד אלו שבאים אחריהם הוא לעדן ולרכך את הנובע מדבריהם, לפלרטט עם המשמעויות השונות ולמזוג את הפשרות לתוך תכנון מדוייק ומתאים. כל מקרה לגופו.

ולכן אני חושבת שנכון יהיה לומר שהצורה נובעת מהלב.   F.F.♥ .
בתיאוריה שלי הלב הוא לב העיניין והוא אינדיבידואלי לכל מקרה, אדם או מתכנן.
הלב הוא סידרי העדיפויות וההעדפות של המשתמש והמזמין.
הלב הוא האהבה והטעם של יושבי הבית, המבנה או הקומפלקס המתוכננים.
הלב הוא המשמעות שנמזגת לצורה ולפונקציה יחד עם נטיית לב כזו או אחרת.

יש שיגידו שזו פלצנות, אבל כשהתבקשתי ע"י שכני היקרים מקצה הרחוב לתכנן להם שיפוץ רב אילוצים של בית ישן אליו עמדו לעבור (ולא להיות יותר השכנים שלי מקצה הרחוב…) לב העניין הוא זה שניווט אותנו.
לב העניין היה בית ישן של 100 מ"ר, בנוי בשלבים שחלקים ממש רעועים. אין לעבור בס"מ מרובע אחד את השטח כדי לא להדרש לממ"ד, בשלב זה. יש להכניס לבית את כל הפונקציות שהיו בבית הגדול יותר ולאכלס בנוחות וחמימות משפחה בת 5 נפשות ולהיות להם לבית לתקופה של כ-5 שנים לפחות.
לב העניין היה גם תקציב קטן וגבולי.
אבל היה עוד לב לעניין. בעלי הבית הם זוג בעל טעם משובח, עין חדה לעיצוב וידי זהב בביצוע. בעלת הבית עצבה את הארונות והמטבח ברמה כזו שאפשר היה לה להחליף מקצוע ולהיות מעצבת פנים. ובעלה ביצע את כל ריצוף החוץ והדק העצום ברחבי הנחלה החדשה שלהם. ללא ספק בעלי בית תרמו תרומה משמעותית למוצלחות הבית.תמונות הבית לפני השיפוצים:

כמו שרואים בתמונות, מצב הבית התחלתי היה מזעזע ומעוטר בחלונות בולטים. בעלי הבית החדשים הגיעו אלי כבר עם סקיצה של הפונקציות ומיקומן ואני נתתי להן "פיין טיונינג", תכנון גג חדש ונכון ושיפועים חיצוניים לניקוז מי גשם.

תמונות הבית לאחר השיפוץ:

תוך כדי בניה, חלק מהבית פשוט התפורר בידיים והיה צורך לבנות קירות מחדש. גם הריצוף פורק ונוצקה רצפת בטון כבסיס לריצוף החדש. חלק מהחלונות שונו (בעיקר בקירות שהתפוררו ממילא) וחלקם נשארו כמות שהם מסיבות של חסכון.

כשהגענו לשני החלונות הבולטים הסתבר שדעותינו זהות באי-האהבה שלנו לחלונות הבולטים, אולם מסיבות של חסכון כספי, בחרנו להשאירם כמות שהם, לשקמם ולשדרגם קלות.
מה זה לשדרג חלון בולט? חלון המטבח החדש מוקם בקצה החיצוני של האדן הרחב ואיפשר מדף פנימי, בקדמת החלון, מעל הכיור. החלון השני שיצא בסלון הילדים, מוקם גם הוא בקצה החיצוני של אדן החלון ואפשר אדן ישיבה פנימי ("חלון צרפתי") בחדר המשחקים.

חלון המטבח:

חלון חדר הילדים:

הרבה פשרות נאלצו המזמינים לעשות מבחינת חומרי הגמר אולם הטעם המשובח שלהם ניצח.
את החלונות הבולטים שלהם הצלחתי אפילו אני לחבב…

סטייל ופרגון – איזה כייף!

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 16 דצמבר 2010

יעל מהבית של יעלי, ריבי מבלוג יצירתי של מדענית , מלי חוט ומחט, שובי דובי משאריות והשראה העניקו לי את הפרס ושימחו אותי מאוד. הבלוג שלי בחיתוליו וכייף לדעת שקוראים בו ושאוהבים אותו.
למי שפיספסה את ה"באז" שרץ בבלוגיה אז גולשים (גולשות בעיקר, לא?) מעניקים את פרס הבלוגר בעל הסטייל לשמונה בלוגרים לפי ראות עיניהם וגם מספרים שמונה עובדות עליהם שהרוב לא יודעים.
נחמד, מעניין, מביא לחשיפה, מפרגן ומרתק (כמה דברים מיוחדים אנשים כותבים בשמינית העובדות על עצמם. תענוג)

כל נושא הסטייל טעון בירור סמנטי ועינייני.
למה אנחנו מתכוונים כשאומרים יש בזה סטייל?
לא יודעת לגבי ה"אנחנו", אבל אני מתכוונת למגוון משמעויות לועזיות ולא כל כך למילה "סגנון". אני מתכוונת לשילוב של קלאס, פינס, דזיין וטוב טעם ביחד. כל זאת באופן מדוייק ו"נכון". לא מוגזם במינוני הצבעים והפרטים. סוג של דיוק שכשהוא שם, אתה פשוט יודע.

לפני כמה ימים הגעתי דרך מרמלדה לכתבה מצולמת על לורן האטון דוגמנית העל המיתולגית שכיום היא בת 67. נראית מצויין. הכתבה , פרסום של בגדי חברת J. Crew , מתובלת באמירות שלה. אחת מהן הרשימה אותי כל כך ואני מוצאת בה את תמצית הייחודיות (מעבר לסטייל) גם מעבר לקונטקס של האופנה.

תחומי ההגדרה של "בעל סטייל" הם רבים ולא דווקא קשורים לתחום עבודות היד והקראפט.
גיסתי, למשל, היא בעיני מובילה בתחום הסטייל ואכן מתפרנסת מכך בכבוד. היא יודעת לזהות מה נכון ומתי בתחומים רבים של עיצוב והלבשת הבית. אני כבר לא מדברת על עיצוב הבית שלה או איך שהיא מתלבשת. הכל פשוט בול. לא מוגזם לשום כוון לא צבעוני מידי, לא יוקרתי מידי, לא מותגי מידי, אבל עדיין מיוחד, מרענן, חדשני ומדוייק. פשוט הכל "סטייליש".

כל כך קשה היה לי לבחור בין בלוגים שאני אוהבת ומרשימים אותי אז החלטתי לדבוק בהגדרה המדוייקת "סטייליש בלוג" ולדגום שמונה בלוגים שכאלו. לא רק כאלו שאני אוהבת או צוחקת מהם אלא כאלו שהם פרופר "סטייליש" בעיני. הבלוג האחרון הוא קצת שונה ואולי לא היה נבחר אחד הסטיילישים אלא יותר כאחד היצירתיים, אבל הנסיבות שינו את הבחירה.
אגב, גם ההגדרה של בלוג היא לא לגמרי נקייה ובהירה ומצאתי הרבה מקומות מאוד בעלי סטייל ברחבי הרשת שהתקראו בלוג. אבל היה חסר בהם את הפן האישי שבעיני הוא החלק הבלוגי, ה"יומני".

כמה מהבלוגים שבחרתי, הם מתחומים שונים, אבל איך שהוא חוט היצירה שזור בהם. אז אולי להיות בעל סטייל דורש יצירתיות. בעצם, לפי לורן האטון – בהחלט כן!

1. דנדושה  – הבלוג של דנה ישראלי, צלמת ויוצרת רב גונית. הדברים שלה תמיד "בול" במינונים. עבודות הצילום שלה מדוייקות וחושפות את הסטייל באובייקטים שלה, אם לא ממש מעניקה להם אותו.

2. make my day – הבלוג של איולה10 מעצבת ובחורה מוכשרת כמו שד. העבודות שלה מדוייקות מאוד ובטעם משובח. אמנם הפוסטים האחרונים עוסקים ברילוקיישן שלה, אבל מי שלא מכיר ידפדף בבלוג וימצא עבודות מדהימות, קישורים חשובים לבלוגים בעלי סטייל ברחבי הרשת וצילומים מצויינים.

3. craftyblog – הבלוג של aliner בחורה מוכשרת ועדינת טעם. הסטייל נראה פשוט כתכונת אופי שלה. כל עבודה מדוייקת ובמינון הנכון. אף פעם לא "ליד". חבל שהיא כל כך עסוקה בחיים שמעבר לבלוג ומותירה אותנו רעבים.

4. תוצרת בית –   הבלוג של עפרה והגר, שתי מעצבות . עפרה, מעצבת מוכשרת בתחומים רבים ובעלת טביעת עיין, יוזמה וחזון. למדתי ממנה כל כך הרבה על צבע (הפוסט הצהוב שלה – מדהים. ואת השילוב אקווה-אדום למדתי "לעכל" אצלה) על שילובים ועל יצירה וסטייל כדרך חיים.

5.הבלוג של Tweelingen  – אורית היא מעצבת מוכשרת בטירוף. עדינה וענוגה וכל כך מדוייקת. איזה כייף שהיא מאפשרת לעולם לרכוש את מעשי ידיה ואת הבחירות העיצוביות שלה. צילומים מעולים מגישים לנו חלום וגעגוע.

6. SalisStudio Blog – אם היה צריך לבחור אנשים שהם "סטייליש" נטאשה חיימוביץ' בוודאי היתה הראשונה. אבל אמרתם לבחור בלוג. בלוג מדהים, מיוחד אמנם קצר (מה עם עוד פוסטים??!!) אבל מדוייק להפליא. בכתיבה, בצילומים, באיכות. סטייל בהתגלמותו.

7. ניהיליזם קולינרי – פור מלג היא בחורה מוכשרת כמו שדה (רואים בכתיבה שלה את הפוטנציאל האדיר) הבלוג שלה חריף, יצירתי ומצולם היטב. היא בטח תתפלא על הבחירה אבל בעיני, היא בהחלט מכתיבת דרך ומדוייקת מאוד מאוד.

8. בלוג הסריגה של גוגי ליפשיץ – לצערי כותבת הבלוג הזה, לא תוכל להעביר את השרביט כי היא איננה עימנו עוד. מיכל היתה חברה מקסימה, בעל חוש הומור ולשון חדה. אם היתה בחיים בטח היתה מתפקעת מצחוק על זה שבחרתי בה. כשתציצו בתמונות תראו שנוף חייה היה פשוט ולכאורה לא "סטייליסטי". אבל הבלוג שלה מלא יצירתיות ודיוק . אמרתי כבר קודם שלולא הנסיבות, אולי הייתי מניחה לה, אבל בעיני היא היתה מובילה בתחומה. שילוב של סריגה, אפיה והכנת סנדויצ'ים. סטייל מיוחד משלה.

שמונה עובדות שרובכם לא יודעים עלי:
1. סיימתי את לימודי התואר בפוליטכניקו די מילנו (Politecnico Di Milano), והתזה שלי היתה תכנון מלון בוטיק ברובע הארמני בירושלים העתיקה לפי עקרונות הכאוס. כחלק מהתחקיר לפרוייקט יצרתי קשר עם הארכיבישוף הארמני והוזמנתי לסיור אישי בשכיות החמדה הארכיטקטוניות שאינן פתוחות לתיירים.

2. בבסיס אני ביישנית ויש לי פחד קהל. אנשים לפעמים חושבים שאני סנובית כי בהתחלה אני נבוכה לומר שלום ונראית קצת מרוחקת כזו… עם השנים פיתחתי טקטיקה של "לקפוץ למים" ו"לעשות רוח" של אחת שמרגישה נוח. זה עובד!! אחרי זמן קצת של רוח כזו אני כבר לא נבוכה יותר.

3. בגיל שלוש, למראה חתול קצוץ זנב, החלטתי להיות וטרינרית. זו היתה המהות שלי במשך שנות ילדותי ואף הכתיבה את בחירת המגמה בתיכון. בגיל 17 הבנתי שאני לא בנויה לכאב הלב הזה ושמקסימום אני אתחתן עם וטרינר.

4.  התחתנתי עם וטרינר.

5. אני לא נותנת לבעל שלי להחזיק, אפילו לשניה , את התיק שלי.
אני לא יכולה לראות גברים שסוחבים לאישה שלהם את התיק ברחוב. זה ממש מגעיל אותי. נראה כל כך שפוט ולא "במקום". מה קרה, כבד לך? אז פעם הבאה תקחי תיק קטן יותר..

6. בשנת 1979 ייצגתי את ישראל, עם עוד שלוש בנות, בתחרויות חתירה (בסירות, לא בבריכה) באירופה. אחת מהן, אליפות העולם לנוער, התקיימה במוסקבה של לפני הפרסטרוייקה.

7. הייתי (וגם נשארתי) חננה ובוקית. הייתי תולעת ספרים מילדותי ובבגרותי הייתי קוראת במקביל ארבעה ספרים ביחד. אחד קליל, אחד פילוסופי, אחד כבד ואחד של שירה (או כל שילוב אקראי אחר) בקושי יצאתי מהבית וכל היום הייתי שקועה בספרים.

8. בגלל הרשום דלעיל, למדתי לרכב על אופניים רק בגיל  14 (נופלים מגבוה יותר מאשר בגיל 5..) אם אחת מחברותי בבית הספר היסודי קוראת זאת, אז שתדענה לכן שכשהייתי לוקחת את האופניים שלכן לסיבוב זה היה סיבוב הליכה…

עד כאן אני, עכשיו תורכן.

מיחזור נייר יכול להיות תענוג גדול

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 14 דצמבר 2010

אני לא יכולה לסבול פיסת נייר הזרוקה בפח אשפה הרגיל. נראה לי כזה בזבוז.
אצלנו בבית אוספים את הנייר באדיקות רבה ומפנים אותו למיכלים המתאימים. זאת, כמובן לא לפני שהדפסנו משני צידי הדף (טיוטות להגהה, שרטוטים לשדרוג וכ"ד)
לאחרונה גברה בי התחושה שאני רוצה למחזר את הנייר הזה בעצמי. טוב, אולי לא את כולו אבל חלק משמעותי ממנו.להשתמש בפסולת העצמית שלנו נראה לי המיחזור הנכון ביותר. זה לא שאני פוסלת את המיחזור כמו שאנחנו מכירים באיסוף דרך המיכלים, אבל לחסוך את ההובלה זה יותר טוב לכדור הארץ ואני מוצאת שזה די מגניב להשתמש בפסולת שלנו ולהוציא ממנה תועלת. כמו לעשות קומפוסט מקליפות הירקות שלנו, למשל.אין שום מיחזור יותר ראוי ויצירתי יותר לנייר מאשר עיסת נייר. זה מקסום המושג של upcycle.כלומר לקחת עצם או חומר וע"י שימוש השונה מן המקור אתה עושה בו שימוש חוזר (reuse) ויחד עם זאת משדרג אותו.

עיסת נייר היא חלום ישן שלי עוד מימי שיטוטי בחנויות הספרים במילאנו.
על המדף העליון בחדר העבודה שלי יש כמה וכמה ספרי עבודות יד שנקנו בתשוקה רבה ובהמון כוונה. ספרים על אומנויות שטרם שלחתי בהם יד. אחד מהם עוסק בעיסת נייר. קניתי אותו בחנות קטנה ב-Opera, עיירה בדרום מילאנו. בספר יש כמה פרוייקטים ומתכון לעיסה, אבל אף פעם לא ממש עשיתי משהו בנדון. לפני שחזרנו לארץ אפילו קניתי דבק טפטים והוא מחכה בשקט ובנימוס כבר יותר משלוש עשרה שנים.

כשראיתי בבלוג של יעל, הבית של יעלי, שהיא פותחת סדנא לעיסת נייר, היה זה אך טיבעי שאקפוץ על ההזדמנות וארשם. מבלי לפגוע באף אחד, אין לי כל כוונה להתחיל לעשות עבודות עיסת נייר קלאסיות אלא אני מרגישה שזה חומר שנועד לשילוב עם פסיפס ואפילו עם טקסטיל וכבר יש לי כמה תכניות חומש עתידיות. פשוט הרגשתי צורך עז ללמוד את הטכניקה.

בפגישה הראשונה יעל הכינה לנו מיני מאפה מקסימים והגישה אותם בסלון הקטן שצמוד לאזור העבודה. רהיטים משופצים ושני חתולים היוו רקע מושלם לחגיגה.
בסדנא הכנו שלוש קופסאות מעיסת נייר על גבי קופסאות קרטון קיימות וכל אחת לקחה את העיצוב לכיוונה האישי. קיבלנו מיעל את המתכון של עיסת הנייר שלה, שאלנו שאלות, פיסלנו וקשקשנו. פשוט יום שישי קסום של יצירה, סיפורי משפחות, צחוקים ורכילות קלה ( קבוצה קטנה של נשים בשישי בוקר…מה כבר רציתם שנדבר, על הבורסה?) כאן בתמונה שלוש הקופסאות שהכנתי, לפני הצביעה שלהן.

יומיים אחרי הפגישה הראשונה כבר ידעתי איך אני רוצה לצבוע את הקופסאות שלי וכבר התחלתי לספור את הימים אחורה לפגישה השניה. במייל כבר סיפרתי ליעל מה הפנטזיות הצבעוניות שלי לגבי הקופסאות ויעל וידאה שאוכל לממשן. בפגישה השניה חזר ריטואל האירוח בסלון עם הלחמניות המופלאות של יעל והריבות מעשה ידיה.
כל אחת מאיתנו הפשילה שרוולים ותוך כדי פטפוט צבענו ועיצבנו את הקופסאות. היה מפגש נהדר ולמרות העבודה הרבה זה היה "סיפתח" נפלא לסופ"ש המשפחתי והנעים שבא אחריו.
שלוש קופסאות יצרתי בהדרכת של יעל.

הקופסא הראשונה תכולה ועל המכסה שלה יושב חתול שחור לבן, הומאז' לדמקה שלנו שיצאה ולא חזרה הביתה. כשצילמתי את הקופסה מצאתי את גרי ברקע וחוץ מלסדר קצת מסביבו, באמת שלא הכרחתי אותו להיות שם (מי שמכיר חתולים יודע שאי אפשר להכריח אותם לכלום..)

הקופסא השניה היא בצורת קאפקייק עתיר קצפת והיא משמשת בפועל כקופסא לשקיות הסוכרזית

הקופסא השלישית היא ל"דברים", זאַכן ביידיש, היא מעוטרת בסיגליות קטנות ומכילה כל מיני דברים שלא רוצים לזרוק בינתיים (ברגים קטנים, כפתורים, שני צדפים, מהדק ומטען של טלפון סלולרי) יש טעות כתיב, לצערי, הפתח צריך להיות מתחת לא', זאַכן , ולא כפי שכתוב עם ניקוד שנכון לפ' רפויה.

הסדנא היתה מדהימה. יעל היא אישיות וכשרון בכל מדיה שהיא נוגעת בה. עיסת הנייר היא בהחלט חומר שעומד להצטרף לכלי העבודה שלי. אני צריכה עוד ללמוד אותו, אבל ראשיתו של הפרוייקט הבא כבר צצה והמוצר מתחיל לקרום עור וגידים.

"כל יום, כל יום, אני מאבדת בחור יפה ברחוב"

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 7 דצמבר 2010

זה היה בוקר נעים ושמשי ואני מצאתי עצמי בסופו של סיור במוזיאון תל אביב. מן הסתם ברחתי מהלימודים ב"סדנא" או אולי היה לי "חלון" במערכת.

כשנכנסתי לחנות המוזיאון הוא חלף על פני בפעם הראשונה וכשיצאתי משם הוא חלף על פני שוב, כשוכח דבר מה וחוזר לפטפט עם מנהלת החנות. בחור מרשים עם עיני תכלת שניבטו מבעד לזגוגיות משקפיים עגולים. הוא היה לבוש בבגדים בהירים, הפנים שלו היו מוארות באביביות ובחיוך גדול ואת ראשו עיטרה רעמת תלתלים.

גילוי נאות הוא שיש לי חולשה לגברים יפים במשקפיים.פעמיים חלפתי על פניו ופעמיים התנגן לי בראש השיר של חווה אלברשטיין: "כל יום, כל יום, אני מאבדת בחור יפה ברחוב…" שהרי למי יש אומץ לגשת סתם לבחור שחולף על פניך ולהתחיל איתו.יצאתי מהמוזיאון וכשהשיר מהדהד באזני חשבתי על זה שבימינו כבר אי אפשר להשליך איזו כפפה על מדרגות המוזיאון ולאלץ את הבחור לחפש אותך כדי להחזירה…

הגעתי ברגל עד הצומת הבא כאשר עצרה לידי מכונית והנהג שאל אם אני צריכה טרמפ. "ברור שאני לא צריכה טרמפ" רציתי לומר, אבל מבט חטוף בפני הנהג גילה לי שזה הבחור אותו איבדתי במוזיאון לפני כמה דקות…
פעמיים ביום לאבד את אותו הבחור נראה לי מוגזם ועליתי על הטרמפ לא לפני שהזהרתי אותו שאני מכירה את מנהלת החנות במוזיאון ואני יכולה להתלונן עליו ולא לפני שהוא נשבע שהוא לא עוצר ככה לבחורות ברחוב אלא שהוא ראה אותי במוזיאון והוא היה חייב…

בערב נפגשנו. הבחור הגיע עם עדשות מגע..
פתאום הוא לא היה כזה יפה ומרשים והעיניים שלו הביטו במין מבט מצועף, כמו לא יודעות על מה להתמקד. זה לא שהוא לא היה נאה או אינטליגנט (בכל זאת נפגשנו במוזיאון) אלא שמבחינתי הקסם פג. לחלוטין…

משקפיים הם עניין אצלי כבר הרבה שנים. שנים של כמיהה לאביזר הזה ושנים של אכזבה על כך שהראיה שלי טובה מספיק ולא מצדיקה הוצאה כספית מיותרת. עם השנים והלימודים, העיניים שלי סוף סוף החלו לבגוד בי ויכולתי לרכוש זוגות משקפיים ללא יסורי מצפון פיננסיים.
לזוג משקפיים יפים יש צורך גם בנרתיק משקפיים, לא?

את הנרתיק הראשון עשיתי להחלפה בפורום אומנות הליבוד והטכסטיל הוא זכה להצלחה רבה אצל המקבלת וגם אצל חתוליה. יש לו זנב פרוותי ועיניים מלובדות בליבוד רטוב.

אחר כך הגיעה המטריושקה עם פנים רקומות ביד (בחוט תפירה). הגוף עשוי מבד ריפוד שזור בחוט זהב וממוחזר במיוחד לנרתיק הזה. סינר התחרה הוא בד שנמצא אצלי שנים רבות וחיכה למטריושקה כדי לפרוץ. ווינטג' אמיתי.

ינשוף המשקפיים עם עיני הכפתורים וענף העץ נתפר גם הוא ממיחזור שאריות בד ריפוד רקום במעויינים עדינים ובד ריפוד של קטיפה ולורקס.

נרתיק המשקפיים החום סרוג (קרושה) מחוט שהכנתי ע"י גזירת בד ז'ורז'ט. הוא מעוטר בפרחי בד מהדרכה שמצאתי ברשת ובכפתורים מקופסת הכפתורים של סבתא.

מה צריך בגן ילדים?

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 30 נובמבר 2010

ישבנו לשתות קפה והיא הביטה בי במבט משועשע. הרגע החזרתי לה את סרגל המתכת והסברתי לה איך פרצתי את המכונית שלי.
זו לא הפעם הראשונה ששכחתי את המפתחות בתוך המכונית וננעלתי בחוץ. היונאי אקסנט הירוקה שנתנו לי בעבודה היתה נחמדה אלי ואיפשרה לי ללחוץ על הכפתור ולנעול את הדלת ע"י טריקה. באותו יום לקח לי יותר זמן לפרוץ, אולי בגלל חום סוף אוגוסט ואולי כי לבמבי (כך קראו ליונדאי אקסנט המקסימה שלי) נמאס כבר מזה שאני שוכחת את המפתחות שלי בתוכה.

המקום: גן ילדים חדש. אשדוד. הזמן: בין אמצע לסוף אוגוסט, הרגע האחרון לפני פתיחת שנת הלימודים. הגננות מסדרות את הגן, מנקות אותו ותולות קישוטים לכבוד ילדי הגן החדשים שיגיעו ב-1 לספטמבר. אני בגן לטיפול באישורים לצורך איכלוס הגן ולפיקוח על תיקוני הריג'קטים האחרונים.
יצאתי להביא מהאוטו את תיק המסמכים ונעלתי את המפתחות בפנים… כמה מתסכל להביט על צרור המפתחות שמונח לו בנונשלאנטיות על מושב הנהג, בילתי מושג כל כך…

אחרי שסיימנו לצחוק על כוס הקפה שהכינה לי הגננת, דיברנו העבודה המאומצת של הכנת הגן ברגע האחרון, על הילדה שלה שפתאום חטפה שפעת באמצע הקיץ ולבסוף היא שאלה למה עשינו גן שאין בו מקום לתלות קישוטים ולארגן פינות. "הכל מלא חלונות" היא התלוננה. אמנם לא אני תכננתי את הגן, אך ניסיתי להסביר לה שיש תקן של משרד החינוך לגבי אחוז שטח החלונות ושהם נדרשים להיות נמוכים כדי שהגננת תוכל לראות מבפנים את הילדים בפעילותם בחצר.

תלונת הגננת נבעה מנתק מתמשך שקיים בין המתכנן והמשתמש. במבנה ציבורי המוזמן ע"י הרשות המקומית, האדריכל מקבל הזמנה לתכנון ממרכז השלטון המקומי, עובד לפי פרוגרמה ברורה ונוקשה של משרד החינוך אבל לא נפגש אפילו פעם אחת עם משתמשי הקצה, אפילו לא להכוונה כללית. כשאין תקשורת, אין פידבק ואין לגננות שום דרך לפנות לאדריכל ולבקש לתקן, לשנות או לשפר. ולאדריכל אין שום סיכוי לתת מענה מדוייק ואמיתי.

שמחתי מאוד כשביקשו ממני לתכנן גן ילדים בפעם הראשונה. ידעתי מה יהיה הדבר הראשון אותו ארצה לפתור וחישבתי את הנוסחא שבה יהיו מעט חלונות, אך מאוד גדולים ונמוכים, שגם יכניסו הרבה אור וגם יותירו מספיק מקום ל"פינות" בגן. סקר מהיר בין מספר גננות שהכרתי ואיסוף פידבק על גני החברה בה עבדתי העלה עוד מספר נקודות לשיפור.

תוצאת איסוף הדרישות של הגננות היתה תכנית הגן פשוטה ולא יומרנית. היא ענתה על כל דרישות הפרוגרמה של משרד החינוך ועל תקני גדלי החלונות. בנוסף, היא ענתה גם על משאלות הגננות השונות וגם על הצורך במודולריות שנבעה מעצם הבניה הטרומית מאלמנטים יצוקים במפעל . דגם זה של הגן בוצע בכמה וכמה רשויות לאורך כל השנים שעבדתי בחברה*.

בכל תחילת שנה, על כוס קפה, נהגתי לשבת עם הגננות ולשמוע מהן את דעתן. "יש מספיק קירות לתלות קישוטים?" "יש מספיק אור?" נהגתי לברר את הסוגיה ותמיד נעניתי בהתלהבות רבה.
המסקנה ברורה: להקשיב , להקשיב ולהקשיב למשתמש הקצה האמיתי גם אם הוא לא המזמין שחותם על הצ'ק.

עוגת תפוחי העץ הטובה בעולם

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 23 נובמבר 2010

"הערומצ'יקים עברו דירה" שמעתי את אחד מהחברים של הבן שלי מכריז מהמושב האחורי של המכונית. הורים "כפריים" עסוקים תמיד בהסעות למקומות הבילוי. מי מסיע? מי מחזיר? אלו הנתונים שיקבעו אם יש בילוי או לא. הפעם אני החזרתי ולקח לי שתי שניות להבין במי מדובר.

משעשע לחשוב איך דברים מקבלים שם שלפעמים הוא חזק יותר מהשם הראשוני או הרשמי. לפעמים אנחנו נותנים לאנשים כינויים שנשארים עמנו לשנים ורק אנחנו יודעים למה ולמי הכוונה. לנו יש את "הפרועה" כי שנים נראה שהיא לא הסתרקה, אחת היא "העז" כי היא פשוט נתקעה באיזו סיטואציה ואי אפשר היה להוציא אותה וה"ערומצ'יקים" נקראים כך כי ילדי המשפחה מסתובבים תמיד ערומים במושב.

וחתולים?
חתול נותן לעצמו את שמו ואנחנו רק צריכים להבין ולדעת לקרוא אותו. אני אומרת לילדים שכשפוגשים חתול צריך להמתין קצת, להתבונן בו ולהקשיב לו ואז יודעים מה שמו.
פילטר היתה חתולה לבנה ואחותה, קְסֶסָה, היתה מקושקשת…, ציונה הגיעה מירושלים וגֶרֶב היתה כולה אפורה בגוון של גרב צבאית. לגֶרִי קוראים כך כי הוא מגרגרי מהרגע שפגש אותנו, הֲצִידָה היתה שבורת עמוד שדרה והאגן שלה פנה קצת הצידה… וריפרָף הלך כמו ריפרָף מ"מופע הקולנוע של רוקי", כי היתה לו רגל קדמית משותקת. צַ'רְלִי, אחרון האסופים שלנו, הלך בהתחלה כמו צ'רלי צ'אפלין כי היה אחרי ניתוח אגן.

ומקומות בארץ?
ליד צהלה יש את "צומת הפיל" על שם הסטקייה שהיתה שם, בהרצליה יש "צומת כדורי" כי שנים היתה שם חנות צמיגים בשם הזה וברחובות ילדים גדלו על "גן הפלסטיק" בגלל המתקנים המיוחדים שם ובטח יש עוד.

אבל הכי הכי זה מתכונים. כאלו שעוברים מפה לאוזן ונכתבים על פיסת נייר, פתקה או כרטיסיה. אצלנו, יש את "פאי הלימון של נגה"( שאצלה בטח קוראים לו "פאי לימון של סבתא אֶלזֶה") ויש את "העוף של סבתא" ואת "העוף של יאיר" ואת "עוגת הגזר של רחל".
לפעמים מתכון זה מה שנשאר ממערכת יחסים שחלפה.
כשג'סיקה, חברה מאיטליה, התלהבה מעוגת התפוחים שהכנתי, הבטחתי לתרגם את המתכון. עברה יותר משנה ועדיין לא עשיתי זאת ולכן יצורף כאן גם תרגום לאנגלית..אצלנו קראו לה "העוגה של מיכל". מיכל היא אמא של אורן שהיה אהבת חיי לנצח, בכיתה ב'. כשהייתי בת 12 אמא הקריאה לי את המתכון ורשמתי אותו בכרטיסיה משלי ומאז קוראים לעוגה הזו "עוגת תפוחי העץ הטובה בעולם" .

חומרים לבצק:
2 ביצים
3/4 כוס סוכר
3/4 כוס שמן1/4 כוס מים קרים
1 כף תמצית וניל
קורט מלח
1/2 1 כוס קמח לבן רגילחומרים למילוי תפוחי עץ:1 ק"ג תפוחי עץ ירוקים חמוצים (גרני סמיט)
3 כפות סוכר
קינמון (הרבה)

 

Ingredients for dough 
2 eggs
3/4 cup sugar
3/4 cup oil
1/4 cup cold water
1 Tbs Vanilla extract
Pinch of Salt
1 1/2 cups white plain flourIngredients for apple fill
1 Kg green apples (Granny Smith)
3 Tbs sugar
Cinnamon ( a lot)

אופן ההכנה:

1. מקלפים את התפוחים, מנקים את הגרעינים וחותכים לרבעים.
2. אותם חותכים עוד פעם לאורך ואז לפרוסות דקות (צורת הפרוסות יוצאת מין משולש)
3. מוסיפים 3 כפות סוכר וקינמון ומערבבים היטב בקערה. מניחים בצד.
4. מערבבים היטב את כל חומרי הבצק.
5. משמנים תבנית (בגודל של 25/35 ס"מ) ושופכים אליה מחצית מכמות הבצק.
6. מפזרים באופן אחיד את תפוחי העץ על הבצק יחד עם הנוזל שנוצר.
7. שופכים מעליהם את שארית הבצק. (בצורה הכי אחידה שאפשר ושמקסימום ת"ע יהיו מכוסים)
8. שמים בתנור שחומם מראש לחום בינוני. (180 מעלות)
9. זמן אפיה: במתכון המקורי – שעה וחצי. בסיר פלא על אש גדולה – שעה וחצי. בתנור הטורבו המודרני – שעה או אפילו פחות. אצלכם בתנור תבדקו עם קיסם שיוצא מהבצק יבש.


Preparation
1. Peel the apples, clean it from seeds and cut to quarters.
2. Cut it once more lengthwise and then to slices.
3. Add 3 tbs sugar and cinnamon, mix it in a bowl and leave a side.
4. Mix together all the ingredients of the dough.
5. Oil a cake mold (25/35 cm.) and pour half of the dough.
6. Spread apples and the liquid that was created on top of it.
7. Pour the rest of the dough on the apples ( cover most of the apples)
8. Put the pan in a preheated oven to 180 c.
9. Time of baking: originaly – 1 1/2 hour. In modern oven,
1 hour or less. Check the right time in your oven by checking
cake with a toothpick.

אפשר להגיש עם כדור גלידה וניל .
פעם לא היינו כל כך מתוחכמים אז פשוט אכלנו את העוגה הזו ככה, לוהטת מהתנור ואחר כך בטמפ' החדר או בטמפ' המקרר, אם היא שרדה כל כך הרבה זמן..
כיאה לעוגת התפוחים הטובה בעולם – היא פשוט תמיד טעימה.

טיפ: לאחרונה יצא לי לעשות את העוגה עם קמח תופח מאליו (יצא = זה מה שהיה לי בבית..) יצא מעולה וכיסה קצת יותר טוב את תפוחי העץ.
רעיון נוסף, לרגל הפרסום המחודש של הרשומה – מאפינס תפוחי עץ.
על אותה כמות של תפוחים עושים כמות וחצי של בצק עם קמח תופח. מערבבים את הבצק ביחד עם התפוחים ושמים  בתבנית שקעים משומנת. כף גדושה מהתערובת לכל מאפין. זמן האפייה קצר יותר בכמחצית.

חלום על "בית של פעם"

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 16 נובמבר 2010

לכל אחד יש איזה חלום או משאלת לב כמוסה שהוא רוצה לממש מתישהו. חלום שיכול לחכות שנים ולא ינוס ליחו. אולי הוא לא ימומש לעולם אבל הוא חי וקיים בממלכת החלומות הפנימית שלנו. לי יש כמה: ללמוד יידיש, לעשות תואר שני בפילוסופיה על התורה המוסדית של דיקי אצל דייויד גרייבס ולגור בבית ישן ששופץ ברוח ההיסטוריה. אני אוהבת את הבתים האלו שבנו פעם. אני קוראת לזה "בית של פעם". אני לא מתכוונת לבנייני הפאר של שד' רוטשילד או לבאוהאוס התל אביבי למרות שהם מאוד נפלאים בעיני. אני מתכוונת לבתים שאפשר למצוא עדיין בכל המושבים והמושבות הוותיקים וגם בכמה ערים ב"שיכון וותיקים" שלהם. אלו בתים עם רחבת דשא גדולה בקדמת הבית, עץ עבות מצל ועץ של שסק (אסקדיניות קוראים לזה בבתים של פעם) או עץ גויאבות. אלו בתים קטנים בעלי תכנית פשוטה ומרובעת, עם גג רעפים פשוט בצורתו. נכנסים לבית דרך שלוש מדרגות העולות ל"מרפסת כניסה" המקורה באותו גג רעפים העוטף את כל הבית ומולן, נמצאת דלת הכניסה. בימי הקיץ החמים דלת הכניסה פתוחה לרווחה ורק כנף רשת מגינה על הפתח מפני הזבובים.. במרפסת, הנקייה למשעי, היו עציצים ושולחן עם כמה כסאות ולפעמים אפילו תמונה. על השולחן היתה פרושה מפה ואיזו קערה שסיפרו לך שהבית מתחיל כבר כאן, עוד לפני דלת הכניסה. לדודים שלי במטולה היה בית כזה ובערבי הקיץ היינו יושבים מסביב לשולחן ואוכלים אבטיח. יצאתי לצלם את הבתים האלו וגיליתי שהם פשוט כבר כמעט אינם. אמנם יש עוד כמה מבנים ישנים שיש בהם מרפסות ברוח הזיכרונות שלי אבל רובם מוזנחים, מושכרים לחבר'ה צעירים וכל הפדנטיות של העציצים והמפה הם כמעט רק חלקה של הפנטזיה. רבים סגרו את המרפסות בתריסי רפפה מפלסטיק ורבים עוד יותר הרסו את הבית של סבתא ובנו להם בית מודרני ומחקו בכך את שורשי העבר מן האדמה שלהם. בגעגוע גדול אני מציגה לכן כאן את הבתים שעוד נשמר בהם הציביון והפוטנציאל שלהם כל כך עצום. כשחיפשנו לקנות לנו בית, בסוף המאה הקודמת, חיפשתי כזה בית. בית שההיסטוריה מדברת מדמותו ושיהיה עלי רק לשפץ קצת, ולהתאים את תכניתו לצרכים שלנו תוך שמירה על ציביונו ורוחו. בית שאוכל לדעת מי גר בו לפני חמישים שנה ואולי אפילו להכיר את הילדים שגדלו בו. המתווכים לקחו אותנו לבתים רבים במושבות ובמושבים שונים. כשהבית היה לטעמנו הוא היה כל כך מפורר מבחינה קונסטרוקטיבית שלא נותר אלא להרוס אותו וכאשר הראו לנו בית במצב מצויין, לא הספיקו המעות בכיסנו לרוכשו… לבסוף, קנינו חלקת אדמה במושב שאווירתו הזכירה לנו את האווירה הזו של בית של פעם ותכננו בית חדש מאפס… די מהר התחוור לי שתכנית של "בית של פעם" לא מתאימה לנו. עלות מרפסת הכניסה, במטרז', גבוהה ובכלל, מי רוצה בימינו לאכול אבטיח בקיץ כשאנחנו ישובים במרפסת הפונה לחזית הרחוב, חשופים לעין כל עובר… אבל השיקול הכי חשוב הוא , ש"בית של פעם" יש לו צורה שמדברת ונובעת מההיסטוריה ומהצרכים שהיו פעם . הצרכים השתנו ולבנות כזה דבר חדש זה חיקוי ריקני והוא לא ידבר שום היסטוריה. הוא ישתוק בכלימה.. אז הגשמתי כמה חלומות אחרים, קטנים יותר, בתכנון הבית שלי. המטבח גדול עם מקום לשלושה ארבעה בשלנים בבת אחת, הגינה מתחברת לבית והופכת לחלק בלתי נפרד ממנו, במקום רחבת הישיבה הקדמית המוצלת ע"י הגג של הבית, יצרתי רחבה אחורית המוצלת ע"י מטפס פרחוני. יש מדרגות כמו חצובות בקיר החיצוני של הבית שעולות לקומה השניה, "בלטות כמו של פעם" בכל הבית בשילוב עם מרצפות מצויירות (לסבתא היו דומות בבית שלה ברח' מוהליבר בתל אביב), חדרים גבוהים לילדים, חלונות גדולים והרבה עצי פרי. אבל הגעגוע הזה ל"בית של פעם" לא נמוג, נהפוך הוא.. כמה הייתי רוצה להיות מוזמנת לתכנן שיפוץ לבית כזה מבלי להרוס אותו ולהחריב את שורשיו. כמה הייתי רוצה לתכנן שיפוץ והתאמה של הבית כזה לימינו וזאת מבלי למחוק את האהבה שהשקיעו בוניו ודייריו הראשונים. לקריאת רשומה מקיפה בנושא בית של פעם

דוּדָא לקרוֹשֶׁה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 9 נובמבר 2010

אני צועדת ארבע פעמים בשבוע. קצת יותר משעה כל פעם. אני צועדת בשדות שמאחורי המושב. בלי מוסיקה באוזניים ובלי אף אחד שמדבר איתי.
אני אוהבת לשמוע את השקט. זה נותן לי הרגשה של מרחב, של אין סוף אפשרויות . השקט מאפשר לי לחוש את המיקום שלי במרחב. אני לא מנותקת ע"י מוזיקה או ע"י מלל שלא קשור.
זו רק אני והמרחב.

לשקט הזה יש כל מיני צלילים ויש לו גם ריחות ואפילו עונות, שלא לדבר על צבעים ומגע. אני שומעת את הנשימה שלי, את נשימת הכלבים שלי שרצים לצידי, אני שומעת אופניים מתקרבים ואז מתרחקים, שומעת מכוניות, פועלים בשדות וציפורים. אפילו לדליפה בצנרת המים באחד העיקולים יש קול מיוחד, רענן וקריר כזה…
הנוף משתנה עם העונות, פרחי הכותנה בין שדות התירס מבשילים לתפרחות צמר גפן שנקצרות ושוב השדה חרוש . הרוח מלטפת ומקלה את חום השמש, מבדרת את נוצות הציפורים שיורדות ללקט זרעונים. (נורא פיוטי בבלוג, אבל אסון לחקלאים…)

ארבע פעמים בשבוע אני לוקחת פסק זמן ונותנת למחשבות שלי להשתלט עלי. זה ממש ככה. כשמתחילה ההליכה פורצת לה מחשבה באופן עצמוני וגורמת לי לעסוק בה. לפעמים לא בא לי על המחשבה הזו אז אני מנסה לחשוב חזק חזק: "לא רוצה לחשוב על זה , לא על זה" ומחפשת בכח נושא שבא לי לחשוב . לא תמיד בא לי "לבזבז" את זמן האיכות הזה עם עצמי על מחשבות כבדות. לפעמים זה דווקא כן זמן טוב לפתור בעיות, לעשות סדר במטלות ובסדרי העדיפויות, לתכנן אסטרטגיות פעולה, להחליט החלטות ולהציב מטרות יומיות, אבל ברוב הפעמים אני נהנית לחשוב על יצירה. על העבודה שלי: על חללים, חזיתות, חומרים וצבעים. וגם על CRAFT: מה לעשות עם מה, יצירות חדשות, תכנונים של כלים, תיקים, מתלים וכ"ד. איך למחזר חומרים שונים, אלו עבודות לא סיימתי ומה הייתי רוצה לעשות בקרוב.
המחשבה על היצירה טוענת אותי באנרגיות ונותנת לי להרגיש שאני יכולה הכל.
אני חוזרת מהצעדות האלו מאוד אופטימית .

לפני כמה ימים, באמצע מחשבות מאוד אינטנסיביות על יצירה, ראיתי להקה עצומה של ציפורים נודדות. הן חגו במעגל תלת מימדי ואינסופי ותפסו להן זירמי אויר. כשהייתי ילדה הייתי מדמיינת שזה הלונה פארק שלהן ושהן לוקחות פסק זמן מתפקידן כציפורים נודדות מ"ארצות הקור אל חלוני"…
המראה היה מרהיב וכשהייתי ממש מתחתן, חלקן עפו כל כך נמוך וקול משק הכנפיים הדואות היה כה נעים עד שבקושי התאפקתי מלשכב על הגב באמצע השביל ולהביט בהן בפה פעור..
חמש דקות לאחר מכן, קטע את מחשבותי "גשם" פתאומי. הלהקה בחרה לחרבן עלי לאות ידידות והערכה…

המחשבות שנקטעו ע"י ה"גשם" נסובו סביב איך לממש את הדוּדָא שלי לקְרוֹשֶׁה. (חצי מהאנשים פה לא יודעים מה זה דודא וחצי לא יודעים מה זה קרושה, אז תרגום: דודא = צורך עז , CRAVE, תשוקה בילתי נשלטת ל…. וקרושה,CROCHET= סריגה במסרגה אחת שנראית כמו מקל עם וו קטן בקצהו)
הרהרתי אם לסרוג סלסילות משקיות הניילון המרשרשות שאני לא מצליחה למנוע את כניסתן הביתה למרות שאני לא לוקחת שקיות בחנויות, או למחזר את הבד האלסטי שיש לי וכיצד לחתוך אותו לחוט סריגה, ובאילו גוונים לעבוד ואם לעשות מכסה, אם לעשות בטנה מבד, האם לעשות סט, סלסילות עגולות, מרובעות ואיך להתחיל לסרוג את התחתית. כאלו מין מחשבות שברומו של עולם.

בפעם הקודמת שהיתה לי דודא לקרושה, לא היו לי חוטים אלא רק מסרגה בגודל 7. הדודא הטריפה אותי, אז לקחתי שאריות של וילונות אורגנזה, גזרתי אותם לחוט ויצאתי לדרך. לא ממש זכרתי איך סורגים (אבל זה די כמו אופניים, לא שוכחים) אז המצאתי משהו ואט אט נסרג לו תיק.

בתור בטנה בחרתי לו בד עם דוגמא כמו ז'קארד צרפתי. לקישוט יצרתי פרחי אורגנזה משאריות וילון אחר, לפי הדרכה שמצאתי ברשת. גם את הרצועה סרגתי ותפרתי. החיבורים בין הבד לסריג נעשו ביד.

שוברים את הכלים

פורסם לראשונה ב"תפוז" ב 3 נובמבר 2010

כשעבדאללה הרצף סיים לרצף את כל הבית ואת רוב קירות המטבח, עדיין לא ידעתי כיצד אני רוצה לחפות את "מאחורי הכיריים". ידעתי שאני הולכת, סופסוף, לעשות את הפסיפס שחלמתי עליו, מקרמיקה ושיברי כלים שאספתי, אבל איפה, איך, כמה , לא היה לי מושג. עבדאללה ניסה להבין ולהמליץ מניסיונו ובעיקר לשכנע אותי להמשיך את החיפוי של שאר המטבח גם שם.

קשה נורא להסביר לבעלי מקצוע שאת מעוניינת לעשות פסיפס מכלים משומשים, שבורים ושאריות קרמיקה. הם לא מבינים למה לא לבצע עם חומרים חדשים ואם אפשר גם חלקים ומבריקים…
שני האחים עבדו אצלנו בשישבת, כשלא עבדו אצל המעסיק הראשי שלהם. אחד מאיתנו היה נוסע לקחת אותם מהבית והשני מחזיר אותם בסוף יום העבודה.
זה היה אחרי אינתיפאדה אחת ולפני השניה.
לפעמים עבדאללה היה מזמין אותנו להכנס לקפה ולפעמים מוסטאפה היה מתחנן שנכנס והוא יכיר לנו את המשפחה. הכל התנהל בשלווה גדולה, והקפה היה נהדר.
הרגשתי שאני ממציאה את הגלגל. לא ידעתי שעשו את זה לפני ולא היו ברורים לי חומרי המליטה, ההדבקה והאיטום. לא היו לי תשובות. רק עוד ועוד שאלות…
אני לא זוכרת את הרגע שבו קיבלתי את ההארה איך לסדר את הפסיפס על המשטח, אבל כשהיא הגיעה הייתי מאוד מרוצה. וגם עבדאללה.
זה לא שביצעתי את הפסיפס במיידי, לזה נדרש שיחלפו עוד כמה חודשים טובים, אבל לפחות ידעתי איפה לחפות באריחי המטבח ואיפה להשאיר מקום לפסיפס.

עבדאללה בא מכפר קטן קצת אחרי צומת תפוח. הוא גר בבית וורוד על גבעה שמשקיפה על נוף שומרוני נהדר. אח שלו, מוסטאפה, שתפקד על תקן העוזר שלו, גר בעמק שמתחת לגבעה, בלב ליבו של מטע זיתים. לעבדאללה, סב לכמה נכדים,יש לב גדול והוא מרצף באבן עם הלב באהבה גדולה.

הייתי חייבת להחליט כיצד להנחות את עבדאללה. עקום, אני יודעת להניח בעצמי אבל איפה שצריך להניח ישר ומפולס היה כדאי מאוד שעבדאללה יתערב…

בחודשים שיחלפו אחרי סיום העבודה של עבדאללה, אני אתלבט הרבה ואבשיל ואצור את הפסיפס המדובר, על בחירת הגוונים , החומרים, אופן השבירה והחיבור. הרבה למידה תעבור עד שאבחר את חומר ההדבקה (לא הייתי חוזרת על זה היום) וגוון מילוי המרווחים. אבל כשיגיע הזמן הנכון לביצוע, הפסיפס יהיה "בול" מה שהתכוונתי..

רק עבדאללה חסר פה לומר את דעתו. אני יודעת שמטבעו הוא היה מעדיף משהו יותר מפואר ונוצץ, אבל אני גם יודעת שהוא היה גאה באיך שהשלמתי את העבודה שלו ומבין ומעריך את היצירה הצבעונית שלי. כי לעבדאללה יש רגישות לצבעים. אחרי הכל, הוא גר על גבעה בשומרון בבית שצבוע כולו בוורוד…

 

מתחילים….

אני סיגל בן נון.
אני אדריכלית. מעצבת. יוצרת בחומרים שונים. אוהבת צבע.
אספנית. ממחזרת סדרתית. ירוקה.
עכשיו אתם צריכים למלמל לכיווני: "אוהבים אותך, סיגל…"

מורי ורבי משכבר הימים, אדר' אליעזר פרנקל, נהג לומר שהאדריכל הוא "איש רנסנס" קלאסי. איש אשכולות שמבין ומכיר את כל התחומים של הבניה. יודע בכל תחום ומחבר את הכל לכלל בניין.
דבריו התאימו לי מאוד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני חייבת להבין הכל, איך עובד ולמה. אני חייבת לדעת ולהתנסות בכל מיני עבודות כפיים. מאז שהייתי ילדה קטנה סירבתי בתוקף שיעשו בשבילי דברים: "לבד!" דרשתי מכל המנסים לעזור או לעשות במקומי .

כשהאסטרונאוטים של אפולו נחתו על הירח דאגתי נורא ושאלתי איך הם לא נופלים ממנו …
אבא לקח כדור ופנס, הגיף את התריסים והראה לי את הפלא. הוא האיר עם הפנס על הכדור ואמר שהפנס הוא השמש והכדור הוא הירח :"אם תעמדי לידי, תראי שכל הכדור מואר ואת רואה צורת עיגול כמו ירח מלא" וכשהסתכלתי מאחד הצדדים גיליתי שאלומת האור הותירה רק צורה של סהר . הירח שלם ולאסטרונאוטים יש היכן לנחות, נרגעתי.

אמא הביאה איתה את תרבות עבודות היד. בעיקר רקמה חופשית, אבל גם גובלנים וסריגה במסרגה אחת. אני הייתי חייבת לחוות ומאז אני שולחת ידי אל כל תחום CRAFT שאני פוגשת בדרכי. אני שבויה בקסם ומוצאת את עצמי מהופנטת כיצד הופכים חומרי הגלם למשהו אחר לגמרי ביד היוצר.

אדריכלות, בעיני, היא אותו קסם כמו תפירה, רקמה, פסיפס או מעשה טלאים.
חלום, רעיון, פיסת אדמה, בתוספת בטון, פלדה, בלוקים וחומרים נוספים רבים הופכים במטה קסם ליצירה חדשה לגמרי. מין מעשה בריאה בזעיר אנפין.

ושם אני נמצאת.
נעה בין הרעיונות והחלומות, מערבבת אותם עם חומרים וצבעים ורוקמת מהם עולמות חדשים. לפעמים זה בית, גן ילדים או מסעדה ולפעמים זו קערת פסיפס מחומרים ממוחזרים, תיק, סינר, אהיל, בובה או מסגרת של תמונה.
תמיד אני מחפשת ליצור שילובים חדשים של חומר, צבע, צורה וטכנולוגיה. היצירה מתהווה תוך כדי מסע של למידה, שילובי חומרים שונים ומשונים וזרים זה לזה, "המצאת" טכניקות וניסיון של כל מיני רעיונות. לא תמיד אני יודעת כיצד יתממשו או לאן הם יובילו בסופו של דבר.

כשאמא שלי נכנסה לניתוח לא פשוט לאישה מעל גיל 80, הכנתי לה תיק לבית החולים. רציתי שזה יהיה משהו חגיגי ומלבב ולא "בעיקר פרקטי".  עבודת הגובלן על התיק היא עבודה שלה שהיא עשתה בהיותה נערה והביאה אותה עימה כשעלתה לארץ. אני חושבת שזה היה חלק מכרית, במקור. בתור ילדה זו היתה השמיכה של הבובות שלי וכנראה גם כר לניסויים בחומרים (יש כתם ענק ונוקשה של דבק פלסטי על חלק משמעותי של הרקמה)
מאחד הבדים שמשמש לכיסים הפנימיים אמא תפרה לי שמלה בתחילת שנות ה-80 ומהשני היא עשתה עבודות טלאים באותה התקופה.
כאשר הסתיימה יצירת התיק היה כל כך ברור שזה התיק של אמא, עד שכמעט היה נראה שהוא ישן ובשימושה משכבר הימים.