ארכיון פוסטים מאת: סיגל בן נון

הריוויירה זה כבר לא פרובנס אבל אנחנו עדיין נהנים

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 12 ספטמבר 2011

זה היה היום האחרון שלנו בפרובנס. בעצם לא היינו בפרובנס מהיום הקודם. בעצם זה cote d'Azure, חוף התכלת, שמה השני של הריווירה הצרפתית. זה היום בו היינו מתוכננים להגיע עד מרסיי ובעצם לנסוע את כל הריוויירה. למחרת בצהריים אנחנו אמורים לעלות על הרכבת המהירה לפריז ולהתחיל את החלק השני של טיול בר המצווה.

אכלנו ארוחת בוקר מול הבריכה בבית המלון ויצאנו לדרך. התמקמנו בחוף קטן ונורא עירוני בcannes . רצינו לחוות קצת ריווירה אבל גם היה לנו לחץ של זמן…

אסף שחה לרפסודה הרחוקה כ-200 מ' מהחוף. אחר כך קבר עצמו בחוף

החוף אחר לגמרי מאשר אצלנו: הרבה פחות בחורות יפות וכולן בלי חלק עליון של הבגד ים. האנשים לא צועדים על החוף אלא במים. וזה הזוי. פשוט צועדים ימינה ואחר כך שמאלה.

בצהריים יצאנו למסענו מערבה לכוון מרסיי.
קנינו עוף בגריל, שבפרובנס הוא עסיסי ועם המון רוזמרין שחבל על הזמן.

חיפשנו נקודה טובה לעצור בה ולאכול ובסוף מצאנו נקודה מדהימה מעל אחד המפרצים. לעולם לא נדע היכן זה היה בדיוק כי מסתבר שהערכת המרחקים שלנו היתה שגויה (ראה המשך). את הארוחה צילמנו, כמובן ונחמד היה לפגוש גם איזה זוג ישראלים שעצר לצלם את הנוף.

המשכנו חזרה כשהנווט שלי לא מפסיק לצלם מכוניות של עשירי הריביירה ומגניבות בכלל ואני עוצרת מידי פעם לצלם נקודות נוף מרהיבות (בעיני). נסענו לנו בעצלתיים, מאושרים מהנופים, מהפיתולים ומהאוירה המתהוללת של הריווירה.

עם חלוף השעות (כשלוש שעות, למען הדיוק) קלטנו שעדיין לא עברנו את San Raphael למרות שחשבנו שעברנו אותו מזמן מזמן… חישוב גרפי הביא אותנו למסקנה, שבקצב הזה לא נגיע למרסיי היום… על כך אמרתי כבר שמה שנראה קצר במפה הוא לא תמיד כזה קצר במציאות. במפה לא ראו את מיליון הרמזורים שהיו זרועים על הכביש. לא ראו שאי אפשר לעבור את ה50 קמ"ש וחוץ מזה זה היה כביש שצבוע באדום, רחב כזה ובמציאות הוא כמו תולעת מתפתלת, שלא לדבר על איזה שוק שהאיט את התנועה ופקקים עירוניים של הנופשים (הם לא אמורים לנפוש רק באוגוסט, הצרפתים האלו?)

החלטה אמיצה הביאה אותנו לדרך המהירה ולנסיעה עד מרסי-קסיס. הנוף פחות יפה, הניווט משעמם אבל בשעה וחצי גמענו מרחק כפול ומכופל ממה שהצלחנו לעבוד ב3 השעות הראשונות של המסע. פשוט תענוג.

ליד מרסיי יש תופעת טבע שנקראת קלאנק Calanques, שזה מן פיורדים כאלו. אני כותבת על זה למרות שלא ממש הצלחנו לחוות את העיניין ולכן אין לנו תמונות של המקום. (התמונה פה למעלה היא מהריוווירה עוד לפני שעלינו על הדרך המהירה) היינו עייפים וסחוטים, ראינו מלמעלה את המפרץ שהוא נמל ולא היה לנו כח לכתת רגליים. גם לא היה ממש ברור לא מהספרים ולא מהמפה ואפילו לא מהשילוט איך יורדים ממש לחוף.. אני ממליצה להקדיש חצי יום או לפחות זמן רגוע לראות את החופים האלו. בתמונות זה נראה נפלא. משם נסענו למרסיי, מצאנו מקום לינה (בקושי, כי העיר היתה בתפוסת מלונות מטורפת) ויצאנו לאכול ארוחת ערב בנמל הישן.

בבוקר ארוחת בוקר מאכזבת בנמל, החזרת המכונית ונסיעה לפריז בTGV.

הזמנו את הכרטיסים מראש דרך האינטרנט  באתר של רכבת הTGV (איזה מזל שהסתבר שאני יודעת גם לקרוא בצרפתית, גם לעשות down load וגם לשלם (כן, יש גם אתרי תיווך להזמנות בעיברית, אבל הם גובים עמלה מטורפת)

3 שעות וקצת, נופים מקסימים ואופס… הגענו לפריז.תם הסיפור שלנו על פרובנס ומתחיל הסיפור על פריז ♥

לרשומה הבאה

יום הולדת של קיץ

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 15 אוגוסט 2011

כל שנה זה חזר על עצמו.
אף אחד מחברי לספסל הלימודים זכר את יום ההולדת שלי.

כשהייתי ילדה קטנה והתקשורת עוד התנהלה בין ה"הורים של", אמא שלי היתה מארגנת את כל הילדים, עוגות, בלונים והתמונות מעידות על ילדים שזופים מידי, מאושרים בין בלונים ועוגה עם נרות וילדת יומולדת אחת מחויכת ביותר.
בשלב מסוים כשהאמהות הניחו לנו וחדלו מלהיות אחראיות על הפן החברתי, מצאתי את עצמי חסרת חגיגות ביום המיוחד שלי.ולא, לא הייתי מנודה חברתית ואני גם לא מספרת כאן ורסיה נוספת של "הקייץ של אביה" אני פשוט נולדתי באמצע הקיץ. בחופש הגדול.

בקיץ חוגגים רק עם מי שנמצאים איתו בקשר גם מעבר לימי הלימודים. ומנת חלקי היתה תמיד איזו התארגנות קטנה של חברה או שתיים, מתנות כיפייות וכרטיסי ברכה מאמריקה. ביומולדת 16, אירית, חברתי הטובה ביותר, ערכה לי יומולדת הפתעה בסגנון חיים שכאלו. אבל לא קיבלתי כל התייחסות מה"מכרים", בני הכיתה שלי, אלו שקיבלו ממני התייחסות במשך השנה.
כדי לחגוג למישהו במיוחד באמצע החופש הגדול צריך להניח את הנונשלאנטיות ולהרים הפקה. זה לא קורה, ברוב המקרים. זה פשוט לא הקטע של הנעורים.

אני מדברת על הנושלנטיות בה נכנסים ילידי שנת הלימודים לחצר בית הספר ביום ההולדת שלהם (בלי לארגן כלום או להודיע יותר מידי) ותמיד מישהי רצה אליהם עם זר בלונים ולפעמים הם זוכים לשילוט, מקהלה קטנה שמזייפת בששון איזה שיר יומולדת ואיזו התייחסות בזמן השיעור. אני זוכרת איך טרחתי תמיד להביא משהו קטן כמתנה למקורבי חוגגי היומולדת. רציתי לפנק, להביע ולחגוג. היה כייף אדיר.

לכן, עד היום זכור לי לטובה היום הראשון של שנת הלימודים בכיתה י"א. אחת מבנות הכיתה ניגשה אלי והביאה לי מתנת יומולדת. היא פשוט זכרה!!! המתנה היתה מתלה שרה קיי מהולנד ובכלל לא היו כאלו בארץ. בהולנד תולים את זה על החלונות והאור החיצוני מאיר  את המתלה.

תקופת שרה קיי והולי הובי ממקמת אותי היטב בסוף שנות ה70 ותחילת ה80…
זה היה כל כך יוצא דופן שעד היום התמונה הזו יקרה ללבי כי זו הפעם היחידה שיום ההולדת שלי קיבל התייחסות בזמן הלימודים.

באותה התקופה תפרתי ורקמתי לי הולי הובי משלי. היא עדיין כאן ואין לי מושג מה יהיה איתה בעתיד. מידי פעם אני מוציאה אותה מהמגירה, מלטפת קצת ומחזירה. יום אחד מישהי תקבל אותה מתנה ממני. כנראה אחת הנכדות (היה מתוכנן לאחת הבנות שלי, אבל יצאו לי רק בנים…)

אני מסיימת את הרשומה ושולחת אותה לא לפני שאני רואה עשרות ברכות על ה"קיר" שלי בפייסבוק…
זה קצת תיקון של ימי הבצפר, בחיי.  הפייסבוק באמת מאפשר לשמור על מין קשר רופף אך מתחשב כזה, גם בימי החופש.
חבל שלא היה אז פייסבוק ותודה לכל מי שטרח לברך אותי.

אני באמת באמת באמת מעריכה את זה מאוד!

מתנה לחתונה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 11 אוגוסט 2011

מאז שאני זוכרת את עצמי קשה לי לתת כסף כמתנת חתונה. אני כבר קולטת אתכם מצקצקים בלשון ואומרים: “הנה עוד אחת קמצנית". אז זהו, שלא.
מפריע לי שאני לא יכולה להעניק לבני הזוג תשורה שתביע כמה אני שמחה בשמחתם. הייתי כל כך רוצה לתת להם משהו שילווה אותם בדרכם המשותפת לאורך שנים ומידי פעם הם יזכרו ש"יש לנו את זה עוד מהחתונה". משהו שגם ישמש וגם יזכיר להם שהם אוהבים. ולא משהו שישאב לאיזה בור של חובות וישאר כנייר אנונימי עם שאר השטרות והצקים שידחקו לכיס.

מצד שני, ברור לי לגמרי שמי שמתחתן נתון בלחצים כלכליים קשים וכסף בהחלט מראה על ידידות והתחשבות רבה.אבל קשה לי.לחברי האהובים באמת אני נותנת מתנה. לא כזו קנויה שאפשר להחליף, אלא כזו שרק להם יש אותה מכל העולם. לעיתים אני משלבת גם מענק כספי, אתם יודעים, כהה לצאת בסדר עם כולם…

לפני שלושים שנה (רק השתחררתי מהצבא) נתתי לחברתי הטובה, א. , צנצנת עוגיות, מלאה בעוגיות מעשי ידיי וצירפתי מחברת מתכונים כשהמתכון הראשון היה המתכון של העוגיות שבצנצנת. כמה פחדתי שזה יהיה עלוב.. למחרת היא צלצלה והתלהבה היא אמרה: “היינו כל כך רעבים אחרי החתונה וכשפתחנו מתנות בחדר במלון, העוגיות הנהדרות שלך הצילו אותנו…” נכון שלא התכוונתי למשהו כל כך גשמי אבל נחמד שכבר בשעות הראשונות לחייהם המשותפים המתנה שלי כבר קלעה.

בימי הסטודנטיאליות העניים שלי הכנתי לחברי לספסל הלימודים, מ. ומ. , קווילט מיוחד לתלות למראשות המיטה (אין לי צילומים ואני לא בטוחה שהעבודה שרדה את כל הנסיעות שלהם לחו"ל ובחזרה). הם אהבו מאוד וזה גרם לי עונג רב.

לאחרונה מ. וא. הודיעו שהם נאלצים להתחתן כי המשפחה לוחצת ושהם בכלל לא רוצים מתנות כי ממש מכריחים אותם ושהם רק מזמינים מתי מעט, קרובים קרובים. זוג משגע (אנחנו קוראים להם מרגריטה והדוקטור) שיודע להעריך עבודות יד, מלא חוש הומור, רק מה, הם הודיעו לנו 10 ימים בלבד לפני החתונה כי חשבו לא להזמין חברים בכלל..
מ. אוהבת מאוד וורוד וא. אוהב מאוד לבשל ואני כבר ידעתי מה אני מכינה להם.

בעשרה ימים, תפרתי, וחיברתי, הדבקתי ועיצבתי ואפילו נסעתי לקנות חלק מהחומרים במיוחד. עשרה ימים של עבודה אינטנסיבית הולידו את הדברים הבאים:
תחתיות סירים מפסיפס של כלים שבורים וממוחזרים.

סלסלת לחם (קנויה. אני רק עשיתי לה בטנה פרחונית).

ארבע מגבות מטבח מפיקה שתפרתי להם שוליים.

כפפת בישול צבעונית.

וגולת הכותרת, שני סינרים האחד וורוד והשני לדוקטור שמבחינת מיתולוגית יש לו קשרים אנגליים. לכל סינור יש כיס, טבעת לתילית מגבת וגם כפתור עטוף בבד תואם לתליית מגבת או השד יודע מה.

את הכל ארזתי כך, בסלסילת הלחם

וארזתי בשקית מתנה וברכה עם לבבות מבד.

בסוף הערב, בשולחן החברים המועטים שהוזמנו נפתחו מתנות ונצפתה שמחה רבה בקבלת המתנה. היה שווה!
סלילת הלחם הפכה לסלסילת קוסמטיקה, והאריזה לתיק שאיתו מ. הולגת לחדר כושר וקוצרת מחמאות רבות. אביזרי המטבח ממשיכים לשרת את הזוג האוהב שחובק כבר בן ועדיין לא הכנתי לו דבר..

Home Sweet Home – אל המנוחה והנחלה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 4 אוגוסט 2011

"המחט אף פעם לא צריכה להיות מתחת לבד" אמרה הגננת בגן החובה שלי כשישבנו כולנו בחוץ ללמוד רקמה. היא הסתכלה עלי והטון הנוזף והמתנשא שלה כוון אלי.

אולי זו היתה אבן הפינה למרדנות שלי, להטלת הספק בעליונות של ההסמכות שקובעת דברים, אבל ללא ספק זה היה רגע כל כך מתסכל ומרגיז שאני זוכרת אותו, כמו היום, אפילו שארע לפני יותר מ-40 שנה.

התסכול נבע משני דבריםהאחדזה שאמא שלי כבר לימדה אותי לרקום וידעתי כמה תכים ודווקא כן העברתי את המחט לצד השני של הבד והשני הוא העובדה שכדי לרקום צריך לנקב את הבדלעבור עם החוט מצד לצד אז איך אפשר ש"המחט לא תהיה בצד השני של הבד”?!!

התווכחתי איתהברור שהתווכחתי איתהשהרי אם המחט לא עוברת מצד לצד זו לא תהיה רקמה ולא ישאר זכר התקדמותה של המחט על הבדאני לא זוכרת איך היא ניסתה להסביר את ההוראה ההזויה שלה אבל אני זוכרת שחזרתי הביתה מאוד מתוסכלת.

אני חושבת שלקח לי כמה שנים טובות להבין שהיא התכוונה שבתנועה אחת יש לעבור צד ובחזרה כדי שלא נצטרך להפוך את העבודה במטרה להעביר את המחט מצד לצדמילים לא מדוייקות והסבר לקויכבר בגיל חמש הדיוק הסמנטי היה חשוב לי… אני לא מקנאה בגננתבחיי.

אמא שלי באה מתרבות של רקמה וכבר הראיתי לכם עבודה שלההיא רקמה גובלניםצלבים ורקמה חופשית עם כל מיני תכיםלחגיגת הספר הראשון כל אמא קיבלה בד תפור לכריכה והיתה צריכה לקשטהכריכה שלי היתה הכי יפה והכי משגעת משל כל שאר הילדים בכיתהואת אחד הגובלנים שרקמה עוד לפני שחשבה עלי כבר הראיתי ברשומה הראשונה בבלוג.

אחרי שנים ללא רקמה (עבודה שהפכה למעוטת הערכה אצל האנשים שמחוץ לעולם הקראפטמצאתי את עצמי משתתפת בקומונת הרקמה ב"תפוז". (שהפכה בינתיים לפורום)

האתגר היה סתיווכל אחת היתה צריכה לשלוח משהו רקום לזו שהיא הגרילה.

אני שלחתי שלט לביתקולאזשל בדים ורקמה בצבעי סתיו. אני מאוד אוהבת לערבב טכניקות וחומרים שבדרך כלל לא "נוהגים" להתערבב. רקמה וטלאים, בדי כותנה ובדי ריפוד. ענפי עצים וחוטי תפירה. בד גבינה ובדים סינטתיים וכ"ד.

וזה הצד האחורי של העבודה.

פרובנס – היום הרביעי שמתחיל ברפטינג ומסתיים בארוחת חג

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 21 יולי 2011

התעוררנו לבוקרו של היום הרביעי של הטיול שלנו. נרשמנו לעשות רפטינג בנהר ה- Verdon שבאזור  Alpes de Haute Provence זה אזור שונה מאותה פרובנס כפרית שכולם מכירים מספרי העיצוב וסיפרי התיירים. אזור זה הוא אזור מרשים מאוד, אבל לא בזכות כפרים ציוריים אלא בזכות היותו הררי וסלעי ובזכות הנהרות שחורצים את סלעי הענק הקדמוניים בחריצים טורקיזיים מנצנצים לכדי קניונים מרשימים (Gorges).

קמנו בבוקר והתארגנו מהר כשאנחנו משאירים את כל דברי הערך שלנו למשמרת אצל בעלת הצימר. לקחנו עמנו רק מצלמת קרטון חד פעמית שהניבה תמונות כל כך איומות עד שהפוסט הזה באמת קצת חסר.

את ההרשמה לרפטינג עשינו מהארץ ב Aboard Rafting, ואם תציצו באתר שלהם תראו שהם מספקים עיניין ואטרקציות במשך כל השנה ולא רק רפטינג אלא גם טיולי מים, סנפלינג, שייט אבובים ועוד. אפשר לברר במייל וגם לדבר בטלפון – תמיד יש שם מישהו דובר אנגלית.הגענו לנקודת המפגש של הרפטינג – חנינו, נרשמנו,התפשטנו, לבשנו חליפות צלילה, גרבי צלילה, מעיל רוח חגורת הצלה וקסדות. המדריך דובר אנגלית (כזו עם מבטא צרפתי מטופש – ראה "ההיסטוריה המטורפת של העולם" של מל ברוקס) המדריך הפך אותנו למים, עשינו קצת Body Rafting וחזרנו מאוד מרוצים.

בדרך חזרה למלון קנינו לחם ופיסלדייר (שזו פיצה עם בצל, ואנשובי) ועצרנו לאכול במקום שהסתבר כמדהים ביותר… נקודת תצפית על האגם הגדול של הVerdon. מים בצבע טורקיז שלא ניכר בצילומים של המצלמה החד פעמית (לא ברור למה לא שלפתי את הטלפון הנייד)

הגענו בחזרה למלון, אספנו את הדברים ויצאנו לדרך. מכאן הטיול שלנו היה גמיעת מרחקים באופן הכי מיותר שיש, מרוץ נגד הזמן להגיע למוזיאונים שתוכננו. 

עייפים מהרפטינג ומאוכזבים מהיום הזה לקחנו החלטה וזנחנו את התוכנית באופן גורף. בחרנו לנסוע אל עבר החוף התכול, לריווירה,  להנות מהנוף להרגיש קצת שלווה ולחפש מקום להתמקם בו ללינה ומנוחה.

החלטה חשובה ומשמעותית שהחזירה לנו הרוגע וחזרנו להנות מכל מה שמסביבנו. הנוף היה מדהים, הכפרים מרוחקים זה מזה ובינהם המון ירוק. מלמעלה ליוו אותנו שמיים כמו שלא נראו מעולם (הבן שלי קרא לזה עננים של "לבן טייד") ואפילו ראינו שדות לוונדר (קצורים אמנם)

הבחירה בנסיעה רגועה השתלמה לגמרי. במקרה עיננו קלטה שילוט מקומי שכוון אותנו למוזיאון סיטרואן. למי שלא יודע, אנחנו משפחה חולת סיטרואן ועלצנו מאוד עם הגילוי ועם ההגעה למוזיאון. באתר שלהם תוכלו לראות סרטון שמסביר ומדריך במוזיאון.

זה האנגר מדהים והגשמת חלום של איש אחד שבאמצע שומקום אוסף, במשך שנים, מכוניות סיטרואן ומשמר אותן במצב מכני מעולה. ממש מרגישים את האהבה והתשוקה שלו למכוניות הללו. ליד כל מכונית יש הסבר מפורט מבחינה טכנית ומבחינה היסטורית. המכוניות, שחלקן ממש עתיקות, בעלות קילומטראז ' מיזערי וכולן עובדות ופועלות.

בצאתנו מן המוזיאון הקטן אך המרוכז, חיכתה לנו חנות מזכרות  יפיפיה עם מזכרות סיטרואן שוות במיוחד.
כשמתקרבים לאזור הריוויירהכבר אין צימר בכל כפרהכפרים לובשים סגנון אחר והכל הופך למרקם צפוףעירוני משהוהיה קשה למצוא מקום לינה והערב התחיל לרדת.

בסוף מצאנו משהו בעיירה שקוראים לה Roquefort-les-pin. חדר פשוט עם ארוחת בוקר ומסעדה צמודה. העיקר לשים את הראש.

את ערב ראש השנה תשע"א חגגנו בארוחת הערב במסעדה המקסימה, על גדות הבריכה ועם נוף למפרץ הריביירה. החלטנו להזמין דגים כדי להיות לראש ולא לזנב ולחגוג את ראש השנה. פתחנו ב"קיר" והיה כייף.
התמונות הן מהבוקר שלמחרת, שניה לפני היציאה לדרך.

מתוך הנסיעות הרבות של היום הזה עלו כמה מסקנות ברורות בעיניין הנסיעה בדרכים הצרפתיות וחשבתי שיהיה נחמד אם אחלוק אותן עמכם:
1.במפה הדברים נראים פשוטים. לא לסמוך על זה (במיוחד בנושא כניסה ויציאה מערים)
2.בכיכר, אין לפנות אם לא מוצאים את הכוון שצריכים. יש להמשיך בסיבוב ואפילו כמה סיבובים – עד שמוצאים. בדוק.
3.המפה מציינת כבישים אדומים כרחבים וראשיים. בחיים זה ממש לא ככה! אין קשר בין הצבע במפה לרוחב הכביש במציאות.
4.המפה נותנת לכל מיני עיירות חשיבות בגודל האותיות. בסוף מתברר שזה בסך הכל כיכר ושני רחובות.

לרשומה הבאה

על החלום וביתו

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 16 יולי 2011

"מה החלום שלך?” הוא שאל ואני, ילדה בת 25 שכל העולם מונח בכף ידה וחיה, בהווה, את כל אשר שאלה נפשה, לא הצלחתי להגדיר מה החלום לעתיד. "לא יודעת, אין לי חלום לעתיד כל כך רחוק" עניתי.

הוא היה עיתונאי שהגיע לעשות כתבה על דור העתיד. מפאת כבודו, לא אציין את שמו ואת השטויות שהוא כתב באותה כתבה. אולם אציין אותו לשבח על יכולת כתיבה, יכולת מדהימה של הוצאה מהקונטסקט וטביעת ביטוי אחד שהפך למיתולוגי בביתנו, כבר יותר מעשרים שנה.

הוא התעקש (הוא היה חייב את זה לכתבה, הבנתי לאחר קריאה) וביקש שאחשוב על הדבר הכי קיצוני והכי פנטזיונרי שאני יכולה לגבי העתיד שלי. או.קיי, עם הוראות הפעלה כאלו אני יכולה לעבוד. דימיון אף פעם לא היתה הבעיה שלי. “ אני חולמת שלא תהיה לי בעיה של פרנסה" התחלתי טוב “שאגור על קצה צוק הפונה אל הים, בחצר תהיה בריכה גדולה ואתכנן רק פרוייקטים שיעניינו אותי" המשכתי לתאר כיצד אצא לעבוד מול הים כשכולי אומרת שלווה, אור ו…. טלנובלה.

מצחיק.
אפילו שציירתי לו את החלום, זה לא היה באמת החלום שלי, אבל הוא  "הצטלם טוב" והעיתונאי היה מרוצה מהתשובה.
אני חושבת שאף פעם לא היו לי חלומות של חיצוניות הדברים אלא תמיד חלומות של מהות. בכל תחום. שאהיה מאושרת, שתהיה לי זוגיות נהדרת, שאצליח בעבודה, שאוהב את מה שאני עושה וכ"ד. זה לא שהייתי מתנגדת לגור מול הים אבל זה ממש לא היה ברשימת המכולת הבסיסית שלי.

כשאני מתכננת לאנשים, אני לא מחפשת את החיצוניות אלא את המהות.
מן המהות יצמח העיצוב הטוב ביותר והמתאים ביותר למשתמשים במבנה. כשאנשים מגיעים אלי ומספרים לי על צורת החלונות עליה הם מפנטזים, אני מנסה להבין כיצד הם משתמשים בחדר ממנו נשקפים החלונות הללו. רק בשלב מתקדם יותר, אני נותנת לתכנון המהותי להתפתח אל העיצוב והקישוט הצורני. זה לא שלב נפרד, אבל זו לא המהות של האדריכלות.
זה שלב מאוד חשוב ומאוד מגשים חלומות, אבל אם הבית לא יתפקד מבחינה תכנונית, החלונות היפים וחיפוי הבריקים הייחודי לא יפצו על כך.

כשהתחלתי בתכנון הבית לבני זוג צעירים ממושב אמץ, (+שתי בנות + כלב) הם הגיעו עם המון חלומות. לאשה היה חלום מגובש כיצד תראה חזית הכניסה של הבית. היא ידעה איזה סוג חלונות היא רוצה במטבח ובנוסף היה להם חלון פנורמי (חלון מכופף בצורה של חצי מעגל) קיים שהם רצו לשלב בבניה.
מעבר לכך הם ידעו לספר כמה חדרים הם רוצים ומה הם רוצים לעשות בגינה.

עבודת התכנון המשותפת כללה למידה של אופן הצריכה שלהם את "מכונת המגורים". הייתי צריכה לגרום להם לקרוא את גודל המגרש וצפיפות הבניה שקיימת בהרחבות המושבים. הם, שבאו מנחלה חקלאית, התקשו להבין שכל המגרש "נאכל" אם בונים בקומה אחת ואיך המרחבים להם הם רגילים לא יהיו יותר, בטח אם לא יבנו קומה שניה. מצד שני, למדתי מאחת מבנות המשפחה המורחבת של הזוג, שהאישה אוהבת את הטיפול בכביסה, דבר שבעיני הוא חשוב מאוד בהתאמת התכנון.

בסיכומו של דבר יצרנו יחד בית שהמהות שלו מתאימה להם. חזית הכניסה זהה לחלומות העיצוביים שלהם וכך גם חלון המטבח הפונה לחזית. גם לחלון הפנורמי מצאנו מקום מצויין תוך שאני משדרגים את הסלון ונותנים מבט נעים לגינה, באופן כזה שרחבת האירוח בחוץ קיבלה גם היא אופי מיוחד.

בקומה הראשונה יש מרפסת לתליית כביסה הנסתרת מעין העוברים והשבים. הגישה אליה היא מחדר כביסה קטן, אך נוח וקומפקטי. בקומה, שהוקדשה לבנות, השארנו אפשרות של אירוח ופרטיות במרפסת עציצים קטנה לאחר יציאה ממסדרון משותף.
הבית הותאם לאנשים ולחלומות שלהם. חדר השינה, כמו שדימיינו, הגינה, אליה יוצאים מן הסלון, היא חלק בילתי נפרד מהבית ובכל שעות היום ניתן לצפות בה מהסלון. סלון ופינת אוכל המאפשרים אירוח של כל המשפחה המורחבת שהיתה חלק בילתי נפרד מהתכנון כשהמטבח מעט חבוי, שומר על צניעותו ולא נגלה כולו מהסלון.

את רחבת הכניסה בנינו לפי החלום של בעלת הבית. המבואה החיצונית והמדרגות הן לפי חזונה. החלונות הפונים לרחוב הם הגשמת המאווים העיצובים שלה. לכן, באופן יוצא דופן מבואת הכניסה הזו מהווה מקום מפגש לבני הבית ולחברים שמתכנסים על המדרגות ונהנים ממשב רוח נעים. 

טוזיג, יומולדת הפתעה ואיך מזג האויר לא יכול לשבש לנו

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 21 יוני 2011

הילדות שלנו היא הזיכרון הכי חזק ומעצב אישיות גם אם אנחנו לא זוכרים אותה או מדחיקים חלקים גדולים ממנה.
ההוויה של בית, של "ריחות של בית" ושל "טעמים של בית" נוצרת בעיקר שם, בילדות שלנו.
הילדות שלי, חננת ספרים, היתה עשירה במיוחד ועד היום אהבתי נתונה לדפים המצהיבים, עם הריח הכל כך מיוחד של נייר בעל גיל. זה ריח של מה שמתאפשר רק בדמיון, של הרפתקאה ושל עולם ומלואו.
כשבני הצעיר התחיל לקרוא את החמישיה הסודית הוא התחיל מהספרים שלי. שלי ממש. המצהיבים, הריחניים והמלאים בהבטחה. החמישיה הסודית, כמובן, שבתה את ליבו בדיוק כמו את ליבי ,35 שנים קודם לכן.

"…אמא החליטה, איפוא, שניכנס בשתיים עשרה וחצי לחדר האורחים, נאמר להם שלום ונסתלק מיד עם סל של מאכלים, לטוזיג*” בתחתית הדף, הופיעה כוכבית שהסבירה את התרגום: “ * טוזיג – ארוחה תחת כיפת השמיים ובחיק הטבע"
אחרי כמה עמודים קוראת אמא של ג'ורג' לעבר החבורה: “חבריה, קחו את סל המזונות לטוזיג וצאו לדרך"

כמה השפה יפה ונעימה. אולי כי היא כור מחצבתי אבל אני בטוחה שזה בעיקר כי זו פשוט שפה נפלאה שמעבירה גם נופך מהשפה ומהתרבות האנגלית בה נכתב הספר. אני חושבת שעוד אספר הרבה על החמישיה הסודית ועל הימים הנפלאים שהיא העניקה לי בילדותי, אבל לא על זה רציתי לספר היום. רציתי לספר על מה שהתחיל מטוזיג והפך לחגיגת יומולדת מיוחדת ומקסימה.


מה קונים לגבר ליומולדת?
יש לו הכל (הרי יש לו אותי, לא?) ארנק הוא כבר קנה לעצמו (ובכלל, איזו מן מתנה ליומולדת זו ארנק?) וזה לא יומולדת עגול. מצד שני, נורא כייף לתת מתנה לחבר והוא החבר הכי טוב שלי (וביננו, כבר פיספסתי בכמה וכמה מתנות יומולדת בעבר…), אז זה הכי כייף וגם מגיע לו ♥.

הכל התחיל מאיזה פרסום, איפשהו ברשת, של מישהי שמכינה סלי פיקניק מותאמים אישית והחלטתי שזה מה שיקבל האיש ליומולדת. הגברת מדליקת הרעיון הלכה לאודישנים של מסטר שף, אבל הרעיון נשאר וכך הגעתי לדברים טובים בכפר ולבחורה מקסימה שעושה דבר דומה ונמצאת ביוקנעם. מכאן הדברים התחילו להתגלגל. אם יש טוזיג ויש סל, אז צריך לצאת לטיול, לא? וטיול דורש איזו לינה מפנקת באיזה צימר, לא?

עוד שני נתונים חשובים אני חייבת ליצוק פה לסיפור. האחד שההפתעה הזו תוכננה כאירוע משפחתי  ולא זוגי (גם לאבא שלהם יש יומולדת, לא? ) והשני שמזג האויר הצפוי  (המתוכנן??) היה שרבי מאוד עד כדי בילתי נסבל. וחששתי שאפילו הטוזיג בחיק הטבע יהיה סיוט.

סוף השבוע האחרון של אפריל דווקא לא יצא שרבי אלא גשום וסוער… משהו הזוי.
זה שעשינו לו הפתעה – לא היה הפתעה, אבל מה, למה, לאין ומתי התגלה לו רק לאט לאט.
נכנסנו לאוטו ואני אמרתי : "סע ליוקנעם" ונסענו לאסוף את סלסילת הטוזיג המשגעת. כולם היו רעבים, שזה מצויין כשמתכננים אוכל. רק כשיצאתי מהבית של ענבל הוא הבין שאפשר להפסיק לקטר שהוא רעב…
הסל היה יפיפה ומעוטר בפרחים ובתוכו כל טוב  (תיאמתי מראש עם ענבל מה אנחנו אוהבים ומה הילדים שלי אוכלים) היה מושלם. סלטים, קישים אישיים, עוגיות מופלאות ושתיה. בכלל לא רציתי לצאת מהבית שלה שחיבק אותי בריחות נפלאים של אוכל שהוכן באהבה. אני, ששונאת כלים חד פעמיים, הבאתי מבעוד מועד כלים "אמיתיים" ומפה משובצת, למרות שענבל הציעה לי מפה (חד פעמית…) ויצאנו לדרך.

יצאנו לחפש לנו קרחת יער יבשה  כדי להנות מהטוזיג שלנו.  הגשם פסק בדיוק כדי שנוכל לאכול וכשנכנסו  שוב למכונית הוא שב לרדת.
היה נפלא.
משם נסענו לכרמל לראות את ההתאוששות שלו אחרי החורף, ראינו את ההרס הגדול של השריפה, אבל גם הרבה צמיחה ירוקה ואופטימית.

הערב יירד והגענו מכורבלים בסווצ'רים שלנו, לצימר במבנה מדהים בזכרון יעקב (זוכרים שהיה אמור להיות שרב נוראי? – אז מצאתי צימר עם בריכה פרטית…) לצימר קוראים שקט בזכרון והשוס שלו שיש גם ג'קוזי חם שהתאים הרבה יותר למזג האויר מהבריכה..   זו חוויה נפלאה להיות בג'קוזי , כשבחוץ קר וגשום. זה לא סתם ג'קוזי "מפלסטיק", אלא ממש בריכה בנויה ורחבה. היה קסום ואפילו קפצנו לבריכה מידי פעם. קרררר…. הרבה פרטיות וזוג מארחים לבבי.

משם הלכנו לאכול בנשיקה במדרחוב של זכרון. מי שלא היה שם לא מבין איזה מקום קסום, חבוי ונסתר מהרחוב הקצת תיירותי מידי, לטעמי. אוכל משובח ברמות, תכנון אדריכלי משובב נפש ואפילו את המראה שבשירותים הייתי לוקחת איתי הביתה.. רונן אירח אותנו נפלא והגברברים שלי נהנו מאוד. (וגם אני, כמובן!)

התעוררנו לבוקר קריר ובעלי הבית ובתם המקסימה פינקו אותנו בארוחת בוקר מעשי ידיהם שהוגשה על שפת הבריכה. לחמים וריבות שרק לכתוב עליהן עכשיו מרגש אותי. והכי הכי.. ריבת הגוייאבות (עוד יבוא פוסט על גוייאבות, מתישהו) בעלת הבית ראתה את ההתרגשות שלי מהריבה וציידה אותי בצנצנת מעשה ידיה.

חזרנו מאושרים ומרוצים לסוף שבוע חמים ומשפחתי בבית.

פורים, שבועות והחיפוש אחרי עוגת הגבינה המושלמת

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 8 יוני 2011

יש שני חגים שאני כל כך אוהבת לראות בהם את הילדים הולכים לגן ולבית הספר. פורים ושבועות. בפורים כולם ממשים פנטזיות זמניות, מלכות וגיבורים. בשבועות כולם לבושים לבן, כשזרי פרחים מעטרים את ראשם ובידם טנאים בהם הם כל כך גאים.

עוד דבר שהפך את החג הזה לחג מדהים – זו חגיגת מוצרי החלב. עוגת גבינה היא כמעט העוגה היחידה שאני אוהבת באמת.
עוגת גבינה זה סיפור.
אני זוכרת את כל האמהות עמלות בחרדת קודש על עוגת הגבינה של שנות ה-70, זו שאפויה ותמיד נופלת באמצע. היו כל מיני טריקים שעברו בלחישה מדלת לדלת, בין קומה לקומה בבנייני הדירות, בין קפה לסיגריה, בין עקרות הבית השונות. בגדול – לא עזר כלום. לא מים בקערה בתנור, לא סגירה הרמטית, לא לחשים ולא תפילות. תמיד העוגות האלו יצאו לאמהות שלנו יבשות מידי בחוץ (עד כדי שרופות, אמא!) ורק בבפנוכו שלהן הן היו מושלמות ורטובות במידה המדוייקת לגרום ללב שלך פשוט להתרונן.


בשנות ה-80 צצו בתי הקפה עם עוגת הגבינה-פירורים ועוגת הגבינה-אוכמניות שהיו בהחלט מעולות, אבל זה לא היה זה.

בהמשך העשורים המשכתי לחפש מתכונים מנצחים לעוגת גבינה. שחלקם הצליחו, אני לא אומרת שלא, אבל לא גרמו ללב שלי להתרונן.

בסוף מצאתי את העוגה האולטימטיבית ואין עליה. פשוט אין עליה.
זו עוגת הגבינה האלמותית של אורנה ואלה (תקראו עליה בהקדמה של הספר. מרתק!) ברוב מתכוני העוגות יש המון לקרוא, המון משחקים עם הטמפרטורה, טריקים של קערות מים ומסלול הוראות מדוייק עד כאב. בעוגה הזו הכל דווקא פשוט. שונה ממה שהיינו רגילים, אבל פשוט.
כמובן, שכמו אחת שתמיד יש לה מה לומר על הדברים, ערכתי בה מספר שינויים. הפחתתי סוכר, הפחתתי אחוזי שומן מהגבינה (למה שבועות זה לפני הקייץ והביקיני ולא לפני החורף והסוודרים??!) והכי חשוב, לטעמי, הוספתי גרידת קליפה מלימון שלם.
כל שאר ההוראות והכמויות הן אחד לאחד לפי המתכון הגאוני והמושלם שבספר. אגב, זה אחד הספרים, אם לא 
ה

עוגת הגבינה המושלמת! (וריאציה קלה על עוגת הגבינה של אורנה ואלה)

חומרים:(בסוגריים ובירקרק, אני אציין את הכמויות המקוריות)

לתחתית:
170 גר' בסקויטים "פתי בר" – שזה 1 ושני שליש כוס
100 גר' חמאה מומסת
לא שמתי בכלל סוכר (1/4 כוס סוכר)

לגבינה:
3 מכלים (750 גר') גבינה לבנה 5%  
(9%)
3/4 כוס סוכר  (1/2 כוס + 1/3 כוס)
1 כף תמצית וניל  (1 כפית)
קליפה מגוררת מלימון אחד (אין במתכון המקורי)
2 ביצים מס' 1 (6 ביצים מס' 2)

לציפוי:
2 גביעי שמנת חמוצה (400 מ"ל)
2 כפות סוכר
2 שקיות סוכר וניל (20 גר')

אופן ההכנה:

1. טוחנים את הביסקוויטים במעבד מזון. לי אין מעבד מזון אז ריסקתי אותם בקערה עם פטיש של שניצלים.(שאצלי משמש רק לזה)
2. מערבבים אותם עם חמאה מומסת (אני המסתי במיקרוגל)
3. משמנים תבנית 26 ומהדקים היטב את הביסקוויטים.
4. מכניסים לפריזר לפחות ל-20 דקות.
5. מחממים תנור לטמפ' של 150 מעלות.
6. שמים את הגבינה, הסוכר ותמצית הווניל בקערה ומערבלים (בספר כתוב במיקסר יד, אני מתענגת על הקנווד שף שקיבלתי מאמא שלי שהוא סוס עבודה וינטאג'י לחלוטין)

7. מוסיפים את הביצים וגרידת הלימון וממשיכים לערבל לבלילה אחידה.

8. יוצקים את בלילת הגבינה לתבנית, מעל שכבת הביסקוויטים ומכניסים לתנור.
9. אופים 40-45 דקות עד שהעוגה מתייצבת אבל עדיין רכה במרכז (זה הטריק האליפותי!) ונראית לא אפויה מספיק. אורנה ואלה ממליצות לסובב את העוגה בתנור אחרי חצי מהזמן כי רוב התנורים לא אופים באופן אחיד.
10. מוציאים מהתנור ומצננים 15 דקות.

11. מערבבים בקערית את חומרי הציפוי לבלילה אחידה: שמנת, סוכר וסוכר ווניל.

12. מצפים את העוגה בעדינות בעזרת כף או מרית גומי, מהשוליים כלפי המרכז. בזהירות כדי שהעוגה לא תשקע במרכזה.

13. מחזירים לתנור ואופים עוד 8 דקות. מוציאים, מצננים ומכניסים למקרר ל4 שעות לפחות.

ארנה ואלה אומרות שהעוגה נשמרת במקרר עד שלושה ימים. אני מאמינה להן, אבל אצלנו היא אף פעם לא שורדת כל כך הרבה זמן..

היום השלישי בפרובנס – שלושה כפרים ושיטת חניה גאונית

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 24 מאי 2011

כמו שכתבתי ברשומה הקודמת, לילה סוער עבר על כוחותינו. סופת גשם, ברקים ורעמים. לקראת בוקר התחיל לטפטף גשם בכל מיני מקומות בחדר. ממש עינוי סיני.
קמנו אכלנו ויצאנו להעמיס את האוטו. עומק המים ליד המכונית כ40 ס"מ. לא היתה לי ברירה אלא לצלוח את האגם כדי להגיע למושב הנהג. בשביל אסף האוטו קורב ליבשה. התחלנו בלחפש את הנהר התת קרקעי הגדול והעוצמתי אך היינו צריכים לחכות לפחות שעה. ויתרנו ונסענו ל Gordes (גוֹרְד).

היום היה גשום ואפרורי וממש לבשנו מעילים. Gordes הוא כפר משגע "תלוי על ההר". נכנסנו לכפר בתקווה לראות סופסופ שוק כי איכשהו פיספסנו בכל הערים את יום השוק וכאן סופסופ הגענו ב”יום הנכון”, יום שלישי בשבוע.
הכפר כל כך יפה כבר כשהוא מתגלה מעבר לעיקול הכביש המוביל אליו. בכלל הנוף היה פשוט עוצר נשימה.

בגלל הגשם היו מעט מאוד דוכנים, אבל קנינו כמה זרי לבנדר יפים (בדוכן עם הגגון הירוק במרכז התמונה) ואת סל הפיקניק המפורסם שצולם כבר ברשומה הראשונה.

העיירה יפיפיה והגשם לא גרע מיופיה טיילנו בסמטאות ונהנינו מכל רגע.

משם נסענו לRousillion (רוסיון). כפר שכולו אדום ובנוי על סלעים שנראים כמו עשויים מחמרה, הבתים מטוייחים בטיח מקומי באותו הגוון והנשימה פשוט נעצרת מול כל בית ובית.

כשהגענו לפאתי הכפר (או מה שרצו שנחשוב שהוא פאתי הכפר…) היה שילוט שיש לחנות במגרש החניה המסומן. אנחנו, כמו בני המקום (עאלק) צייתנו והתחלנו לעלות ברגל במעלה ההר. היה רגע שהבננו שאנחנו הולכים לאכול אותה והתלבטנו אם להמשיך לעלות במעלה התלול (מי יודע כמה דרך יש לפנינו??!) או שמא לחזור את כל מה שעלינו עד עכשיו ולחזור לקחת את המכונית. בחרנו לחזור.

כאן המקום לספר על שיטת החניה הנהוגה במשפחתנו. קוראים לה "שיטת אטי" היא מבוססת על שיטה גאונית של איש יקר, חבר של חמי וחמותי, אשר הגה אותה. לפי שיטה זו לא חונים רחוק "כי רואים שכולם חנו רחוק וזה סימן שאין מקום קרוב יותר", אלא מגיעים עד המקום, נקודת הכניסה או המטרה. ומשם מחפשים חניה תוך כדי ההתרחקות. ראשית, כשחושבים על זה השיטה היא סופר הגיונית ושנית – היא עובדת!!! תמיד יש מקום יותר קרוב ממה שחשבנו כשהיינו רחוקים.
עלינו לכפר, מצאנו חנייה מאוד קרובה לכניסה וטיילנו להנאתנו בין סמטאות העיירה.

באחד המקומות בעיירה מצאנו חומר אינפורמציה על מוזיאון לוונדר ב Coustellet ואסף ניווט אותנו לשם בהצלחה מרובה. ראינו סרט על ההיסטוריה של הפקת בשמים בכלל ומלוונדר בפרט, ראינו אביזרי עבר ששימשו את הכפריים במלאכה וקנינו תמציות ורחי לוונדר. משם, לפי המידע העדכני שהיה בידנו נסענו ל Menerbes. שם חיפשנו מוזיאון של כמהין ויין שאמנם היה מאכזב מאוד, אך העיירה משגעת וקנינו בה את ספר הבישול הפרובנסלי המוצלח ממנו נתתי לכם את מתכון הרטטוי.

הטיול שלנו התנהל בעצלתיים כיאה לטיול (לעומת מרוץ ניווט) ומצאנו שלא נצליח לבקר בכל הכפרים הקטנים אותם שמנו לנו על המפה היומית. ויתרנו עליהם בקלות ושמנו פעמינו למקום הלינה הבא שהיה מוזמן מראש.

בדרך עצרנו להשלים קניות גבינות , דבש וHerbes de Provence במחירים הגיונים ולא של תיירים. הנייווט ה"דוחי" שלנו, היה נראה פשוט אבל הסתבר שהצרפתים אוהבים לבלבל תיירים. איך שאתה מגיע לפאתי עיר "נעלם" השילוט לכוון שאנחנו רוצים ומתחיל שילוט  לערים ה"לא נכונות" ולמרכז העיר בלבד. באחת הפעמים כמעט שנזרקנו לאוטוסטראדה ועוד אחת לכוון הלא נכון. קצת עצבים פתרו את הבעיה. תמיד עצבים זה טוב לפתרון של בעיות. קלטנו את הקונספירציה והחלטנו לחצות את העיר ולחפש בקצה שלה את השילוט המוסתר. בינגו!!!התכסיס עבד ובקצה העיר חזר השילוט הראוי.
התכסיס עבד גם בכמה ערים/כפרים נוספים בהמשך, ובעזרת כמה יו-טרנים וחזרות לאחור מצאנו עצמנו מגיעים למקום הלינה שלנו ב18:45. וזאת לא לפני שהתקשרנו להגיע שנאחר אך שנגיע בטוח. תראו איזה מפה מקסימה סופקה באתר האינטרנט של המלון.


המלון מקסים, החדר נעים והכל על שפת הנחל כשמסביב בתי כפר יפיפיים וגשר אבן ישן.. לא יהיה לנו זמן להנות מעבר למקלחת, ארוחת ערב ושינה. כי למחרת הזמנו מקום לרפטינג במרחק של שעה נהיגה וב9:30 כבר צריך להיות שם. בעלת המקום המקסימה הבטיחה להגיש את ארוחת הבוקר ב8:00 (בדרך כלל היא מגישה מ8:30) ואנחנו נבלע  מהר ונצא לדרך.



קיבלנו המלצות מבעלת המקום למקומות סעידה במעלה הכפר והומלץ לנו ללכת ברגל. טעות!!! אבל הפעם לא חזרנו לתקן וגנחנו את דרכנו למעלה. רוח חזקה הלבישה אותנו במעילים. הארוחה היתה נחמדה וטעימה ושבנו הביתה עייפים אך מרוצים (לא לפני שהתברברנו קצת בכפר והרווחנו עוד כמה עליות כדי להרגיש טוב עם האוכל…)

הלכנו לישון עייפים אך מרוצים ומוכנים ליום הבא של טיולנו.

על כחול ולבן, דגלים, גאווה וקערת פסיפס

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 19 מאי 2011

דגל ישראל שהתנפנף לו בינות לדגלים אחרים של מדינות העולם, היה שם בזכותנו. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, שאם לא היינו עומדות במינימום שנקבע ע"י התאחדות הספורט  – הדגל פשוט לא היה שם. וזה מילא אותי בגאווה עצומה שטיבה היה חדש  ולא מוכר לי.

באתי מבית אנטי לאומני. אני לא אומרת שלאהוב את דגל ישראל זה לאומני. אבל ככה ראו את זה אצלנו בבית וככה גדלתי.אולי זה נבע מחינוך קוסמופוליטי, אולי זה נבע מחינוך חילוני אנטי דתי עד להכאיב ואולי זה דווקא בא בגלל המלחמה ההיא. כי אם לא תהיה לאומנות ואם כולם יהיו בני אותה אומה – לא תקרה שוב כזו מלחמה. אולי מלחמות בכלל, לא תקרנה. ואולי זו הצורה שהזכירה את הטלאי הצהוב…אני לא שופטת, אני רק מספרת.



כשנבחרת החתירה של ישראל: אירית, רינה, קלמי ואני הגיעה לבגסוורד , פרבר של קופנהגן, בשנת 1979, כולם זימזמו את השיר הללויה ודגל ישראל מילא אותנו בגאווה רבה. קשרנו את הצמות שלנו בסרטים לבנים שהלכו יופי עם הטרנינגים התכולים שסיפקה לנו התאחדות הספורט. הכל היה כל כך נפלא ואופטימי ואני חשתי, לראשונה בחיי, שהדגל כן מסמל לי משהו ומרגש אותי ושייך לי (ואני לו). אולי בפעם הראשונה, במודע, מצאתי את עצמי לא מסכימה עם הברכיים עליהן גדלתי. תודו שזה רגע מכונן. בייחוד בגיל 16.


הרגשות התעצמו כשגם במוסקבה (כן, כן, ב-1979 לפני הפרוסטרוייקה) גרמנו לדגל להתנפנף וצעדנו בכיכרות כשהשם ישראל מתנוסס על גבנו בגאווה.

מאז יש לי אהבה רבה לצבע הכחול והשילוב של כחול לבן הוא חגיגי ומשמעותי לי במיוחד.

אולי הרשומה הזו יכלה להתאים יותר ליום העצמאות, אבל בשבילי יום העצמאות מתובל בכאב אישי  כל כך גדול שלא היתה לי מוזה לכתוב עליו בזמן אמיתי. השנה גם מצאתי את עצמי תמהה על סוג של שנאה שביצבצה בכל מיני סטטוסים בפייסבוק והצהרות לגבי יום הזיכרון, כן או לא להפריד, כן או לא לציין אותו כמו שנהוג לציין אותו, האם זו צביעות לציין אותו ואם יש זילות של היום הזה.

הרגשתי שאני לא רוצה להשתתף בשיח הזה.  כל אדם זכותו לציין כל יום חג או זיכרון כאוות נפשו. אבל מדינה צריכה לשמור על טקסייות סימלית למען ידעו הדורות הבאים. כמו שהילדים שלי יודעים שביום הזיכרון אני נוסעת לטקס שבמקום הולדתי, שם רשומים על האבן שמות החברים שלי,  כמו שהם יודעים שביום העצמאות קשה לי לקום ולחגוג, כך  הם יודעים שלהם נתונה הרשות לציין את הימים האלו לפי הבנתם ובלבד שיכבדו אחרים על הדרך בה הם נוהגים.

פרופסור אסא כשר אמר שהקרבה בין יום הזיכרון היא טיבעית ונכונה כי הכאב של יום הזיכרון מהול בשמחה של מה שהנחילו לנו ההולכים, וכך שמחת יום העצמאות צריכה להיות כרוכה בכאב על האובדן. אנחנו, הדור שנולד לעצמאות, רואה בה משהו מובן מאליו ולא  מכיר משהו אחר. מה שמבדיל אותנו מימי עצמאות של אומות וותיקות יותר הוא בדיוק הזיכרון הזה של המחיר הכואב והבלתי נסבל. הוא  אמר במילים כל כך מדויקות את מה שאני חשה, עם כל הקושי שבדבר.

קערת הפסיפס שבצילומים לא תוכננה מראש לא מבחינת הצבע ולא מבחינת העיצוב. הדבר היחיד שידעתי הוא שאני רוצה קערה בשני צבעים קונטרסטיים זה לזה ולהתחיל ב"משבצות" כשרוזטה מעניינת במרכז הקערה .

ההחלטה על כחול ולבן היתה טיבעית. השתמשתי בשיברי כלים, קרמיקה ואפילו חרוז שנשבר לי בעבר. הרוזטה במרכז היא מספל מקסים שקנתה לי חברה אהובה ושמחתי לחבק אותה במשבצות כחולות ולבנות.

הקערה קרמה צורה וצבע תוך כדי העבודה ושילבתי בה שברים מכלי חרסינה סיני, מצלחת של סבתא, צלחות אהובות וכ"ד.

 

גם אני עושה "גראז`סייל" ואני לא לבד ♥


ב"תפוז" הרשימות פורסמו בעקבות מספר אירועים של גראז'סייל שערכתי. לא רלוונטי, בעיני, להפרידן עכשיו כאילו האירועים עדיין יכולים להתקיים ולכן ארכז כאן את ההגיגים ואת התמונות הנבחרות. הרשומות פורסמו בתאריכים שונים: 
 3 מאי 2011,  5 מאי 2011,  7 מאי 20019 מאי 201128 מאי 20111 יוני 201110 יוני 2011

אני מתה על מאיר שלו.

בספרו הדבר היה ככה הוא מתאר את השמירה הקפדנית של אנשי הכפר על כל החומרים והשימוש החוזר בהם. כל מסמר יושר "אולי יבוא לידי שימוש"

אם באמת משתמשים, אז זה יופי וזהו השימוש החוזר  (Reuse ) ברמתו הכי גבוה. אבל אם לא, זו בעצם תחילתה של אגירת דברים שונים ומשונים המתוחזקת ע"י השכחה ששמנו בצד משהו או איפה שמנו אותו. אצל רוב האנשים הדברים נשמרים ורק אחוז נמוך מהם באמת בא לידי זיכרון ושימוש חוזר עתידי. חלק מהאגירה נובע מערך סנטימנטלי, זה נכון, אבל עיקרה היא בעצם סוג מסוים של חוסר יכולת לשחרר.

גם אני אספנית. (או שמא אומר אגרנית?)
גם אני מחכה עם הדברים לפני שאני נפרדת מהם או משליכה אותם. מה זה מחכה, כמה שנים טובות אני מחכה… אני שונאת את האנשים שזורקים כל דבר מבלי לחשוב שמא יזדקקו לו… ברוב המקרים הם מחפשים אחר כך את הבורג ההוא. "לא ידעתי מה זה, הבורג הזה, אז זרקתי אותו לפח" הם מתחרטים, או נזכרים שעכשיו בדיוק הם צריכים איזה אביזר שהם השליכו לפח מחוסר עיניין לציבור.

מסתבר שזה עובר בגנטיקה.
גם הורי כאלו. כל אחד אוסף בתחום שלו. אבא שלי, מפקח בניה בדימוס, אסף חומרי בניין. קרשים, לוחות גלגלוות ומכשירי עבודה. כל פעם שפינק את עצמו במכשיר חדש הוא שמר את הישן. מכשירים תקולים וכאלו שפועלים אך לא נדרשים יותר, ריהוט שלא בשימוש או שצריך "מתישהו" לתקן אותו  וכ"ד, כל אלו נערמו במרפסות ביתו, במחסן ובכל פינה אפשרית. המשפט השגור בפיו היה "זה יכול לבוא לידי שימוש". כן, ממש ככה. והוא היה מכריז על כל קרש שנכנס להיכל השיכחה שהוא "עץ מצויין! את לא רואה שזה מסוג XXX.."

אמא שלי אספה מכתבים, ניירות, עיתונים, ותקליטים (יש עוד סוגים, אבל לא בא לי להלאות אתכם)
השנים שחלפו הפכו את חלקם לוינטג' אבל את רובם פשוט לזבל. זבל שנאגר והעלה אבק ועם מכירת הדירה גם עלה ממון רב כדי לפנותו למזבלה (מסודרת!!! יש לי חשבוניות)

כשנאלצנו לפנות את דירת הורי לקראת המכירה התגלו ערמות של דברים שבכלל נשכחו. כמויות של כלים, לוחות עץ, ברזלים ואביזרים שהדעת סרבה לתפוס. חוץ מעלויות הפינוי הכספיות, מצאתי את עצמי שואלת ובוחנת את עצמי: "האם אני שונה מהם רק במידתיות?" "האם אני לא מהווה "דור שני" של אספנים כפייתיים?"
התשובה היתה קשה.
גם אני אוספת דברים שברגע אחד נראים שווים ושאולי "יבואו לידי שימוש מתישהו".. אבל רק חלקם הקטן אכן בא לידי שימוש. האם זה שווה את האגירה? האם באמת אני בקונטרול על מה שיש לי? האם הצפיפות במחסן שלי והבלאגן בחדר העבודה שווים את זה?

התוצאה של ההתמודדות שלי עם האספנות של הורי היתה סוג של התעוררות ורצון לבחון מחדש את השאלות שהעליתי כאן. החלטתי לצנן את האגרנות שלי והתוצאה היא ארגזים על ארגזים של נייר וחוברות ישנות שנשלחו למחזור נייר. פיניתי מדפים משאריות חומר הלימוד של האוניברסיאות השונות בהן למדתי. בדים שלעולם לא באמת אשתמש בהם, פונו ונערמו בצד. חלקם לפח
(כי מה אעשה עם השאריות הקטנטנות, אני הרי לא באמת אמלא בובות בהן כי אני לא עושה בובות…)
פיניתי גם את ארון הבגדים שלי. חלק נמסר לנזקקים, וחלק, בעל נופך וינטג'י ימכר בגראז'סייל.
כלי בית שאין בהם שימוש, פשוט כי אין לי בהם צורך יוצאו למכירה. כך גם צעצועיםרהיטים ואביזרים אחרים. מהדירה של הורי שמרתי לכם כלי עבודה, ומכשירים שונים, עובדים, כמובן.

מה לעשות והלב מסרב לזרוק את הדברים. אני יודעת שאחרים ישמחו בהם ולכן אני עושה גראז'סייל. מצורפות כאן תמונות של חלק מהדברים למכירה. בימים הקרובים, אצלם עוד כלי בית, תקליטים ואוספים חשובים ואנסה לספר קצת את הסיפורים שמאחורים. אני חושבת שההיסטוריה של האביזרים מוסיפה להם ערך סנטימנטלי שיכול להיות ערך מוסף לקונים.

הבובות של דודה לואיז

לואיז התחתנה עם מוריס הבן של סוזאן וז'וזף. לשמחתי הספקתי לפגוש את הזוג המקסים הזה, בערוב ימיו, כשביקרתי את המשפחה בפריז. לואיז היתה הדודה האהובה של אימי. הטלנובלה שהיא חייה של אימי נעטפה בחיבוק של לואיז, שהיתה חשוכת ילדים. לואיז, שתקצר היריעה מלתאר כמה מקסימה היתה וחייכנית, אספה לעצמה, עם השנים, אוסף מכובד של בובות עמים. בובות עם עיניים נפתחות ונסגרות, קטנות וגדולות במכנסיים או בשמלות, אשר היו מונחות על המיטה המסודרת כל בוקר מחדש.
כשהלכו מוריס ולואיז האהובים לעולמם הורישה לואיז את אוסף הבובות שלה לאימי. אני כבר הייתי בשנות ה20 המאוחרות של חיי ואפילו לא ידעתי על האוצר הזה שהתגלגל לפתח ביתנו. אימי, שמאיזו סיבה לא ברורה לא הסכינה להעריך את האוצר ולו הסנטימנטלי, שמה את כל הבובות בסלסלת רשת במרפסת המערבית של הדירה וכך הן היו מונחות כ-20 שנה. האבק והשמש לא ממש היטיבו עימן וחלק מן המלבושים דהו מצריבת השמש. הבובות מקסימות ומיוחדות מאוד, שלא לדבר על כך שהן וינטאג' אמיתי.

גיליתי את הסלסלה המאובקת כשפינינו את דירת הורי, לכשעברו לגור בקרבתי.

בגראז'סייל אני מעמידה אותן למכירה. הייתי מעדיפה לתת אותן, תשע במספר, לבית אחד שידע לאהוב אותן ולהעריך אותן כמשפחה. אבל הן תמכרנה גם בנפרד.

כלי קרמיקה פורטוגלי שאבא הביא מאמריקה הרחוקה


אבא שלי חלם לראות עולםבדור שלומי שלא בא ממשפחה מבוססת לא היה לו סיכוי להוציא את האף מהמדינונת הסגפנית שלנו.אז אבא שלי הלך לעבוד בנמלהוא היה סוור ועבד בקיץ ובחורף בתנאים לא תנאים ועם הזמן "התקדםוהפך למלח פשוט בצי הסוחר הישראלי.את הים הוא תמיד אהב ובדרך הזו הוא שילב את החלום לנסוע ולראות עולםאיש פשוטאבא שליסיפורי הים שלו תמיד משעשעים ומתובלים בסיפורים על מלחים פשוטים מדרום איטליה וקציני ים נפוחים ומנוכריםסיפורים על סערות ועל החיים בהפלגות הארוכותכמובןשלא יסופר סיפורים אחד ללא ההקדמה (או הסיום) “אחהיו ימיםכשהספינות היו מעץ והמלחים מברזללא כמו היום שהספינות מברזל והמלחים מעץ…”אפילו לאמריקה הגיע הבחורצ'יק הצעיר הזה ומשם הוא הביאבשנות ה-50, את הכלי שצילומיו מצורפים כאןהכלי הוא בגווני חוםמצוייר ביד ומעוטר בזהבאני בטוחה שימצא האדם שידע להעריך את הכלי הזהלאהוב אותו ולספק לו בית חם.

אני מספרת לכם את הסיפורים כדי שתכירו טוב יותר את ההיסטוריה של מה שמוצע למכירהבשוק הפישפשים אנחנו קונים דברים שההיסטוריה שלהם קטועהרצף המידע לא קיים והעבר שלהם עלום לעיננו.
כמה נחמד לדעת מאין הגיעו הדברים ולהשלים את התגלגלות האירועים עד שהגיע חפץ זה או אחר לידיכםלא?

על בת עמי מסימפוניה ועוד דברים שקשורים במוזיקה

"בת עמי מסימפוניה" היה פעם שם דבר בתל אביב. בעצם היתה שם דבר. בת עמי היתה מוכרת תקליטים עדכנית ומיוחדת וכל מי ששמע מוזיקה בתלאביב ( בארץ?) הכיר אותה. פעם היו פחות תקליטים ומוכר תקליטים הכיר את כולם, כולל הוצאות מיוחדות לאספנים, הקלטות של קונצרטים "חיים" וכ"ד. פעם, בת עמי הכירה את כל הקונים. וכל אוכלוסית שומעי המוזיקה הכירה את בת עמי מסימפוניה.
בת עמי היא אמא שלי. וכך היא נראתה בכתבה של תמר אבידר בשבועון לאישה בתאריך 8 דצמבר 1954:

וההמשך. (קצת קשה לקרוא כי צריך לקפוץ לתמונה השמאלית כדי לקרוא את תחתית העמודה הימנית ואז לחזור לתמונה הימנית כדי לקרוא את העמודה השמאלית של המשך הכתבה…)

שנים היו לנו תקליטים בבית בכל המהירויות (78, 45, 33). התקליטורים דחקו את תקליטי הויניל וסיפקו איכות שאי אפשר היה להשתוות אליה. לאמא שלי היה קשה להפרד מאוסף התקליטים המפואר והייחודי שלה ולבסוף היא שמרה רק מקבץ ממש לא גדול של דברים שפשוט היא לא יכלה לזרוק (כן, את כל התקליטים היא פשוט זרקה לפח…)
אני לא זוכרת מתי שמעתי את הורי מקשיבים למוזיקה ולתקליטי הויניל. אבל הם תמיד היו שם.

לפטיפונים שלנו היו את כל המהירויות האפשריות ובהינף כפתור יכולת להקשיב לצלילים שנוצקו בין חריצי הויניל. עם השנים והשתכללות המיכשור נקנה פטיפון חדיש (לא למכירה בגראז'סייל) והישן, הנייד, נשמר בצד מחמת הכבוד, הסנטימנטים והאגרנות השיטתית.

אני מציעה למכירה פטיפון נייד בשלוש מהירויות (33,45,78). בעיקרון הוא עובד ואולי צריך רק להחליף לו את המחט ובנוסף לחבר תקע לחוט החשמל היוצא ממנו.


כמו כן מועמד למכירה גרמופון ישן שאיננו מנגן (ולא ניגן מעולם בביתנו) ועליו תקליט ויניל ישן של his master's voice.

עיצוב  + וינטאג'

עיצוב הוא הנוף שלנו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא.
הדבר הזה, שקוראים היום וינטאג' וכולם משתוקקים אליו,  הוא נוף ילדותי שלי. שנות ה60-70 הן שנות ילדותי ושנות ה80' הן שנות נערותי הנפלאות. ולא איכפת לי שהיו כריות כתפיים מטופשות או מוזיקה שהמבינים קוטלים, או שחגורת המכנסיים הגיעה לגרון. (ואת בגדי הים הסרוגים, אתם זוכרים?)

עיצוב קיים גם אם לא לוקחים מעצב או קונים ריהוט בטולמנ'ס או אפילו אם לא מודעים אליו. הוא פשוט שם מעצם זה שאנחנו זקוקים לאביזרים, רהיטים, כלים ובגדים. בכל בית שעל דלתו תנקשו תמצאו את התמונות שבעלי הבית אוהבים, את הרהיטים שהם בחרו ואת כלי הבית בהם הם משתמשים ביומיום. גם הוילונות והשטיחים שישלימו את העיצוב הם אלו שמוצאים חן בעיני בעלי הבית.



נכון, לא כולם מודעים לכך ו/או בוחרים בצורה מושכלת את האביזרים עליהם אני מדברת. חלק קיבלו, קנו "מה שהיה זול" וכ"ד, אבל בסופו של דבר הם חיים בתוך חלל שמעוצב לשביעות רצונם ולטעמם. (אפילו אם גם לזה הם לא מודעים או מדברים על זה בינם לבין עצמם)
המכלול הזה הוא תבנית נופם של האנשים. והתבנית הזו מקבלת טוויסטים של זמן, אופנה וטרנד.

תבנית נוף ילדותי היתה שולחן וכסאות מפורמייקה. משהו איכותי (שאבא שלי יקנה משהו לא איכותי??!), צלחות חרסינה שהגיעו מאמריקה, כוסות פלסטיק של "חוליות",  כלי לפונדו, כלים לאסקרגו, חרסינה ירוקה בחדר האמבטיה, סבוניות חרסינה שקועות בקיר, סיר לילה מפלסטיק, סיר לחץ "של פעם", תמונות שמישהו הביא מאפריקה, ארון תרופות (קצת של קופ"ח) וכ"ד.



מחלק מהדברים אני ממאנת להפרד ואת חלקם אני ממש אוהבת. לגבי כל השאר, תספקנה לי התמונות הישנות כדי לנצור אותם בליבי ואני "משחררת" אותם לכם. אתם שתדעו להעריך ולאהוב אותם ולהמשיך את החיים שלהם. התמונות כאן הן מקבץ נוסף של דברים שימכרו בגראז'סייל.

חיים וזיכרון (מוקדש לזליג קרויין שלא ידע להפסיק לכאוב)

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 1 מאי 2011

בכורי אוהב את גרמניה ויש לו חברים גרמנים אותם הכיר בחילופי נוער בשנה שעברה.
הוא טוען שהנוער של היום אינו אשם במה שקרה בעבר ושזה לא צודק ששיניהם תקהנה בשל מעשי אבות אבותיהם.
הוא צודק. אני יודעת שהוא צודק. אבל קשה לי נורא…
הדור שלנו גדל על ברכי השואה.
סבתא רבתא של אמא נסעה לאושוויץ לבלי שוב. מאחר והיא היתה אחרונת שומרי המצוות של המשפחה, אמא נאחזה בכעס שלה על אלוהים : “ תראי מה זה עזר לה..” אולי לא עזר לסבתא, אבל אמא חזרה להיות יהודיה, גם אם בעל כרחה.

את המשפחה של אמא באו לקחת מרח' וולטייר בפריז כי השכנה הלשינה. מכיוון שהם לא היו בבית השאירו להם הודעה להגיע עם מזוודות לעיריה. סבא ז'וזף אמר שאותו, גיבור מלחה"ע הראשונה, לא יקחו. הכין מזוודה וחיכה שיבואו שוב. הם לא באו שוב.
כנראה מספיק שכנים ברחובות אחרים הלשינו וסיפקו לגסטאפו עבודה בפריז הכבושה.
אבל שם אמא שלי התחרפנה.
נערה בת 16 שגדלה עם הפחד של הנקישה בדלת מצאה עצמה ישנה כל לילה במקום אחר רק כדי שלא יזכירו לה שהיא יהודיה. הכי מצחיק זה שהיא ישנה בבתים של קומוניסטים שהיו על הכוונת הנאצית לא פחות מהיהודים. היא הסתובבה עם תעודות מזוייפות (“שאני לא אלך לקולנוע??”) ושיחקה ברולטה רוסית עם החיים שלה כשביקש הקצין הגרמני את התעודות בשעת העוצר. כשהיא ללא טלאי, הכניסה את ידה לתיק ומששה שתי תעודות זהות, זו המזוייפת וזו האמיתית… איזו תעודה שלף לה הגורל?
עובדה שהיא כאן.

הדור שלנו שמע עדויות בכל יום שואה. אנשים אמיתיים היו מגיעים לבית הספר ומספרים זוועות. לכולנו היה קרוב או מכר שהיה שם. שחזר, גם אם לא סיפר. אמא של זה חייתה במנזר, הסבא של ההיא נשוי לאשה לאחר ששניהם התאלמנו "שם" והיו כל הסבים עם המספר על היד. אמא של אילן הסתובבה בכפרים הפולניים מגיל 7 לאחר שאיבדה את הוריה, היא כתבה כמה ספרים על התקומה שלה בארץ  ועל הנצחון הקטן שלה על הנאצים: יש לה בן צנחן. אבל אני זוכרת את הצליל המיוחד שהיה לה. צליל של אנשים מ"שם".
והיה זליג שהיה מספר לי סיפורי מחנות לפני השינה. איך ראה יהודי רוצח את אחיו בשביל קערת מרק דלוח עם קליפות תפוחי אדמה, איך ראה אותנו מאבדים צלם אנוש. היה לי את זליג שהזהיר אותי שזה יכול לקרות שוב…  זליג שלא ממש האמין עוד באנשים.

הדור שלי עוד היה קרוב לאנשים מ"שם" זו היתה מציאות והרגשנו שאנחנו ברי מזל שנולדנו רק קצת אחרי הזוועות.
בשביל הדור של הילדים שלנו זו כבר היסטוריה. בשביל הילד שלי יש דור חדש נקי מאשמה והוא פונה אליו, חף מרגשות נקמה וכעס. ואני גם רוצה להיות כמוהו ולא יכולה…
שני נערים גרמניים התארחו בביתנו בחילופי הנוער הללו. אירחתי יפה ובלעתי את הרתיעה שלי עמוק עמוק. גם לבני לא סיפרתי דבר. שני בני נוער מקסימים וחכמים, רגישים וקשובים שהגיע לכאן כדי להקשיב וללמוד. אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה עשה סבא שלהם בזמן השואה, במה הוא האמין ולאיזה תנועת נוער שלח את בניו.

לפני שעזבו העניקו לי מתנות תודה על האירוח. העדין והשקט מהשניים הגיש לי קערת קרמיקה יפיפיה וחליטת פירות אדומים מהעיירה בה הוא גר. אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר, אם החליטה היא טיפוסית לעיירה או שהקערה, אבל זה לא חשוב. טעמתי את התה פעם אחת, מצאתי אותו טעים אבל הוא עשה לי מר בלב.. את הקערה היפה קברתי במעמקי הארון, במקום שלא אראה אותה.  אני יודעת, זו שריטה שלי ואף אחד מהחיים עימנו איננו אשם בה.

כשחזר בכורי מהמשלחת לגרמניה הוא סיפר שהם דנו בנושא השואה והנער העדין והענוג שהתארח אצלנו סיפר שסבו היה קצין באס. אס….  באותה שנייה נעתקה נשמתי ודמעות עלו בעיני. כמה נורא להיות נכד של מפלצת. רחמי נכמרו על הנער העדין שהיה אורח שלי. אבל גם רעד של גועל עלה בגווי, נכד של נאצי ישן בביתי…
קצת הרגיש לי כמו חילול הקודש.

ואז הבנתי את יופיים של החיים.
אנחנו כאן ואנחנו חיים ומארחים את הנכדים של הצוררים (כן, כן, אכן תחושה של התעלות!)
עצמותיו העבשות של הסב היו בוודאי מתהפכות בקבר לו ידע איזה נכד עדין , רגיש וקשוב צמח לו. נכד שהתחבר עם יהודים בארץ של יהודים. אנחנו ניצחנו כי אנחנו חיים פה והדור שלא ידע את הצורר מגיע ומחבק אותנו.

הוצאתי את הקערה והכנתי סלט ישראלי רענן וטרי וקינחתי בתה פירות אדומים מאיזו עיירה בבוואריה שהיה ערב לחיכי מדבש.

שער כניסה מראש מיטה ישן

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 1 מאי 2011

עמדנו שלושתינו מסביב לראש המיטה החלוד והמתקלף. בעיני הוא היה מפואר. בעיני שני האחרים זו היתה גרוטאת מתכת שראויה לפינוי מהיר למיזבלה הקרובה.
שכני היקר ומסגר הבית שלי מאז, ניסה לשכנע אותי: “למה את צריכה את הגרוטאה הזו? אני אעשה לך שער חדש ויפה, לפי מה שתתכנני" ובעלי היקר החרה אחריו והנהן בהסכמה. הרגשתי כל כך מתוסכלת. הרוב (שניים לעומת אחד זה רוב, לא?) אמר שהלהבה לא שווה את הנר, כמאמר יז'י קושינסקי ושהטירחה בלשפץ את הגיבוב החלוד, המתקלף וחסר הפוטנציאל הזה, איננה מוצדקת.
כל מה שיכולתי לעשות זה לרקוע ברגלי ולהגיד באסרטיביות “לא, אני רוצה שתעשה לי שער מראש המיטה הזה!!!” גם ניסיתי לשכנע אותם במתיקות שפתיים: “מה, אתם לא רואים את הפוטנציאל המדהים של ראש המיטה הזה?” הם לא ראו.

את ראש המיטה הזה הבאתי, כמה שנים קודם לכן משוק הפשפשים ביפו.
אני זוכרת שנסעתי מוקדם בבוקר כדי למצוא חניה קרובה. המשימה היתה להביא שער ברזל, שלאחר שיפוץ קל יושתל בגדר הכניסה של הבית שנבנה לנו. כיתתי את רגלי וראיתי דברים מקסימים. היו הרבה שערים בסגנון שרציתי ובסגנון שהתחלתי לרצות תוך כדי שיטוטים. אבל רובם היו גדולים מידי מכדי לקחת באוטו פרטי, היפים היו יקרים מידי לכיסי ובהרבה מקומות עדיין לא הבינו את הפוטנציאל הגלום במיחזור חומרי בנייה ישנים ולא הבינו מה אני רוצה מהם…

בחנות אחת, שלעולם לא אוכל להסביר איך להגיע אליה, אלא אם אני הולכת בעצמי (וגם אז לא בטוח) מצאתי את ה"שער" שלי. בקומת גלריה מאובקת מצאתי גיבוב של מסגרות ברזל חלודות. בעל החנות שלח אותי לחטט לבד ואפילו לא עלה עימי למעלה, אלא כשהודעתי לו על בחירתי. המחיר היה זעום והיתה לי הרגשה שהוא כמעט מוכן לשלם לי על זה שפיניתי לו את הפסולת מהגלריה.
האובייקט הנבחר היה ראש מיטה חלוד, צבוע בצבע לבן (בית חולים?) שהתקלף עם השניים, בתחתיתו היו גלגלים ופרופיל ברזל ששימש גם כמשקולת וגם כקורה להנחת המזרון. חלק מהשער עשוי מברזל יציקה וחלקו מפליז עם חריטות וראשי תיבות מימים יותר טובים.

כמה הייתי גאה בחירה שלי. נסחבתי איתה בגאון עד למכונית, ממהרת לחזור להביתה ולשתף את המשפחה באוצר שמצאתי. בבית לא ממש התלהבו ואולי אפילו היו ממש מזועזעים. חלפו עוד כמה שנים עד שסיימנו את הבניה ובינתיים ה"שער" התגלגל לו מאחסון לאחסון.

כשעמדנו שלושתינו, המסגר, בעלי ואני, מול ראש המיטה הזה נוספה עוד עובדה ש"החלישה" את דעת המיעוט: השער צר והפתח שתוכנן בחומה רחב יותר. אבל המיעוט פה לא פראייר והבין מהר מאוד שמולו עומדים שני אנשים חכמים ויקרים אבל כנראה ראית הפוטנציאל העיצובי היא החלק החזק שלהם. את השער שלחתי לניקוי חול וכשהוא חזר, התהפכה הקערה על פיה. הרוב הצטרף למיעוט בצהלות התפעלות והפך אותו ל"רוב קובע".

ללא הצבע וללא החלודה, כשהפליז מבהיק ומחדש את נעוריו ככקדם, הצליחו יקירי לראות את הפוטנציאל הגלום בראש המיטה ובזמן קצר מאוד נסגר העיצוב שלו והתאמתו להיות שער בישראל.
מסגרי האומן סידר לו פתיחה מתוחכמת אך פשוטה שאיננה פוגעת באסטתיקה והשער קיבל גוון בורדו יין ( (Ral 4004, אם אתם ממש רוצים לדעת)

אני אוהבת את השער הזה. ראשית, כי הוא באמת יפה בעיני והיה כך תמיד. שנית, כי אני אוהבת לעבוד עם "אלמנטים מהעבר" שיש להם היסטוריה ונשמה וסיפורים לספר. הלוואי שיכולתי לדעת את העבר של ראש המיטה ושל מי ראשי התיבות ומי צבע אותו בלבן. אבל גם מבלי לדעת, אני יודעת שיש לו את ההיסטוריה האינטימית שלו ועכשיו נוסף לה פרק בו אני משתתפת.

היום השני בפרובנס – אנחנו מעדיפים את הכפרים

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 19 אפריל 2011

את הבוקר פצחנו , לאחר הלילה הראשון שלנו בפרובנס, בארוחת בוקר בגינת התבלינים היפיפיה של המקום. בשני שולחנות סמוכים סעדו עוד שני זוגות צרפתים. כולנו בירכנו זה את זה בברכת בוקר טוב וגם "שיהיה לך יום נהדר", בסוף הארוחה. כמה נפלא להתחיל כך את הבוקר.
ארוחת בוקר של קפה טרי עם פרוסות בגט מרוחות בדבש לוונדר היא משהו שאני מאחלת לכל מי שאוהב את עצמו. צעירי הסתפק בקרואסונים טריים ושוקו חם שהוכן לו במיוחד 

יצאנו לעיירה Les Beaux de Provence. שוב דרך שדרת הדולבים המדהימה. נווטי הצעיר ניווט אותנו נהדר והדרך לשם היתה מדהימה ופתלתלה. מצאנו חניה בקלות ודי קרוב ואת פנינו קידמה חנות ממתקים בנויה/חצובה בסלע. איזה כייף של קבלת פנים, לא?

העיירה יושבת על צוק סלע אדיר וסימטאותיה ובתיה חצובים בהר. רק התמונות יכולות להסביר כמה העיירה הזו קסומה.

וכן, למי שתמה, גם נער הברמצווה התלהב מאוד מהיופי הזה. בין הסמטאות יש חנויות וגלריות אז גם קנינו לנו כמה דברים.

זו עיירה מימי הביניים ובראש הצוק ישנה טירה (שכיום היא מוזיאון צבאי) המיקום שלה על הצוק היה האסטרטגי ונתן שליטה מעולה על כל האזור.

נכנסנו למוזיאון שחלק ניכר ממנו נמצא בחוץ ובו מוצגות מכונות מלחמה מימי הביניים. במקום מקיימים פסטיבלים ימי ביניימים וחלק מהתפאורה כבר היתה שם כדי להמחיש לנו את האוירה.

משם יצאנו ל Pont du Gard . לאחר ניווט מוצלח ואינטליגנטי של הנווט האישי שלי. זהו גשר מימי האימפריה הרומית ששימש כאקוודוקט והוא במצב נפלא.

לא הצלחנו להמלט מלשלם הון על החניה. הגשר מרשים מאוד אך הנהר חצי מיובש. חיפשנו גילופים של אברי מין זכריים, כמו שהבטיחו לנו בספרים, אך ללא הצלחה. מצאנו מקום לארוחת הפיקניק וסעדנו את ליבנו בהנאה רבה.

משם נסענו ל Avinion . למרות הציפיות הגבוהות, העיר העתיקה פקוקה, צפופה והתקשנו למצוא חניה. הצצה קלה בכיכר השעון -וויתרנו. גם בשל הזמן קצר. השילוט היה גרוע ובקושי הצלחנו לצאת מהעיר. בסוף הצלחנו. עובדה שאנחנו פה…

משם נסענו לCarpentra. שבה נמצא בית הכנסת הכי עתיק בצרפת מצאנו חניה בפוקס , אך לצערנו הסתבר שהבית הכנסת סגור עד אחרי החגים. מה שהבהיר לנו שלא נשאר זכר לקהילה היהודית הגדולה שחייתה באזור. לא היה בעיר שום דבר נחמד אחר ויצאנו מאוכזבים ועייפים.

בשל העייפות, הזמן הקצר וקצת בשל האכזבה, ויתרנו על חלק נכבד מהתכנון היומי והתחלנו לנסוע לאזור העיירה Fontain de Vocluze. כשהתקרבנו לעיירה התחלנו לחפש מקום לינה. ראינו כמה מקומות אך הם היו מלאים ומצאנו מקום במלון די פושטי (ולכן אני לא מוסרת פרטים) אבל בתמורה גם מאוד מאוד זול. בחצרו היתה בריכה מדליקה שהיתה סיומת נפלאה ליום עמוס וחם. שחינו במים הקפואים ולאחר מכן התייבשנו בשמש הפרובנסלית המלטפת. (אין תמונות, כי היינו מותשים ולא חשבנו על זה ואני באמת מתנצלת על כך)
לאחר התאוששות ומקלחת חמה לקחנו המלצות על מסעדות מבעלת המקום ויצאנו לעיירה הקרובה, Fontain de Vocluze . זו עיירה מקסימה הבנויה כולה על נחל ממעיין הנובע ממש במקום והמים צלולים ברמות.  במקום יש מפעל מים המבקבק את מי המעיין ויש מוזיאון קטן המתאר את כל התהליך.

כשיצאנו מהאוטו, במגרש החניה, בקעה מאחת הדירות, נגינת ג'אז של "הפנתר הוורוד". התקרבנו והצצנו וראינו חבורת נגנים מנגנת לה להנאתה. הקשבנו לעוד כמה יצירות והלכנו לאכול.

המסעדה היתה גם היא מוקפת כולה מים והואכל היה פשוט, מקומי ומצויין.

ליד המסעדה היה דולב ענק ולא התאפקנו מלצלם אותו. לאחר הארוחה חזרנו למלון עייפים אך מרוצים.

חלק מהתמונות הן מהבוקר שאחרי, בו רצינו להכנס למפעל המים המינרליים אך מאחר והוא נפתח רק ב10:00 ויתרנו והמשכנו אז לדרכנו.

יכולתי לסיים כאן את הסיפור של היום השני, מה גם שאין לי תמונות לתעד את ההמשך…
כפי שצפו החזאים הצרפתיים הגיע לילה גשום במיוחד. מה זה גשום? אימאימא של הגשום. גשום כמו בארץ. חביות של מים שנשפכות מהשמיים. באמצע הלילה התעוררתי למשמע נקישות טיפות מים ממש לידי. אט אט התמלא החדר שלנו טיפטופים שנקשו בעיקביות "טף טף" ומידי פעם נשמע עוד מקום של טפטוף. וחושך על פני תהום (כי היה קצר בכל המלונצ'יק)  מה שחשוב הוא שהמיטה נשארה יבשה וכך גם הציוד שלנו. בבוקר סידרו את החשמל, העניקו לנו ארוחת בוקר סבירה ויצאנו ליום מרתק נוסף.

פסח – מתנות ועוגיות

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 12 אפריל 2011

יש לי עוזרת בית מקסימה.
מקסימה בהמון מובנים, אבל לנקות היא לא יודעת.
מה בסך הכל אנחנו מבקשים שיהיה בעוזרת הבית שלנו? שתהיה ישרה ושאפשר יהיה לסמוך עליה ולא לפחד להשאירה לבד, שהיא לא תשבור, שתהיה נעימה, שלא תגנוב ואצלי בבית, חשוב מאוד שהיא תאהב בעלי חיים (שני כלבים, שני חתולים ומתישהו היו גם אוגרים) אז העוזרת שלי היא כל הדברים האלו ורק בניקיון היא לא משהו…

האמת? אף אחת לא מנקה כמו בעלת הבית ואני שבעתי מעוזרות שמסדרות את הדברים באופן שונה כדי ש"אדע" שהן ניקו או שחושבות שהן יודעות יותר טוב ממני איפה לשים מה ואני כבר לא מדברת על זו שזרקה את כל שיני החלב של הילדים, ששמרתי למזכרת, לפח. שמעתי שיש עוזרות שצועקות על בעלי הבית ומוכיחות אותם על רמת אחזקת הבית הנמוכה.. אז החלטתי להתפשר על עוזרת שיש לה את כל התכונות הטובות ורק לנקות היא לא הכי יודעת.
אני קוראת לה עוזרת כי היא עוזרת לי.
כל יום שישי היא היא מגיעה ב7:30 וגורמת לי להרים את הבית, מבעוד מועד ולסדר (כדי שהיא לא תבזבז זמן על סידורים) וכך, ב12:30 כשהיא הולכת, הבית נקי ומסודר ואילמלא היא היתה מגיעה הוא היה מלוכלך ומבולגן. וכך יש לנו סופ"ש נפלא עם בית די נקי, מסודר וריחני.


פעמיים בשנה אני מתלבטת מה לתת לה מתנה לחג. אמיר אומר שכסף זה מספיק. אני חושבת שלא. אני חושבת שמתנה של יחס חם היא חשובה לא פחות.
בגלל שאני מתארת לעצמי שכסף זה מה שהיא זקוקה לו אז אנחנו נותנים לה גם וגם.
אלו מתנות אפשר לתת בהוצאה לא גדולה, אבל שתחממנה את הלב ותעברנה את ההערכה שיש לנו כלפי האנשים?
זה נכון לעוזרת הבית אבל גם לחמות, לשכנה, לחברה ולאחיינים ולדודות. כל כך הרבה מתנות שאנחנו רוצים לתת וחשבון הבנק צר מלהכיל.


לאחר כמה פעמים בהן היא שאלה ממני את הספר של אורנה ואלה, קניתי לה את הספר ועטפתי אותו יחד עם סינור מעשה ידי. השנה היא תקבל ממני את הארנק שהכנתי,פה בתמונה, (או את השני שעדיין לא סיימתי) ובתוכו כסף ואולי קצת אגוזים, למען הסימליות. גודל הארנק הוא בערך 20/15 ס"מ, טוב לכלי איפור, למשל.


לאחייניות נתתי לפסח סלסלת בד, כמו בתמונה – ממולאות במבחר אגוזים טריים וטעימים.


אחות של חברה קיבלה את הסלסילה, למעלה, שמולאה בלבבות בד ריחניים.
השנה אביא לחמותי (איזה מזל שהיא לא קוראת כאן) צלחת משגעת של פיפ סטודיו שקניתי אצל אורית מ-Tweelingen  שאמלא אותה בעוגיות שוקולד צ'יפס כשרות לפסח שהמתכון שלהן יובא מייד בהמשך.


את המתכון "גיליתי" בבלוג המקסים של מיכלתיק וכמובן שעשיתי אותו בתחילה עם סוכריות עדשים כמו שהיא הראתה (שוס אמיתי מבחינת ויזואלית). המתכון  הוא וריאציה על המתכון שכתוב בגב חבילת השוקולד צ'יפס של אופנהיימר וזאת לפי המלצתה של מיכלתיק.

עשיתי כמה שינויים כדי להתמודד עם הכובד של קמח המצה ובנוסף ראיתי שהטמפ' בלועזית נמוכה יותר. הלכתי עם הלועזייים. חשבתי לערבב חצי קמח מצה וחצי קמח תפ"א, או להקציף את החלבונים לתוך הבצק. אבל כבר בניסיון הראשון זה הצליח ויצא  מעולה או כמו שהגדיר בכורי: "עוגיות שרק נראות כמו עוגיות בריאות אבל טעימות"  אז ראו מה נתנה מכל הלילות ותהנו.

עוגיות שוקולד צ'יפס כשרות לפסחחומרים:

200 גר' חמאה
1 כוס סוכר רגיל
1/2 כוס סוכר חום
3 ביצים
1 כף תמצית וניל
2 כוסות קמח מצה
1 כפית סודה לשתיה
קורט מלח

שקית שוקולד צ'יפס של אופנהיימר

אופן ההכנה:

מחממים את התנור ל180 מעלות.
מערבבים את כל החומרים חוץ מהשוקולד צ'יפס. עד קבלת תערובת אחידה.
מוסיפים את השוקולד צ'יפס ומערבבים.

[שכחתי לצלם את השלב הזה. באפייה הבאה אצלם ואעדכן את הרשומה]

משמנים תבנית עם ספרי שמן.
עורמים גבשושיות של התערובת בעזרת שתי כפיות. הכמות הנכונה היא כפית גדושה לכל עוגיה. ממקמים אותן במרחק של כ-5 ס"מ זו מזו.

מכניסים את התבניות לתנור (לי זה יוצא שלוש תבניות של תנור בנגלה הראשונה ועוד אחת בנגלה השניה)
אופים בין 10 ל-15 דקות. זה הקטע הטריקי וצריך לבדוק בתנור שלכם. אצלי, שלוש התבניות הראשונות ביחד, יוצאות מוכנות ב-13 דקות.

להוציא את התבניות מהתנור ו"לשחרר" את העוגיות עם מרית של חביתה. לתת להן להתקרר. בתחילה הן מאוד רכות ורק כשהן מתקררות הן מתקשות קצת. אנחנו אוהבים אותן רכות. אפשר לאפות יותר ואז הן תהיינה קשות. (זה נכון גם לעוגיות של ימי חול)

וכך זה יראה על שולחן הסדר. מה אתם אומרים?

אין לי מולדת אחרת

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 5 אפריל 2011

כשהיינו מעורבים בתאונת דרכים, הבנתי.
מילנו, אמצע הלילה, שעה אחת עשרה והבום הזה של שני גופי ברזל נמעכים זה אל זה מפתיע אותנו מימין. מין זעזוע עצום כזה ושקט שאחריו שום דבר כבר לא היה דומה למה שהיה קודם. יצאנו מן המכוניות רק כדי לוודא שאין פגיעות בנפש ושכולם בסדר. שני זוגות יוצאים המומים  כל אחד מהמכונית שלו ואומדים את הנזקים.
ג'ורג'י שלי, האופל קאדט השחורה והמאסיבית, עמדה מעוכה ושסועת שפה. הפיאט שלצידה, היתה במצב הרבה יותר קשה. אני, בתור אחת שלא בוכה על חלב שנשפך, רציתי להמשיך הלאה. כפרות הנזק למכוניות, אבל אמיר ניסה להבין מה קרה ואיך הגענו לכאן. יש מצב, בדיעבד חשבנו על זה, שהוא הסתכל על הרמזור הלא נכון ונסע באדום. חיכינו למשטרה שתגיע, כך לפי הפרוטוקול האיטלקי. אחת עשרה בלילה. קר. שני זוגות. היכרות ראשונית. “מאיפה אתם?" הם שואלים, מזהים את המבטא הלא מילנזי בעליל. “מישראל" אנחנו עונים עניינית ורואים את שהשניים מתרחקים מאיתנו כמו מצורעים. וכך, במרחק גדול המתנו למשטרה.

שם הבנתי. אנחנו זרים. זה לעולם לא יהיה המקום שלנו. כמה שנרכוש חברים ונרגיש שווים בין שווים באוניברסיטה ובעיירה הקטנה שלנו, בעת צרה, תמיד נבלוט בזרותנו. זה לא שלנו פה. זה שלהם.זו היתה הארה חשובה ומאז ידעתי שאיטליה ואנחנו זה זמני, למרות האהבה הגדולה.

את זה שהיו חסרים לי הטחינה, והפיתות והכוסברה והשווארמה והפלאפל והמלפפונים החמוצים של בית השיטה ושקדי המרק ושוקולד פרה ולחמניות צמה וחוף הקאנטרי ולהכיר את כולם בעיר ולאכול אבטיח בפלח גדול ונוטף ולא בקוביות עם מזלג, יכולתי לשרוד. תמיד האוכל והריחות של הילדות הם געגוע שלא חולף. אולי יכולתי לשרוד את הניכור הזה, אבל לא רציתי.

כשקבעתי עם איילה מהולנד, חברה וירטואלית שמעולם לא פגשתי, לעשות החלפת יצירות בנושא מנדלה, ידעתי שאשלח לה הכי ישראל שאני יכולה. איילה הלכה אחרי הלב ובחרה בבן זוגה ההולנדי כשהיא מוותרת על מולדת הילדות. בעיני זה מעורר הערכה רבה, אפילו הערצה. בעיניים שלי, אני מתכוונת. כי אולי לאיילה זה קל או ברור מאליו. אבל אני זוכרת כמה געגוע יש בדברים הקטנים שחסרים וכמה יכול להיות קשה להרגיש באמת שייך. באמת "של שם".

לא ניסיתי להכנס למה איילה באמת מרגישה, ניסיתי לתת לה את מה שאני רוצה להעניק. פיסות של מולדת. פיסות של זיכרון. פיסות של אהבה.

יצאתי בשישי חורפי אחד כדי לאסוף חומרים למנדלה של איילה. נסענו לחוף הים ושם אספתי אבנים וצדפים. רק לאחר ביצוע העבודה למדתי שהצדפים מוגנים ושאסור לאסוף אותם. היה קר ולא היו צדפים על החוף. היו רק במים הקרים , אז נכנסתי ואספתי ובחרתי אותם אחד אחד. אבנים מקומיות נאספו לכלי שלי, והצבעים של הים נמהלו לי בלב.

את המנדלה הכנתי מפסיפס ועשיתי שימוש חוזר באריחי קרמיקה וכלים שבורים. בסיס הקערה הוא קערת במבוק.
בחרתי לתת לאיילה ים וצדפים כמו שיש רק כאן. שילבתי אריחים שונים ובמיוחד שיברי אריח הולנדי מדלפט. וכשמצאתי אבן ירוקה נחושתית כזו (מאילת? מתמנע?) ידעתי שמקומה אצל איילה.



בלב המנדלה, בלב המערבולת יושב לו זוג. הוא מרכז העולם והעולם כולו סביבו. זו מהות האהבה, לא?

האביב הגיע – מה עושים עם כל הטוב והשפע הזה?

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 28 מרץ 2011

יש הרגשה של התחדשות באויר.

זה התחיל ביום שישי בבראנצ' מדהים ב"שלוותה" בנמל תל אביב, שארגנו דודי ונעמה מייגלהלמען עמותת"לשובע" . שמש ומעשים טובים תמיד עושים לי שמח בלב וגם בירה מול הים ואוכל טוב…
התמכרתי לשמש, לבירה ולפורמלג ורותם המקסימים. זו היתה פתיחה מלכותית לסופשבוע שיקדם שבוע נפלא ונהדר.


בשבת בבוקר יצאתי לצעידה שלי בשדות.
האביב תפס אותי כמעט לא מוכנה. אחרי יומיים גשומים וברוכים, הפציעה השמש ואני מצאתי את עצמי So excited בשדות, מוקפת בכל היופי האדיר הזה של הטבע.
משהו גרם לי לקחת מצלמה לצעדה ומשם נולדה הרשומה הזו.

האביב מסמל התחדשות לכולם, אבל לי, ילידת אוגוסט מאותגרת סרוטונין , זו חגיגה ממש.
הצעידה בתוך כל הצמיחה הזו גרמה לי לקפץ מחרק לחרק ומפרח לפרח, לצלם ולעלוץ ביותר.
כמה שאני לא מחוברת לצבע הצהוב (שריטה שיש לרפא, אני מודה), הצהוב הזה שאתם רואים בתמונות הוא פשוט מושלם.


אמא אדמה פרשה את ידיה וחיבקה אותי. לא יכולתי שלא לחשוב כמה הרבה היא מציעה לנו ואנחנו פשוט לא יודעים לקבל…
לפעמים אני רואה משפחות עוצרות את המכונית בצד הדרך, מלקטות צמחי בר לסעודות נפלאות ואילו אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם השפע הזה.


ואז נזכרתי שאני כן יודעת. קצת.
זוכרים את ה"לחם הערבי" של ילדותנו? זה שלמדנו שקוראים לו חוביזה או חלמית? – אז אני יודעת להכין ממנו מעדן.
לפני כמה שנים יצאתי לסיור בשדה עם בית הספר היסודי של גיא,  בכורי ושם לימדו אותנו להכין קציצות מהירק המופלא הזה.


מכירים את חרדל הבר? זה עם הפרחים הצהובים שנמצא פשוט בכל מקום?
למדתי עליו מהפועלים שבנו את הבית שלי. הם נהגו לקטוף אותו בשדה הסמוך ולאכול את עליו, טריים, לצד הארוחה שהביאו מהבית. יש לעלים טעם מובהק של חרדל והם מזכירים את הטעם של הרוקולה, הרוקט.


המשכתי לצעוד וחשבתי על אוכל.
בסופשבוע הבישול הוא התפקיד שלי. זה תפקיד שניכסתי לי באהבה רבה עוד בימים שעבדתי שעות מוטרפות  ובקושי הייתי בבית במשך השבוע.
אמיר טיפל בילדים, ובישל ודאג ולקח לחוגים וקילח וחיבק במשך כל השבוע ובשישיבת הייתי משנסת את מותני, משלימה שעות משפחה וחוגגת ביצירת ארוחות. אמיר עדיין מבשל את נפלאותיו באמצע השבוע, לפעמים, (מבטיחה רשומות בנושא) אבל סופשבוע הוא "שלי".


בבית חיכו שאריות של פיצה שהכנתי ערב קודם (אחרי הארוחה המדהימה לכבוד "לשובע" לא יכולתי להכין משהו כבד יותר) וחומרים לפשטידת בשר, אבל לא יכולתי להתעלם ממה שהציעה לי אמא אדמה..
וכך, חזרתי מהצעידה עם זר של חוביזה וחרדל והלכתי להכין קציצות.
במתכון המקורי (ההוא מהסיור של הבצפר) היו פטריות טריות אך מאחר לא היו לי אלתרתי משהו שונה לגמרי ונרשם עליו פטנט.

קציצות חוביזה וחרדל בר

לצערי, המתכון הוא ללא כמויות מדוייקות. מה שחשוב זה היחס בין המצרכים והוא תלוי בכמות קציר החוביזה שלכם. הכמויות נקבעות "בשטח" לפי איך שזה "תופס"…

חומרים:
עלי חוביזה (אפשר גם חרדל בר, ואפילו סירפדים)

בצל
ביצים
קמח מצה
בטטה
מלח ופלפל
יין ורוטב סוייה (לא חובה)
שמן לטיגון

אופן ההכנה:

1. קוטמים את העלים מהגבעולים הקטנים שלהם ושוטפים היטב, היטב, היטב ושוב היטב בקערה עם הרבה מים קרים ואחר כך מסננים ומייבשים את העלים. צריך לנקות את הפיח ואולי את הריסוס. והכי חשוב, יש להעיר את ה"ברל'אך" ולשחררם לחופשי. אני החלפתי את המים כמה פעמים והתהליך כולו ארך כשעה.

2. קוצצים את הבצל, לא קטן מידי. מגררים את הבטטה גירור עבה, כמו ללביבה.
קוצצים את העלים מהשדה. אני אוהבת שיהיה קצוץ כמו שקוצצים פטרוזיליה כי אני אוהבת שהתערובת אחידה והקציצות בלי "זנבות".

3. בסיר או במחבת מחממים שמן ומטגנים את הבצל עד השחמה קלה ומוסיפים את הבטטה. לאחר טיגון קל וערבוב מתמיד שופכים כרבע כוס יין וזרזיף סויה (אפשר מים) ומרככים מעט את הבטטה. לא יותר מידי.

4. מערבבים את תערובת הבטטות והבצל עם הירק הקצוץ.
כמה וכמה? – ככה וככה. בצילום תראו את היחס הנכון בינהם. עלים עודפים הלכו לקומפוסטר.

5. להוסיף לתערובת ביצים וקמח מצה (פי מיליון יותר טעים מאשר פירורי לחם, גם בקציצות רגילות, לטעמי)
כמה? עד שמתקבלת תערובת לחה שאפשר ליצור ממנה, בידיים, קציצות.

6. מחממים שמן ומטגנים במחבת את הקציצות עד שמשחים יפה מבחוץ ומתבשל היטב ו"תופס" מבפנים.

7. אחרי מנוחה קצרה על נייר סופג – אוכלים.
זה רגע קריטי כי כל בני הבית מנסים לחטוף קציצה לפני האוכל. יש להגן בחירוף נפש!  ראשית, כי לא אוכלים בעמידה  ושנית, כי יותר טוב בישיבה עם כל המשפחה.

למישהו יש מתכון טוב עם סירפדים? הגינה שלי מלאה בהם…

שיפוץ מבנה זה בעצם שימוש חוזר בו, לא?

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 22 מרץ 2011

אני זוכרת את הרגע שנכנסתי למושב בו אנחנו גרים היום, בעמק חפר. שדרת אקליפטוסים וותיקים שלחשו בין ענפיהם את ההיסטוריה שחלפה בצילם. הכביש היה משובש וסיפר בחריציו את סיפורם של כל אלו שעברו עליו. ימים רבים המזכיר של המושב עוד היה מזכיר לי (בשביל זה קוראים לו מזכיר, לא?) איך התאכזבתי כשתיקנו את הכביש.פעם עוד אספר על המושב המקסים הזה והאוירה הקמאית שהיתה לו כאשר הגענו בפעם הראשונה ועל הרושם שכישף אותנו, אבל עכשיו רציתי לספר על מבנה שעורר בי געגוע דומה וכמיהה לזיכרונות שלו.

המבנה המדובר שייך לבית הספר רופין בעמק חפר ויש לו בהחלט היסטוריה מכובדת משלו. הוא שימש כחדרי לימוד ומעבדות במשך שנים רבות עד לפני כעשור. בשנים האחרונות קומת הקרקע שלו משמשת כחנות יד שניה ואילו הקומה הראשונה היתה מוזנחת ופרוצה. כשרק הגעתי לעמק חפר הוא היה בעיני רק מבנה מוזנח עם ג'ונגל של צמחיה עבותה מסביב שכאילו שומרת עליו מפני סקרנים כמוני. הוא ממוקם מול משרדי המועצה האזורית עמק חפר וכל פעם שהייתי מחנה את האוטו בחניה הקטנה מול הג'ונגל הזה הייתי מדמיינת לי איך, שלושים שנה יותר מוקדם ,יכולתי לצאת להרפתקאות לא נודעות במקום הזה.

שלושים שנה יותר מוקדם יצאתי להרפתקאות עלומות עם אורן ועם ערן ועם עוד ילדים. ראינו בשביעיה ובחמישיה הסודית מודלים לחיקוי. הקמנו חבורות, עקבנו אחרי אנשים, חקרנו מחוזות וחיפשנו מקומות שרגל אדם לבן לא דרכה בהם. באחת ההרפתקאות אפילו רדפו אחרינו שלושה אווזים צמאי דם. אבל זה היה מקום ממש נידח…

וכך, כשנקראתי לתכנן את השיפוץ שמחתי על הלגיטימציה לצאת להרפתקה בין כתלי המבנה המסתורי הזה. בנוסף, יש משהו מרתק, בעיני, בלעשות שימוש חוזר /נוסף במבנה קיים. זה שימוש חוזר כי במקום להרוס וליצור עוד פסולת להטמנה ואז לבנות מחדש בהוצאות אנרגיה, כספים ושחרור פחמן לאטמוספרה, אנחנו בעצם עושים שינוי קטן וחסכוני מבחינת זיהום הסביבה.

בסיור הראשון פילסנו את דרכנו בצמחיה העבותה ועלינו במדרגות החלודות לחדרי הלימוד הישנים והמוזנחים. הדרישה היתה תכנון של חדרי משרדים לחברה הכלכלית לפיתוח עמק חפר וחדרי טיפולים למחלקת הרווחה של המועצה. עברנו ניסים ונפלאות מבחינת סוגי החומרים והקונסטרוקציה שלא אלאה אתכם בפרטים. אבל התהליך מבחינה תכנונית היה מרתק.

מדובר בתכנון קומת משרדים בקומה א' של המבנה כאשר בקומת הקרקע פועלת חנות יד שניה גדולה מאוד. מבחוץ נבחרה צורה סולידית של מקסום ניצול השטח וחלוקת חלונות לפי החלוקה הפנימית, בהתאמה לעמודי הקונסטרוקציה עם תחושה של חלון סרט. בסך הכל מבנה כפרי על שתי קומות.

גג הרעפים הוחלף וגמלוני העץ חוזקו לפי הנחיות מהנדס הקונסטרוקציה. יונקי אויר חם הותקנו בגג והבניין הותאם לדרישות כבאות מחמירות. מעקות המדרגות הוחלפו לפרופילים מרובעים פשוטים אך אלגנטיים והגוון הכללי שנבחר לחוץ הוא ירוק. משהו שמזכיר לכולנו שאנחנו במועצה אזורית בעלת ציביון כפרי. תוכננה גינה פשוטה עם ספסלים שיוצלו בעתיד (הקרוב, אני מקווה) ע"י עצים ויאפשרו אתנחתא לעוברי האורח. בינתיים תלמידי בית הספר הסמוך מגיעים כל בוקר ויושבים שם.

החלוקה בתוך המבנה והעיצוב הוכתבו ע"י שני דברים: דרישות שתי מחלקות במועצה המשתמשות במבנה (מח' רווחה והחברה הכלכלית לפיתוח עמק חפר.) וע"י תקציב מוניציפלי לא גבוה.
פגישות מרובות עם משתמשי הקצה כמו המזכירות, המהנדסים והעובדות הסוציאליות הולידו את הפתרונות האופטימלים לנסיבות. מצד אחד חדרי הטיפולים צריכים לשדר נוחיות וביתיות חמימה וחדרי החברה הכלכלית צריכים להיות מכובדים וייצוגיים ולא להזכיר סתם משרדים אך מן הצד השני התקציב לא היה בשמיים. ממש לא.

לשימחתי מצאתי ספק/יצרן ריהוט שלצד הריהוט הסטנדרטי, הציג כסאות וכורסאות שהעין לא רואה בכל מקום ואם תוסיפו לזה שירות מעולה, אמינות ועמידה בלוחות זמנים, הרי שקיבלתם תענוג עבודה צרוף.
את הבחירות הסופיות של הרהיטים והגוונים עשיתי במפגש משולב של משתמשי הקצה באולם התצוגה של ספק הרהיטים. המנכל והמזכירות וכמה מן המטפלות של מחלקת הרווחה.

חדרי הטיפולים תוכננו כך שלמרות גודלם הקטן הם יתנו תחושה מאירת עיניים והכורסאות תאפשרנה ישיבה ארוכה ונוחה הן למטופלים והן למטפלות.

הצילומים של המבנה אחרי השיפוץ נעשו ע"י אלון סיגוי וכל הזכויות שמורות לו.

הסיר של אוגניה – געגוע לזכרונות לא ידועים

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 17 מרץ 2011

בשלהי שנות השמונים עם שלם של נוודים חסרי בית חיפש דירה, בדיוק כמוני, ועל כל מודעת השכרה ענו עשרות אנשים.
באחת הדירות היה כל כך דחוס ב"רוציםלהיותהשותפשלך" עד שהועברה בין כולם מחברת בה כל אחד היה צריך לכתוב שם וטלפון, סתם כך בין אחד הדפים שלה. בלי לדבר עם אפפחד. המצב היה נואש אבל למרות הריאליסטיות עדיין קיוויתי ששמי ישלף איכשהו מבין דפי המחברת ואזכה סוף סוף בבית. זה לא קרה.

לכן קל להבין כמה שמחתי כשמתווכת אחת הראתה לי דירת שלושה חדרים מרווחת ומוארת, בלב תל אביב, בקומה חמישית ושמחירה היה הגיוני לי ולא עמדתי תחת סלקציה עם עוד 20 איש רעבי גג.

לא אלאה אותכם בסופרלטיבים על הדירה הנפלאה הזו רק אספר שבתחילה היא היתה קצת מוזנחת מאחר ועמדה חודשים רבים ריקה ועם חלונות פתוחים (הכיצד??!!) וצברה אבק-פיח עירוני בכל פינה, "חור" מפואר של מזגן היה באחד הקירות החיצוניים וגם בויטרינה של הסלון "חסר" מזגן חלון". תמורת חודש ללא שכ"ד הבטחתי לטפל בכל הליקויים , לנקות ולסדר את הדירה וסופסוף מצאתי לי בית מקסים.

ואז פגשתי את אוגניה.
אוגניה היתה הדיירת שגרה שם לפני.
בעצם כבר על הפעמון של הדירה, היה כתוב שמה. אוגניה אלפרט. אולי היה כתוב עוגניה ואולי היה כתוב אלפר. אני לא בטוחה. באחד החדרים היא השאירה , בתיקיית פלסטיק של כרטיסי טיסה, את מחברות המתכונים שלה וגם גזירי מתכונים מן העיתונות. במטבח היא השאירה מספר סירים. כמו ידעה שאני, אוהבת בישולים שכמוני, אגיע בלי נדוניה של סירים.
הדיירת הקודמת קידמה את פני בחום ובאהבה ואני הרגשתי נוח ופיניתי לה מקום.

מן המשכיר (עורך דין שניהל בארץ נכסים של בעל הבית, יהודי עשיר שחי בחו"ל) שמעתי קצת על אוגניה וחייה. אוגניה היגרה מרומניה לארצות הברית ושימשה רוב חייה כאם הבית במשפחתו של אותו יהודי. בערוב ימיה היא ביקשה לחיות בארץ והדירה נקנתה עבור זה והיא עלתה לארץ וחייתה בה עד יום מותה. ישנם פרטים נוספים בסיפור של אוגניה יקירתי, אבל מתוך רצון לשמור על צנעתה ופרטיותה – לא אוסיף. מי שמכיר אותה, שמה יספיק ומי שלא מכיר אותה לומד להכירה כאן.

פעם בשבועיים, ביום שלישי (או שמא זה היה יום חמישי??) היה העו"ד נפגש עימה לארוחת צהרים בביתה, אוכל את מטעמיה, מדבר איתה, מארח לה לחברה לשעה קלה ומטפל בכל בענייניה. "היא היתה בשלנית נהדרת" הוא סיפר לי בעיניים נוצצות.

אוגניה היתה ערירית, ללא ילדים וקרוביה בארץ היו רק אחיינים עמם לא היתה בקשר.
כשמאסו בה החיים והיא עזבה אותנו לעולם שכולו טוב, נזכרו בה אחייניה והגיעו לדירה לקחת את מה שמגיע להם בדין. הם תלשו את המזגן מהקיר, לקחו את כל אביזרי החשמל שהובאו מאמריקה הגדולה, לקחו את הריהוט והותירו את הדירה ריקה. כמעט ריקה, בעצם, כי התנור/כיריים האמריקאי הרחב, לא עבר בדלת המטבח אז הם השאירו לי להנות ממנו ולבשל בו עם סיריה של דודתם הקשישה, בהם לא חפצו. כבר אז חשבתי שזו אוגניה שדאגה שיהיה מטבח מצוייד, לכשאגיע לגור איתה…

כיום, הסיר הכחול נקרא אצלנו "הסיר של אוגניה" ונעשה בו שימוש קבוע. זה סיר ברזל כבד יחסית, מצופה אמייל וחסרה לו ידית אחת (כך אוגניה השאירה לי).
בתיקיית הפלסטיק נמצאים עדיין כל המתכונים שלה. מתכונים בכתב ידה באנגלית וברומנית (אולי החליפה מתכונים בגינה הציבורית עם אמהות-בית אחרות?) ויש גם יש גזירי עיתון באנגלית ובגרמנית. אשמח מאוד למצוא מישהו שיכול לעזור לי לפענח את המתכונים בכתב ידה. כי אלו הזכרונות היחידים שיש לי ממנה ועש שאצליח לפענח אותם ולבשל אותם הם ישארו זכרונות בילתי ידועים…

ועד אז, הנה מתכון שאני אוהבת לעשות בסיר של אוגניה. זה מתכון לרטטוי שמצאתי בספר בישול של פרובנס אותו קנינו בטיול הבר מצווה בספטמבר האחרון.



חומרים:
1/2 קילו חצילים (חציל בינוני)
1/2 קילו קישואים
2 פלפלים אדומים
2 בצלים גדולים
קילו עגבניות בשלות ורכות (אם ממש אין אז קופסת עגבניות מרוסקות תעשה את העבודה לא רע)
שמן זית
מלח ופלפל
תבלין Herbes De Provence (למי שאין, זו תערובת של טימין ורוזמרין בעיקר)



אופן ההכנה:
לחתוך את החצילים, את הקישואים ואת העגבניות לקוביות (במתכון כתוב: Dice)
לחתוך את הבצלים והפלפלים לרצועות (במתכון כתוב: Slice)
מטגנים את הירקות בסיר, בשמן זית, ירק אחר ירק. חצילים, פלפלים, בצל ולבסוף קישואים.
בסוף מוסיפים את העגבניות, השום ומתבלים במלח פלפל וכף מעשבי התיבול.
מבשלים כ-45 דקות (אני לפעמים מבשלת פחות כי אני אוהבת את הירקות פחות עייפים, אבל אז יש תלונות מצד הדור הצעיר..)

אפשר לאכול חם עם זירזוף שמן זית.
אפשר גם לאכול קר. פשוט מעולה.

היום הראשון בפרובנס – איך, לפעמים, כלום לא יוצא לפי התכנון..

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 7 מרץ 2011

היום הראשון, זה בו טסנו, נחתנו ולקחנו את המכונית שלנו, היה גם היום בו תוכנן טיול מקיף, רגוע ושלו בשמורת הקמארג (Camargue).רגוע ושלו זה לא היה וגם מהקמארג לא ראינו יותר מידי, אבל זה היה מקיף (בקילומטרים..) ומאלף במסקנות. אני חושבת שזה היה יום שלמדנו להוריד רגל מגז התוכניות ולזרום עם עצמנו.

לאחר שלקחנו את המכונית התחלנו לנווט לכוון השמורה. שיעורים כבר הכנתי וידעתי שיש ביצות, אזורי כפריים שנשתמרו כמו בעבר, סוסי פרא לבנים, פלמינגוס, שוורים שחורים והרי מלח. אז נסענו לראות איך זה נראה במציאות.

הנווט שמימיני היה מושלם וביחד פתרנו את רוב התעלומות במפה (כאמור אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות אז אנחנו לא לוקחים GPS).
תעלומה אחת נפתרה אחרי שעה ארוכה של עמידה ליד מחסום שלידו יש תמרור ברור הטוען: "כאן נהוג לקפוץ למים עם המכוניות" כמובן שכאשר הצטרפו עוד מכוניות לתור והוא התארך ואיש לא צפצף, צפר או ניסה לעקוף, הרגשנו קצת יותר רגועים כי כשכולם בסירה אחת אתה מרגיש יותר בטוח ו/או פחות טיפש.

כולם בסירה אחת…
אכן כן! מסתבר שהתור הוא למעבורת ואין דרך לעבור איזה נהרצ'יק אלא בעזרתה. איבדנו המון זמן (נתון שיתברר אחר כך כקריטי) בעל המצווה דווקא מאוד שמח והתרגש וצילם מיליון תמונות.

אני יודעת שקשה להבין מהן שמדובר במעבורת. אבל תאמינו לי. זו חתיכת כביש צפה עליה עולות המכוניות שמצליחות להכנס. זה מפליג לגדה השניה ונותן למכונות לנסוע בנתיב הימני. ואז עולות המכוניות מהכוון השני וחתיכת הכביש צפה לה חזרה לגדה השניה וכה הלאה. למי שלא ממהר זה סבבה.

הניווט צלח יפה והנוף היה נחמד (אם כי לא ממש מרגש). מיהרנו מאוד כדי להגיע למעבורת שנקראת TIKI III, ואמורה לקחת אותנו לאזור של שמורות הטבע בהן חיים סוסי הפרא הלבנים. השמש התמידה בתהליך שקיעה מעצבן ואנחנו חלפנו על פני מוזיאון ציפורים מעניין, שמורת טבע בין הביצות תוך שאנו רואים סוסים לבנים מבוייתים במנאז'ים שמזכירים את המערב הפרוע בארצות הברית.. לא ידענו בדיוק לאן להגיע וגם לא מספרי טלפון ובטח שלא שעות פעילות ואפילו לא היינו בטוחים שהמקום בכלל קיים עד שלא ראינו שילוט רעוע על איזה בניין. משם פשוט שאלנו אנשים והגענו.

אממה… הגענו בעשרה לחמש והמעבורת האחרונה יצאה 20 דקות קודם לכן…  (זוכרים את ההמתנה למעבורת בתחילת הפוסט?)

בגדול צריך לנסוע עד החוף ואז ימינה עוד הרבה אחרי שנראה כאילו כבר אין טעם… מידי פעם יש שילוט דהוי למעבורת.

אז תזכרו את השעות. תזכרו שהדרך ארוכה ויש פקקים (עיר נופש) תזכרו שכדאי לטלפן או להגיע מספיק מוקדם כדי מקסימום לחכות אבל לא לפספס. והכי חשוב תזכרו להקדיש למקום יום שלם מבוקר עד ערב כי יש באמת המון מה לראות (כך כתוב במדריכים)

אנחנו נורא התאכזבנו. נורא נורא. ואמרנו שבסוף אם יהיה לנו זמן – נחזור לכאן כי זה אזור פראי ומקסים ונראה לא שייך לאירופה בכלל.. אבל ידענו שלא יהיה לנו זמן לא בסיבוב הזה..

אז צילמנו את הפלמינגוס והברבורים, ונסענו ישר למקום הלינה הראשון והמשגע שלנו, כשהנווט מנווט אותנו לעילא ולעילא.
לאחר ההתמקמות בחדר שלנו במנזר הקסום יצאנו לעיירה הקרובה סנט רמי דה פרובנס (Saint-Rémy-de-Provence). כדי לאכול את ארוחת הערב הראשונה שלנו בפרובנס.

אני לא יודעת מדוע יש רק תמונות מהעיירה ואין תמונות מן המסעדה . אולי היינו כבר מותשים, אולי נפילת האדרנלין מהיום הלחוץ ואולי האוכל הביתי הנפלא שאכלנו הם שגרמו לנו להתרכז בעצמנו ובמסעדה הקטנה שבחרנו באחת הסמטאות הקסומות של העיירה ולשכוח לתעד בצילומים.

הדרכים באזור מקסימות וחבוקות בשדרות דולבים יפיפיים. כך גם הדרך בין העיירה שלנו לסנט רמי דה פרובנס.
חזרנו הביתה בלילה, כשאנחנו מנווטים לעיירה כמו מקומיים. הלכנו לישון במיטתנו המפנקת כשאנחנו עייפים אך מרוצים.

לרשומה הבאה