ארכיון פוסטים מאת: סיגל בן נון

מביטה בכם, עכשיו ושואלת: "מי אתם, קוראי הנאמנים?"

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 29 יולי 2012

אני יושבת מול המסך, רגלי מונחות על השידה, המקלדת בחיקי ואני מנסה להסתכל לכם בעיניים.
אני פוערת זוג עיניים (חמושות כבר במשקפי ראייה) ומנסה לראות אתכם, מביטים בי מהצד השני של המסך, קוראים את המילים שלי, מסתכלים עלי. אנחנו מתקשרים. אולי לא מיידית, כמו בדיבור, אבל אנחנו מתקשרים. במיוחד כאשר אתם מגיבים במייל או במסר 
. גם "לייק" הוא סוג של תקשורת. 

אתם רואים אותי ויודעים מי אני ומכירים אותי אבל אני לא מכירה אתכם בכלל. אני לא יודעת מה אתם אוהבים ואיך אתם נראים והכי חשוב, למה אתם פה?

אתמול ביליתי זמן איכות עם יונית צוק מהבלוג אמאעובדת בסלונה, שעושה תזה על בלוגים של יצירה בישראל ולכן מראיינת כותבות שכמותי. בתחילת השיחה היא הכריזה שזה ראיון ושהיא תשאל שאלות והתנצלה שזו לא שיחה. אני בטוחה שרבים מכם כבר מחייכים קלות ומנידים את הראש בהבנה, כמה זה מוכר. אם מה שהיה לנו לא היתה שיחה, אז אני לא יודעת מה זו שיחה.

כל כך הרבה פעמים אנשים מכריזים הכרזות ש"משהו הוא לא" וזו בעצם הכרזה שהמשהו הזה הוא מאוד כן. (כך פעם הכרזנו, איש אחד, ואני שאנחנו ב"מערכת יחסים ארעית ובלתי מחייבת" ובאמת האמנו בכך. הימים שחלפו הצביעו על כך שהחברים שלנו צדקו מן ההתחלה ומערכת היחסים שנרקמה ביננו לא היתה כלל בלתי מחייבת והיא בין החשובות שהיו לי בחיי אם לא "ה"..) 

תוך כדי השיחה עם יונית מצאתי את עצמי תמהה מי קורא את הבלוג שלי בכלל ולמה. (ואולי זו היתה ממש אחת השאלות של יונית?) אני כותבת על יצירה ועל הדברים שאני עושה וחושבת, כי אני פשוט חייבת. חייבת לכתוב על כך. גם הכתיבה היא יצירה. אבל למה אתם קוראים? בתשובה החלקית שהחלה צומחת בי באינסטינקטיביות, שמחתי מאוד ומצאתי עצמי גאה ומוחמאת אישית מכל אחד מכם שנהנה לקרוא את דברי.

אתם מגיבים לפעמים, וחלקכם אף טרח להקליד את המייל שלו או למלא פרוצדורה אחרת כדי להיות מנוי על הבלוג שלי ולקבל הודעה כל פעם שאני מפרסמת רשומה. אבל מצאתי עצמי סקרנית לדעת מה בדיוק מעניין אותכם כאן? האם אפשר לתמצת את העיניין שיש לכם כאן למילה או אפילו למשפט אחד או שניים? ועוד חשבתי ביני וביני, האם יש משהו משותף בינכם, קוראי הנאמנים? אם אזמין אתכם למסיבה סגורה של הבלוג שלי (יכול להיות דבר כזה בכלל?) האם תמצאו בינכם מכנה משותף חוץ ממני?

אני קוראת לבלוג שלי כמו אויר לנשימה, כי כך היצירה בשבילי.  אבל אין כל שיטתיות ברשומות שלי ותחומי העיניין שלהן שונים. יש כאלו שיש בהן מתכונים ואחרות עם חוויות של טיולים, יש רשומות על העבודות שלי בכל מיני תחומים ותמיד, או לפחות כמעט תמיד, אני מעמיסה עליכם, הקוראים שלי, כל מיני הגיגים אישיים. גם בהגיגים הללו אין בהם שום דבר קבוע, או דומה. לפעמים הם מאוד אישיים (ואז, יתכן, שקסמן של הרשומות ההללו הוא בעצם המציצנות או אופי הרכילאי של איסוף המידע?) למשל כמו הרשומה על אליעזר פרנקל ולפעמים יש בהם זכרונות קולקטיביים כמו למשל מתכון עוגת הגבינה, ולפעמים עולה מהם ריח חזק של "אני מאמין" כמו הרשומה על הפרחים.

המשכתי וחשבתי ביני לביני, שלבלוג של מתכונים יהיה קהל קוראים עם תחום עיניין חזק וברור וכך גם לבלוג יצירה קלאסי, שלא לדבר אם יש בו גם הדרכות, אבל הבלוג שלי הוא גם וגם וגם הרבה לא…  חוסר האחידות והשיטתיות הזו – הוא מאוד אני. אתם כבר יודעים עלי די הרבה כי איסוף המודיעין עלי נעשה די בקלות ע"י  קריאת הרשומות בשנה ותשעת החודשים האחרונים (ותודה ליונית צוק שהפנתה את תשומת ליבי לוותק הזה)

אז היכונו לרגע קצת הזוי.

ברגע הזה אני רוצה להחליף בתפקידים ולבקש מכם לצאת ממאחורי המסך שלי ולעבור מהמצב הפאסיבי של קריאה למצב קצת יותר אקטיבי. אפילו לרגע קט… אני מבקשת מכם לספר לי על עצמכם. לספר לי למה אתם קוראים את הבלוג הזה? למה עשיתם מנוי? למה אתם מחכים? ומהו הדבר הזה שאתם אוהבים בבלוג?


הסקרנות הזו מנקרת בי מאז אתמול.אתם יכולים להגיב בסוף הרשומה ואתם יכולים לשלוח לי מסרים וגם מייל  (cigale.b@gmail.com ) ואם אתם רוצים להשאר בעילום שם, אפשר גם דרך האתר שלי או אפילו בדואר ממשי (זוכרים? מעטפה, בול, כתובת ממשית ומיקוד?) כתובת למשלוח דואר: ת.ד. 22, גן יאשיה 38850.  מאוד אשמח להכיר אתכם ואני מבטיחה להתייחס ולהגיב.


ואם כבר אני מבקשת מכם טובה אז אבקש עוד קצת. זה קצת חידוד של הבקשה הראשונה שלי. אנא הוסיפו וספרו לי מה הייתם רוצים שיהיה יותר (ולא, ט', הכוונה איננה ליותר תכיפות בפרסום הרשומות)? מה הייתם רוצים שיהיה ואין? נושאים מסויימים? אופנים מסויימים של הצגה / כתיבה? יש לי כמה כיוונים חדשים אבל אני רוצה לשמוע אתכם.


ממתינה לתשובה. תגובתכם חשובה לי מאוד.

תודה.
_______________________________________________________________________

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, לפני כמעט שנתיים, החלטתי שבכל רשומה תהיינה תמונות שקשורות ביצירה שלי. בכל מקרה, גם כאשר עיקר הרשומה הוא הגיג. הפעם בחרתי לקשט את הגיגי בתמונות של רשומות עתידיות. הן עדיין לא נכתבו, אבל אני מבטיחה שהן תכתבנה.

הכל זורם – פריז הקלאסית

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 5 יולי 2012

באחד הקרבות המרים שניטשו ביני ובין אבי בשכבר הימים, כשהוא מנסה לגונן עלי מפני העולם, שילחתי בו את חיצי חוכמת הנעורים שלי והכרזתי: “ללמוד מהניסיון זה אומר מהניסיון שלך!” שיוועתי להבהיר לו מדוע אני לא מוכנה לקחת את ניסיונו, להכניסו לתיק הניסיונות "שלי" ופשוט לעשות או לא לעשות את מה שהוא מצווה עלי. “אין כזה דבר ללמוד מניסיונם של אחרים" המשכתי להרביץ בו את תורתי,  "זה רק להקשיב למה שהם אומרים מבלי להפנים כלום"

נוטרדם – Notre-Dame de Paris  – ויטרזים עדינים שמצטלמים נהדר בחושך…

למותר לציין שהוא לא השתכנע – אבל גם אני לא ויתרתי ועם השנים והניסיון הבנתי שאלו היו באמת מילים בסלע ולא סתם יהירות נעורים. אפשר להקשיב לאחרים ולסמוך עליהם ואפילו לעשות כדבריהם. אולם, הדבר לא ישווה ולא ידמה לניסיון איש, לחוויה העמוקה והמלמדת של מי שעבר דברים על בשרו עצמו.

נוטרדם – Notre-Dame de Paris  – קלאסי, לא? ובכל זאת יום מיוחד: מנקים את החזית. 

וכך גם פריז. 
מי שלא היה בה, סב ברחובותיה, הקשיב לה וליטפה, יכול רק להקשיב לחוויות של האחרים. הוא יכול להתלהב מהתמונות ומהסיפורים אך לעולם הדבר לא ישווה לפריז שחווים ממש.

טיול קלאסי לאורך הסיין ומה אנחנו מגלים, במקרה, ברח'  Quai d'Anjou  מס' 17???
מרזב בצורת דג על קירות  Hotel de Launzun  

עם זאת, אני מציגה לכם כאן עוד פן של פריז, כמו שהבטחתי ברשומה הראשונה על פריז, פריז הקלאסית.
בהגדרה קלאסית התכוונתי לפריז שנשקפת מכל הברושורים הכי בסיסיים.  ולמה אני צריכה להראות את פריז הקלאסיית, אתם בטח שואלים את עצמכם, הרי היא כבר ידועה. 

שלטים מעל הכניסה למטרו. בני ואני חלוקים על איזה שלט הוא הכי יפה והכי פריז. בעיני אין על הארט דקו.

התשובה היא שבעיני פריז יפה ומרגשת על כל פניה ואם יבחר ההלך הפוסע ברחובותיה וסמטאותיה, לשאת עיניו מעלה אל המרפסות והחצרות הנחבאות, אם יטה את ליבו לרחש האנושי הממלא את העיר, ימלאו פניו חיוך והוא יראה את הקלאסיקה במלוא יחודה. 

הגריפון משקיף על פריז ממרומי הסקרקר (La basilique du Sacré-Cœur). 
כל פריז פרושה מהגבעה אבל את מגדל אייפל רואים רק מהצד בינות לעצים.

וכך, בבואי להראות לבני את פריז הקלאסית אותה הכרתי מניסיוני שלי, מצאתי עצמי חווה עימו פריז קלאסית אחרת. "הכל זורם" כדיברי הפילוסוף היווני הרקליטוס. אי אפשר לעבור את אותו הנהר פעמיים כי הוא כל הזמן משתנה.

place du tertre – פעם כיכר קצת קיטשית אבל מלאה אמנים.
היום הפכה כל הכיכר למקבץ מסעדות. רק צייר אחד נותר , מזכיר את הקלאסיקה של העבר.

תמיד יש ניואנס קצת אחר. אנשים באים ואנשים אחרים באים האור משתנה והעונה וריח משתרג בריח וכל אלו משנים את העיר ונותנים לכל רגע להיות מיוחד וחד פעמי. פשוט צריך להיות שם כדי להבין. יש להלך בפריז קשוב, רגיש, עירני וסקרן ולקלוט איך בכל הקלאסיקה הזו יש תמיד משהו מיוחד ריגעי ואישי.


לרשומה הבאה

עצמאי בשטח

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 22 יוני 2012

כשאתה חובק את ילדך לראשונה, כאשר עורו עדיין פולט את חומה של אמו, אתה לא יודע לאיזה איש יצמח להיות ואיך יחיה את חייו ומה יהיה טיב יחסיו איתך ועם שאר העולם.
כל מה שאתה יודע זה שליבך עולה על גדותיו ויוצא אל הרך הנולד שלך.



מן הימים הראשונים של ההורות אתה יודע שתיצק לחיי ילדיך את כל האהבה שיש בך ואת האמונות שלך ואת מראה הדרך שנראית לך נכונה. אתה יודע שתחבק ותגונן עליו ככל שיאפשר לך אבל אתה לא מסוגל לדעת או אפילו לדמיין מי הוא יהיה לכשיהיה גדול.
אתה יודע שתתן לו את הכלים להיות מי שהוא (וגם קצת מי שהיית רוצה שיהיה, בואו נודה בכך..) אבל העתיד אינו נודע.

יואב קוטנר ואנחנו במבוא להתחלה של המופע

התחלתי להרגיש ש"הצליח לנו”, כאשר מצאנו עצמנו צופים יחדיו בסיטקום אמריקאי וצוחקים מאותן שורות. זה המשיך בסרט הראשון שראינו יחד ובמוזיקה "של זמננו" שילדינו מקשיבים והשיא, כרגע, הוא מופע הרוק הראשון אליו הלכנו יחדיו אתמול, ביום הכי ארוך של השנה, 21 ביוני, "עצמאי בשטח", רגבים 2012. רוקרים וותיקים ורוקרים צעירים ומבטיחים – תמהיל שמבטיח להצליח לרגש את כולם. (קוטנר אמר שזו פתיחתה של מסורת אז ציינתי את השנה. זה המופע הראשון שפותח את המסורת…)
שם המופע מצדיע למאיר אריאל. בין ההופעות הוקרנו, על המסכים, קטעי שירה וותיקים שלו ושל זמרים אחרים.

אורן זילברשטיין
לואיזה 

אני לא רוקרית כלל וכלל וגם לא מאזינת מוזיקה מכורה, אבל כשהילדים שומעים מוזיקה שהיא כור מחצבתי (וכור מחצבתו של אביהם אשר, בהחלט, מבין יותר ממני במוזיקה) אז יש תחושה חזקה של תקשורת וקרבה.

איגי דיין והצללים – הופעה מצויינת! התחילו באור מלא וליוו את השמש לשקיעה.

כשנודע לנו על מופע הרוק שמתארגן בקיבוץ רגבים (ליד גבעת עדה, פרדס חנה) הילדים (18, 15) שמחו להצטרף ובעיני רוחנו ראינו כולנו, מין וודסטוק מקומי ומיתולוגי שצומח כאן (רק בלי הסמים, כי אנחנו חינוכיים עם הילדים) . ביננו, הכי שמחתי שהילדים שלי, בגיל כל כך מנוכר, מוכנים בכלל לבלות עם ההורים שלהם ועוד לילה שלם.

איגי דיין בהופעה סוחפת

זו המשמעות האישית והראשית, מבחינתנו, של הוודסטוק אשר ברגבים. הגענו מצויידים בשמיכה משובצת שנתפרה לבכורי עם לידתו (ראה רשומה קודמת), צידנית שמולאה מבעוד מועד בקציצות, שניצלונים מתובלים במרווה, ירקות, פירות, בירה ומים (שלא הרשו לנו להכניס), שמיכות וכירבוליות כדי לשרוד את החורף הרוסי. אמנם פה לא חורף ולא רוסי, אבל לפנות בוקר מצאנו עצמנו מכורבלים ביננו לבין עצמינו עם השמיכות. (היה נפלא)

 איגי דיין – פשוט אליפות!

הגענו ב17:00 והמקום היה עדיין כמעט ריק. התמקמנו במקום טוב מול הבמה וקוטנר המיתולוגי הצחיק כשביקש שלא נדחף…

הקליק – למי שזוכר את שנות השמונים המוקדמות. אינקו-אינקו-אינקו-בטור! לקלוט כמה הם היו אוונגרדיסטים בזמנו. שווה.

אחרי כחצי שעה התחילו ההופעות ובכוונה לא אמנה את כל המשתתפים אלא רק אציין את שמם מתחת לתמונות.

ברי סחרוף – קלאסיקה ישראלית במיטבה. חלליות או לא להיות!

נער אחד מאיתנו נשבר, לקח את מפתחות המכונית והלך לישון בשקט. שאר השלושה (אבא, אמא והנער השני) שרדו עד 03:30 לערך, כאשר מידי פעם אנחנו מנמנמים לצלילי רוק בפול ווליום (מה, לא ראיתם איך בוודסטוק ישנים כשברקע מוזיקה?!)

ברי סחרוף או כמו שמכנה אותו פורטיס: "ידידי הכסוף"
רמי פורטיס – הופעה מדהימה. הבנאדם פשוט גאון!
רמי פורטיס – מלך!!!! וגם מנומס (אומר יפה: "תודה" אחרי כל מטח מחיאות כפיים)
שלום חנוך – אחת מאמות הסיפין של הרוק הישראלי. חיכינו לו עד שיגיע (02:30) והוא דווקא הגיע…
שלום חנוך – בלוזי ומלא רגש. הקהל התעורר כשהוא עלה לבמה.

ההנאה הגדולה ביותר היתה מעצם הבילוי המשותף עם הילדים. בונדינג משפחתי של טוזיג באמצע הלילה. מופע הרוק (המוצלח ביותר, אגב) היווה לכך רקע משובח. 

שמיכה של תום

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 16 יוני 2012

אני זוכרת שקראתי את כל הספרים שיכולתי להשיג והשגתי את כל הספרים שיכולתי לקרוא, בעברית, באנגלית ובאיטלקית. קראתי, למדתי והתכוננתי לאמהות. בכל הספרים ובכל השפות דיברו על הצורך, הפיזי ממש, להכין את הקן, לעצב ולצבוע לקראת בוא העולל. קוראים לזה "קינון". סופר שם שהנשים מרגישות צורך דחוף, בהול, לנקות, לסדר, לזרוק ולשפץ. מדובר בשרידי האינסטינקט החייתי שלנו וכמו שבעלי חיים מכינים מקום נוח וחמים ללידה ולימים הראשונים אחריה, גם אנחנו מוצאות עצמנו מארגנות קן. 

הייתי סטודנטית בארץ נוכריה והלידה תוכננה לקרות בארץ ולאחריה חזרה לחו"ל להמשך מילוי מטלות הלימודים. כמו רוב הסטודנטים הייתי תפרנית ומאוד עסוקה בלהספיק מה שיותר מטלות אוניברסיטאיות לפני הלידה, אז חשבתי שלי זה לא יקרה. מה גם שעם סיום מועד הבחינות הייתי חייבת לחזור לארץ בבהילות (חודש שמיני…) , שמא אאלץ להשאר וללדת בשפה זרה.

"…זה כתוב בספרים, בשירים במפות הכוכבים…” שרו החבר'ה של משינה וצדקו.
קיננתי גם קיננתי. הקינון שלי היה קינון של "דברים ניידים". לא צבעתי והדבקתי שום דבר על קירות דירת הסטודנטים השכורה שלנו, אלא קניתי מכונת תפירה והתחלתי לתפור. סדינים ישנים, בגדים שמיחזרתי ובדים חדשים הפכו לוילונות עליזים ולתמונת קיר של שלושת הדובים, לפני שזהבה באה להפריע את שלוותם.

הכנתי גם שמיכה מרובעת וגדולה בשחור לבן. השתמשתי בבדים בטקסטורות שונות, מחומרים שונים ועם הדפסים שונים. עשיתי את השמיכה בצורה של לוח שחמט (שמונה שורות ושמונה טורים), כדי שאולי ישמש פעם למשחק. עדיין לא שיחקנו עליה שח אך הפכה לאחת הכירבוליות האהובות עלינו, בסלון.

כאשר השכנים מהצד השני של גדר ההֶרדֶנבֶּרגיָה התִּילתָנִית*, הודיעו על ההריון – מאוד שמחתי והתחלתי סוג של קינון. קינון השמור לחסידות השכנות בלהקה. התחלתי לקנן מאוד מוקדם וטוב שכך עשיתי. עד היום לא ברור לי מה עלה בדעתי כאשר תכננתי את שמיכת התינוק שעשויה מ-196 (!!!) משולשים המחוברים זה לזה ב-49 ריבועים ומעוד כמה ריבועים ומלבנים שהשלימו את מעשה המרכבה.

שעות של עבודה. כל פעם קצת. בין העבודה, הילדים והמשפחה. בעיקר בלילות. כל פעם שלפתי את השקית עם הבדים והגזירים, עבדתי קצת וחזרתי לעיסוקים אחרים. גזרתי את המשולשים, אחד אחד (עם מספריים ולא עם גלגלת!!!), חיברתי לריבועים. חיברתי ריבועים לשורות והשלמתי את השוליים והמרכז.  

הבדים? – כרגיל, מאוספי הפרטי. הרבה בדים שנקנו כשאריות בחנות איקאה במילנו ונשמרו למטרה מתאימה. במרכז השמיכה ובארבע פינותיה ישנם מקטעים מאחד הבדים הכי יפים שקניתי אי פעם באיקאה. 

היו לי התלבטויות רבות לגבי הקומפוזיציה והאיזון. רציתי שמשולשים מאותו הצבע לא ישקו זה לזה ושיהיה איזון בין כולם ולא תחושה שלך כתם צבע מסויים בצד אחד. נהגתי להניח את גזירי הבד ולנסות שילובים על הרצפה. מלילה ללילה הקומפוזיציה השתנתה, לפעמים מתוך בחירה ולפעמים מתוך הבלגן שבשקית. כשהושלם העיצוב ונבחרה הקומפוזיציה, תפרתי את כל גזירי הבד והִכלָבתִּי** עם המילוי והבד של הצד האחורי (בד משובח שניקנה באיקאה מילנו בתחילת שנות ה-90…) לאחר מכן, תפרתי את כל השמיכה לאורכה ולרוחבה בתיפורי קווילט, במכונה, למען העמידות בכביסות.

לאחר שסיימתי את העבודה, כיבסתי אותה באבקת כביסה היפואלרגנית המיוחדת לתינוקות וארזתי אותה, מחכה ללידה. 

כשהענקתי את השמיכה לתום, השכן החדש והמקסים, הסתבר שהעגלה שהוריו קנו התאימה בדיוק בגוון לאלמנט המרכזי של השמיכה. איזה כייף! 
______________________________________________________________________________

* הרדנברגיה תלתנית – צמח מטפס עם אשכולות פריחה סגולים (יש לי גם שתיל אחד בלבן!) הקליקו על הקישור בשביל עוד פרטים ותמונה

** להכליב, (בכף ובית רפויות) – לתפור תפירה זמנית לחיבור בדים עד לתפירה הקבועה במכונת התפירה. תפירה זו נעשית בתפרים גדולים ויש גם חוט מכליב אשר נקרע בקלות לאחר ביצוע התפירה הקבועה. חיפוש ברשת הוליד בסבר לשוני רחב יותר לפועל זה: כליבה, שם העצם, היא כלי עבודה המיועד להצמדת חלקים, בעיקר להצמדת משטחים לצורך הדבקה בנגרות. בשפת הנגרים של פעם, המבוססת על השפה הגרמנית: קלמרה. באנגלית: CLAMP. כמו מלחציים, אבל קצת אחר. הפעולה "כליבה" היא הצמדה לא קבועה, כך שהיא מתאימה גם להסבר של הנגר (הצמדת משטחים עד להדבקתם הקבועה) וגם להסבר של החייט (הצמדת יריעות הבד עד התפירה הקבועה)

פיסה של אושר באמצע המרוץ – חלק ב`: מה עושים?

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 7 יוני 2012

יש אנשים שאם לא סימנו לעצמם V במשך היום, על ביצוע משימות, כאילו בזבזו את זמנם עלי אדמות. מישהי פעם הגדירה לי אותם כאנשים שחייבים "לעשות" לעומת אנשים שיודעים "להיות" ולחוות גם אם אין עשייה "ראוית V". בכולנו יש את הצורך לעשות ואת היכולת להיות וכל אחד מאיתנו בוחר למנן בין הדברים ולחיות ולחוות את החיים בדרכו שלו. 

למשל בטיול בפירנצה, אלו שאוהבים בעיקר "לעשות", "יסמנו V" על כל הכנסיות החשובות (וגם על אלו שפחות…), יפקדו מוזיאונים והדבר יעשה במן חטף כזה. "היינו, ראינו, סימננו". הם יחטפו אוכל קל במשך היום כדי להספיק… טיול כזה יתאפיין בריצה משימתית משהו והוא יסתמן בתחושת סיפוק של "יו, כמה עשינו והספקנו". תחושת הסיפוק תהיה גדולה יותר ככל שיספיקו יותר.
אלו שיודעים גם "להיות" יבקרו, אמנם, באתרים החשובים אך זה יעשה פחות מתוך הצורך לסימון V ויותר תוך חוויה של המקום. הם "יספיקו" לראות פחות ואולי אף יוותרו על אבני דרך חשובות בתרבות המערבית. תמורת זאת הם ינצלו את הזמן שלהם לקפה באמצע היום ( כמה פעמים..) לארוחה מפנקת לישיבה "בחוסר מעש" מפקירים עצמם לליטוף מזג האויר ולצלילי השפה הזרה המקיפים אותם. התחושה בסיומו של היום תהיה בדרך כלל "יו, איזה כייף היה היום". בדרך כלל התחושה הזו תלווה אותם גם במשך היום והיא לא תמדד ב"צ'ק ליסט" של סוף היום.

ברשומה הקודמת סיפרתי על סוף שבוע של חופשה וניכר בה האופן שלנו לחוות טיול. השהות ב"בקתה בחווה". ללא ספק זה היתה לב ליבה של ההוויה. אבל יש עוד.

למי שחשקה נפשו ב"עשייה של דברים" יש בהחלט מה לעשות באזור. החלטנו שאין סיבה שלטיול בחו"ל נתכונן ונלמד ואת הטיולים בארצנו נזניח. בראש פינה העתיקה יצא לנו להסתובב כמה וכמה פעמים. אנחנו מאוד אוהבים אותה אבל הפעם בחרנו לראות דברים שאנחנו לא מכירים (זו גם הפעם הראשונה שאנחנו באזור ולא עשינו רפטינג..) חיפוש מהיר ברחבי הרשת גילה לנו שיש יקבי בוטיק רבים המציעים סיורים ושיסוד המעלה היא עיירה שאיננה מוכרת לנו.

סיור מודרך ברחוב הראשי של יסוד המעלה – עם אריק לובובסקי

ספסל ברחוב הראשי, שובך ישן ומראה כללי של בתי המושבה מוקפים בעצים וותיקים.

קצת חיפוש בוויקיפדיה ובאתרים נוספים ומצאנו את הטלפון של אריק לובובסקי מספר סיפורים ומדריך בערים הגליליות. הזמנו סיור בן שעתיים לזוג (אפשר גם קבוצות) בין השעות 10:00 ל-12:00 ונפגשנו בכיכר (היחידה) של המושבה.  "יש כיכר אחת בפריז" ענה לי לובובסקי כששאלתי לאיזו כיכר הוא מתכוון. אריק לובובסקי בן ה-71 הוא נצר למתיישבי יסוד המעלה וסיפור חיי משפחתו שזור בהיסטוריה של המקום.

אבן דרך ליד ביתה של סבתו של אריק לובובסקי

לובובסקי לקח אותנו לסיור בין בתיו של רחובה הראשי של המושבה כשהוא מספר על ההיסטוריה של המקום, מי היה גר ובאיזה בית ובאלו מן הבתים מתגוררים, עד היום, צאצאי הראשונים.

בית משפחת שרנסי ואבן דרך עם פרטים על ההיסטוריה של הבית. כיום גרים בו צאצאי המשפחה.

חשיבותה של יסוד המעלה נדחקה וגם קסמה קטן מזה של אחותה, ראש פינה, אבל בעזרת סיפוריו הציבעוניים של לובובסקי קיבלנו שעתיים מרתקות ומשעשעות ועוד נקודת ראות על מה שארע כאן בעבר. 

הרחוב הראשי שוחזר לקראת צלייני שנת 2000 (שלא הגיעו..) באופן קצת מתקתק מידי, יש מבנים שנהרסו ונבנו "בסגנון" בתי הראשונים. לובובסקי סולד מהם. יש בתים ששופצו והורחבו והותאמו לחיים המודרניים ויש כמה עצים ותיקים מאוד שגזעם החסון מעיד על ימיהם.

בית מלבני בוץ. לאחר פגיעת קטיושה שוחזר החלק הימני.

אבני הדרך המציינות את ההיסטוריה של כל בית ובית, יחד עם סיור בכמה חצרות פנימיות הפיחו חיים ברחוב ועשו את הקסם.

חצר פנימית ומוצלת היוצאת מהרחוב הראשי. יש בה באר ממנה לקחו התושבים מים.

אנחנו אף זכינו לשתות לימונדה צוננת  בבית אחיו ואשתו, מישאל וארנה לובובסקי.

עץ תות בא בימים ודלת כניסה של מבנה נטוש. שניהם ברחוב הראשי של המושבה.
ממש על גדות אגם החולה לשעבר, יקרנדות סגלגלות משירות פרחים.
בכמה מקומות ראיתי שובכים שנתלו לרווחת הציפורים באזור. בשובך הזה גר ירגזי.

ארוחת בוקר אצל שירי פרידמן – פינה בראש

אצל שירי פרידמן, ראש פינה העתיקה. אנחנו גילינו במקרה.

בבקתה בחווה לא מגישים ארוחת בוקר, אלא לפי הזמנה. אנחנו בחרנו לשתות קפה מוקדם עם העוגה הנפלאה של אסנת ולאכול ארוחת בוקר מאוחרת יותר, בחוץ. נסענו לראש פינה ולפי האינטואיציה בחרנו את המקום בעל הנוף הנהדר הזה.

חליטת צמחים ושולחן מול הנוף.

היה שווה ביותר. מבחינת האוכל, השירות, הנוף והאוירה.

תקריב על מה שנשאר מארוחת הבוקר הנפלאה שלנו. 

ביקור ביקב נעמן וסיור מרתק בבית ייחודי ברמות נפתלי – 

קצת מזל וקצת הכוונה הובילו אותנו אל בטינה ורמי נעמן. הם הגיעו מן המרכז לפני כ-15 שנים ובנו את ביתם בשיטת בניה גלילית מקומית. כל האבן בביתם היא מפירוק של מבנה טיפוסי בישוב אבו סנאן והשלמות מפירוקי בתים בצפת. התפיסה התכנונית מתייחסת למוטיבים הטיפולוגים המקומיים והעיצוב הפנימי אקלקטי ומאוד אישי, של בעלת הבית שהיא מעצבת פנים רגישה. בטינה מסבירה ומלמדת והסיור מרתק מאוד.

מדרגות מהחלון ל"שום מקום"? מוטיב גלילי אופייני. כדאי לשמוע את בטינה נעמן מסבירה על שום מה ולמה.

לאחר מכן ביקרנו ביקב שלהם וטעמנו מן היינות. רמי חובב מוסיקה ושמות כל היינות הם שמות של להקות אהובות. קיבלנו הסברים מרתקים על חביות האלון, הבציר הידני והבלנדים שאנחנו שותים ולמדנו להבחין בין היינות. לבסוף פינקנו את עצמנו בשני בקבוקים שאהבנו במיוחד. “דיפ פרפל" ו"קינג קרימזון".. אפשר להתקשר ולקבוע לסיור ו/או טעימות. 

בית נעמן והיקב, בינות לכרמים.

אנחנו המשכנו ונסענו באזור וביקרנו חברים. הנוף ומזג האויר ליטפו אותנו והבטיחו שגם בפעם הבאה יהיה לנו נחמד מאוד.

פיסה של אושר באמצע המרוץ – חלק א` : בקתה בחווה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 31 מאי 2012

זיכרוני מתעתע בי. אינני בטוחה אם היה זה היום הראשון ללימודים בכיתה י"א או שמא היה זה בכיתה י"ב, אבל אני זוכרת היטב את ההתרגשות כאילו היה זה היום בבוקר. אסנת נגשה אלי בביישנותה העדינה והגישה לי צרור עטוף נייר. “יום הולדת שמח" היא אמרה וחייכה אלי. כשפתחתי את החבילה היתה בה מתנה ליום ההולדת, קישוט מצוייר על זכוכית עם "שרה קיי" (סוף שנות ה-70…)

למי שלא זוכר או שמא לא קרא רשומות קודמות, אני ילידת הקיץ, מאלו שחברי הכיתה אינם זוכרים את תאריך לידתם ובוודאי שלא זוכרים להביא מתנה. לכן תוכלו להבין את עוצמת השמחה וההתרגשות.

אסנת ניחנה בטעם משובח. שורשיה ההולנדיים הצמיחו בחורה עם טעם משובח לצבע ולעיצוב בתקופה שאנחנו הלכנו עם נעלי בית משובצות ומכנסי אתא. החדר של אסנת ואחיותיה היה ספון עץ, עם שולחן קטן ועציצים יפיפים, כאילו נקנו הבוקר במשתלה. היום אני יודעת שאסנת היתה אייקון עיצוב, אבל אז רק הסתפקתי בלהעריץ את הדיוק העיצובי שלה שהיה כל כך פשוט ונקי וכל כך כך כך מרענן.

כשחיפשתי לנו מקום מפלט לסוף שבוע זוגי ושליו, חיפשתי מקום מבודד ותלוש. אביזרים כמו ג'קוזי, טלוויזיה ו-WI FI לא עיניינו אותי, אלא רק נוף, שקט ויופי. אני מפונקת מאוד. קשה לי להסתפק בבקתה בתוך שכונת בקתות בחצר האחורית של מישהו במושב, עם כסאות פלסטיק בחוץ ורהיטים מהמבצע האחרון ב"משהו סנטר". חיפשתי מקום יפה. מקום יפה מאוד… בנוסף, הדבר האחרון שחיפשתי זה להתעורר בבוקר מצליל קולם של ילדים קטנים המשתובבים מתחת לחלוני…

נברתי ברחבי הרשת ובמקרה גיליתי את המקום של אסנת ואסף שנקרא "בקתה בחווה" .  (תראו איזה כייף, חלק מהצילומים שמופעים באתר שלהם הם שלי!!!) עוד פרטים על האתר אפשר במדריך הצימרים,  היכן שאני מצאתי אותם. המקום הוא נמצא מעט צפונית מזרחית לראש פינה.. עם הקריאה הראשונה והתגלית שזה "של אסנת" משהו בי ידע שזהו זה. אבל המשהו הזה לא תיאר לעצמו עד כמה זה "זה". אמנם המקום מצוייד בכל אביזרי הנוחות שאמנם לא חיפשתי, אבל באחד המקומות היה כתוב שהבקתות הן לזוגות בלבד.

קשה לי להתחיל אפילו להסביר כמה המקום מדהים. אסנת ואסף רסקי גרים בחוות בודדים בלב המטעים שלהם (אני מדמיינת את הנוף באביב כשכל העצים פורחים…). 

הם בנו שתי בקתות עץ מבודדות זו מזו כשכל אחת פונה לנוף ומפנקת את דריה מבפנים. הרהיטים מעשה ידי אסף להפליא ועל העיצוב הכללי ניצחה אסנת, מן הוילונות הלבנים ועד מצעי הכותנה הרקומים. ג'קוזי מרווח פונה אל הנוף הנפלא של העמק וההר.אחרי שלושים שנה שלא נפגשנו, קיבלתי חיבוק עז מאסנת, נכנסנו לבקתה שלנו ומשם התחיל סופ"ש כל כך נפלא.

הבקתה המעוצבת בפשטות מוקפדת, כפי שאסנת מגדירה זאת, קידמה אותנו בפינוקים נוספים. עוגה ועוגיות חלבה מעשי ידיה המוכשרות של אסנת, מקרר מלא שתיה, לחם כפרי טרי, חמאה וריבה ושקט…. המון המון שקט מסביב ובתוך….

ארוחת בוקר בעין ירדה –
בחרנו לא להזמין ארוחות בוקר לבקתה אלא להסתפק בקפה טוב ובעוגה מעשי ידי אסנת לתפארה. ביום הראשון השכמנו קום, כמעט עם הזריחה ומאוחר יותר יצאנו לאכול בראש פינה. (על כך ברשומה הבאה, עוד שבוע) ביום השני בחרנו לאכול את ארוחת הבוקר בטוזיג לייד המעיין. התארגננו מבעוד מועד על מעט ירקות ושתי ביצים אותן בישלנו בעזרת סיר חשמלי בבקתתנו המאובזרת.


הכנו סלט טרי, אספנו אל סלסילת הטוזיג שלנו לחם, חמאה וריבה, מים ומיץ תפוזים וכמובן צעיף פרחוני שישמש אותנו כמפה ויצאנו לדרך המקסימה.


הגענו, לפי ההסברים של אסנת, אל מעיין קרוב ונחבא במרחק 20 דקות מן הבקתה. עין ירדה. (אנחנו קצת טעינו בדרך, אבל בסוף הגענו. מומלץ לרשום את מה שאסנת מסבירה ולא להיות שאננים כמונו)


שקט נפלא מסביב, יופי אין סופי ורעננות של בוקר. במעיין היינו לבד, כמו בתוך אגדה.


אספנו אלינו את כל השלווה שהאזור הזה משרה וחידשנו כוחות. בקתה בחווה של אסף ואסנת רסקי היא טבורה של השלווה הזו.


(מי שרוצה גם לעשות דברים ולא רק להיות – ברשומה הבאה המשך הסיפורים על הסופ"ש הנהדר) 

שָׁחָּרוֹלָה vs נוטלה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 26 מאי 2012

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל בתור נערה. שנת 1979 עם נבחרת ישראל בחתירה. הבנות התלהבו באקסטטיות מצנצנות שוקולד נוטלה שהיו, באותה עת, נחלת חו"ל בלבד. אצלנו בארץ היה שוקולד "השחר" ותו לא. אפילו שאני שייכת לקבוצת אלו שלא אוהבים שוקולד. שוקולד למריחה, אני דווקא די אוהבת. הילדים שלי אומרים שזה בגלל שזה באמת לא שוקולד…

שוקולד למריחה "השחר העולה" ליד "Nutella".

שמחתי לטעום שוקולד כה מובחר אשר הביא את חברותי לכדי דיצה ורינה ומה גדולה היתה אכזבתי כשתאי הטעם שלי פגשו בו. “ממש לא טעים" נזעקתי. “בכלל לא טעם של שוקולד זה טעם של אגוזים". כמובן שהבנות הסתכלו עלי בעין עקומה, וקנו מלוא התיק צנצנות ליבוא אישי. לימים גם "נוטלה" עלה לארץ ומן המקובלות הוא שזהו שוקולד למריחה משובח ועדיף על "השחר העולה"

בתור לא-אוהבת-שוקולד שכמוני העיניין אפילו פרח מזכרוני עד שילדי צמחו ואחד מהם, אוהב רק נוטלה והשני, שומו שמיים, רק השחר העולה. כמוני(!!!) אז אני לא היחידה בעולם… אצלנו בבית קוראים לשוקולד השחר העולה – "שָׁחָּרוֹלָה". השם הגיע כמוהר עם בן זוגי. האגדה מספרת שאחד הילדים במשפחתו, בימי הקריאה הראשונים שלו, גלגל את בפיו האותיות הרשומות לבן על גבי חום וקרא כך, בגאווה, את שם המוצר. השאר הוא היסטוריה. מתוך אהבה אימצנו אותו גם אנחנו וכך אנחנו קוראים לשוקולד הישראלי.

"אמא, תראי יצא לנו נינג'ה על הסכין!!!" – רצתי מהר וצילמתי את הנינג'ה

אז מה למדנו כאן?
חוץ מהעובדה שהעולם מתחלק באופן חד בין אוהבי הנוטלה לאוהבי השָׁחָּרוֹלָה, למדנו שלכל איש יש את טעמו שלו ואין מה להתווכח על כך.

אני מוצאת שהדבר דומה לבנית בית.
לכל אדם טעם משלו והוא לא בהכרח חולק את אותו טעם עם בן זוגו או, רחמנא ליצלן, עם האדריכל שלו. בנוסף, ישנם אילוצים ונסיבות, החלטות כלכליות ותלות של זמנים המשפיעים על התוצר הסופי באופן בילתי זניח.
לפעמים אני מוצאת עצמי מהגגת (=שקועה בהגיגים) על האופן שבו אני עובדת עם המזמינים שלי. לא מעטים המקרים שהחלטות שנלקחות על ידם, לא היו נלקחות על ידי. יש אפילו שני בתים שאני לא חושפת בציבור את זה שאני תכננתי אותם, כל כך הם לא מוצאים חן בעיני.

חזית הראשית של בית, בשנה הראשונה שלו. כוון דרום מערב עם דלת ללא גגון וחלונות ללא תריסים.
חזית הבית לאחר כמה שנים. פינת ישיבה חמימה וקסומה.

הבית דלעיל, למשל, נתפר בדיוק למידות דייריו. וכמו שכבר סיפרתי בעבר, בעלת הבית הכתיבה במדוייק את קווי החזית הראשית מבחינת האלכסונים, הפרופורציות ואפילו התעקשה על כוון הכניסה. אני ניסיתי "לישר" את האלכסונים שאהבה נפשה ובעיקר המלצתי לבחור חזית כניסה שונה (צדדית?) כדי לא לקבל את השמש הקופחת והגשם הזועף של החזית הדרום מערבית. ואם, בכל זאת בנפשה הדבר, המלצתי, לבצע לפחות גגון רחב לדלת הכניסה ותריסים לחלונות. בני הבית שקלו את עצותי ובחרו שלא ללכן לפיהן. אמנם היתה בעיה עם דלת העץ הראשונה של הבית שהשמש והגשם ההחלטיים הכניעו אותה, אולם עם החלפת הדלת  וביצוע גגון הפכה הכניסה לפינת ישיבה חמימה וקסומה ומהווה מקום להתכנסות בני המשפחה אחר הצהריים.

מסעדת המו ומו – צנרת החשמל עוברת בתעלות חשופות צמודות לתקרה

בתכנון השיפוץ וההרחבה במסעדת המו ומו ברחובות, מצאתי עצמי מתמודדת עם סוגייה דומה. בעלי הבית היו חלק בלתי נפרד מצוות התכנון והמעצבים הכמעט בלעדיים של פנים המסעדה והם בחרו להוביל את צנרת החשמל בתעלות רשת חשופות. אני לא אהבתי את הבחירה וניסיתי להניאם ממנה. בעצם היה זה ויכוח בין יופי לפרקטיקה של תחזוקה. מצד אחד, אכן כל עיצוב המסעדה אומר חומר  פראי (ברזל חשוף, לבנים חשופות וכ"ד) אך מן הצד השני, כבלי החשמל אינם חינניים. העליתי בפניהם את היתרונות והחסרונות של כל בחירה והם החליטו את אשר החליטו.

מסעדת המו ומו – עוד זוית בה רואים את צנרת החשמל עוברת בתעלות חשופות צמודות לתקרה. 

לפעמים זה עלול להיות קצת מאכזב כאשר לקוח בוחר בחירות שבעיני האדריכל (במקרה הזה האדריכלית) הן שגויות ומשפיעות לרעה על התוצאה הסופית. אבל אני מאמינה שתפקידי, בתור אדריכלית, הוא לתת שירות, ליווי מקצועי וייעוץ למזמינים שלי. בעינייני תכנון אני תמיד מביעה את דעתי ומנמקת אותה מבחינה טכנית, כספית, בידודית וכ"ד. בעינייני עיצוב אני הולכת עם המזמינים ומקשיבה להם, אבל את טעמי שלי אני מביעה רק לשאלתם. כשמזמין מחליט החלטה מושכלת, עם ידע רחב יותר של יתרונות וחסרונות, ההחלטה שלו שלמה יותר, הוא יהיה פחות מאוכזב ויותר מרוצה. אני הכי אוהבת כשהמזמינים שלי מרוצים במיוחד אם הדבר נעשה תוך שהם מודעים לחלוטין להשלכות של הבחירות שלהם.

מפעל לפני שיפוץ והפיכתו לבית פרטי. 
מפעל בתהליך הריסה חלקית לצורך הפיכתו לבית פרטי.

בתמונות דלעיל רואים מפעל משפחתי שממוקם בנחלה חקלאית ואשר הוחלט להפכו לבית פרטי של אחת מבנות המשפחה. כשקיבלתי לידי את הפרוייקט היה ברור לי שנכון יהיה לשמר את כל המאפיינים הטיפולוגיים והעיצוביים של סביבת המפעל ולתכנן משהו בסגנון לופט ניו-יורקי ומואר. ראיתי בעיני רוחי את התקרות הגבוהות ואת קירות המסך, ממשיכים את המפעל המשפחתי ומשתלבים בנוף החקלאי כמו שהמפעל ידע להשתלב.

בית קטן בעמק – כבר נראה כמו בית ולא כמו מפעל.

המזמינים שלי, לעומתי, ראו בעיני רוחם בית כפרי וחמים עם גג משופע שמשדר ביתייות ולא תעשיתיות. הם אפילו לא יודעים מה אני דימיינתי מאחר ומייד עם תחילת העבודה ראיתי לאן הם מכוונים ופניתי עמם אל מחוז חפצם שלהם. המבנה הנבנה חדש או המשופץ, איננו שלי. הוא שלהם ואני מוצאת שתפקידי להגשים להם, עד כמה שהםיכולים, את החלום.אני מאוד שלמה עם ההחלטות של כל המזמינים שלי, למרות שרוב הסיכויים , שאני הייתי מחליטה אחרת. הרי אין הגיון בלהכריח אותם לאהוב שָׁחָּרוֹלָה , נכון?

סיור אביבי בעין הוד

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 20 מאי 2012

יש רשומות שאני כותבת מתוך כך שאני חשה צורך עז לומר דבר מה או שאני מעוניינת לדווח על עבודה, פרוייקט, טיול או אירוע ויש שנכתבות כדי לא "לייבש" את הקוראים הנאמנים שלי. במיוחד את ט', חברה טובה וקוראת נאמנה של הבלוג, אשר נוהגת להלין כאשר אינני מקפידה על מרווחים קצרים בין הרשומות. במקום לעשות מנוי לבלוג, היא טורחת ונכנסת כל בוקר ובודקת שמא חידשתי דבר מה. כאשר ידיה מעלות חרס, הופכת זו לנרגנת ושולחת לי מסרים מאיימים. הרשומה הזו נולדה בעיקר כדי לתת לט' מרגוע. אבל גם כדי לספר על טיול נפלא למקום מרהיב.

הבית של מרסל. כמעט התפתיתי לחכות שיצא לטיול…

לפני קצת יותר משנה נסענו, בעלי, שיחיה ואנוכי, לעין הוד. היה זה ביום אביבי ויפה בחודש מאי ואנחנו שמנו פעמינו לפתיחת תערוכה של חברה, האמנית אילנה גל, בעין הוד. אילנה היא אמנית מוכשרת מאוד. כדאי לגגל אחריה ולמצוא היכן היא מציגה עכשיו, אני מבטיחה הנאה רבה. 

באותו מאי היא הציגה בעין הוד ואנחנו שמחנו מאוד על ההזדמנות לצאת לטיול קטן.

אנחנו מעדיפים להיות בביתנו פנימה. כל השבוע אנחנו עובדים והולכים לבית הספר וסוף השבוע זו ההזדמנות שלנו להתכרבל ביחד ולהנות מפינת גן העדן הקטנה שלנו, אבל כאשר יש סיבה טובה אנחנו מטיילים בשמחה. הנסיעה לעין הוד הפכה לטיול קסום ויפה, פרובנסלי משהו, שאת תמונותיו אני מציגה כאן.

הזמן רץ ואט אט הציבור שוכח את השריפה הנוראה שכילתה את הכרמל ואת חייהם של לא מעטים. השריפה פגעה גם בעין הוד והמצלמה שלנו אהבה לראות את ההתחדשות והצמיחה. כנראה שגם המצלמה, כמוני, איננה אוהבת לבכות על חלב שנשפך אלא להמשיך הלאה.

עין הוד הוא כפר אמנים וככזה יש לו קסם מאוד מיוחד. נקודת פתיחה מצויינת של בתי אבן מקומית וסמטאות קסבה אינטימיות מועצמת עם אופי האנשים וטעמם המשובח.

כניסות לגלריות או חצרות פנימיות מעוטרות בשערים תכולים ומסוגניים במין נון-שלאנטיות בילתי מתאמצת, עציצים, פסלים ועבודות שונות מעטרות את החצרות, הדרכים והמבנים.

פסענו לנו ברחובות הכפר, נכנסנו לגלריות, ראינו תערוכות, דיברנו עם אמנים ועם ילד חמוד אחד שלקח את העקרב שלו לטיול בכיכר (בקופסה שקופה וסגורה, אל חשש) והרביץ בנו שיעור בזואולוגיה ואהבת השונה.

הגענו גם לפאתי הכפר בו ראינו שרידי בית ועצים חרוכים , אך כמו שאמרתי, הכי הכי ראינו את הלבלוב שמזכיר לכולנו שהחיים חזקים מהכל.

הגיגים על חברות וגם ציפור

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 12 מאי 2012

לפני כמה שבועות פגשתי את א' במסיבה תלאביבית. שתינו עזבנו הכל ונפלנו זו בזרועות רעותה בחיבוק אוהב ששוכח את 20 השנים שלא נפגשנו קודם לו. ימים רבים עברו ונסיבות רבות הפרידו ביננו אבל על אף שלא נפגשנו זמן רב – אנחנו לגמרי ביחד. בדרכנו שלנו, במיוחדות שלנו, גם אם לא דננו על הדבר או תימצתנו אותו למילים. כל אחת המשיכה לדרכה, בחייה, אבל משהו גדול וחזק ישאר שם לתמיד. דיברנו מעט והחלפנו עדכונים וכל אחת המשיכה לצד אחר של המסיבה, עם חיוך גדול.

לאדם יש אנשים בחייו אשר מגיעים אליו בעת הנכונה, מלווים אותו כל שיצטרך ומניחים לו, באהבה גדולה, להמשיך בחייו. לעיתים, אנשים אלו ממשיכים לצעוד עם האדם בכל שביל חייו, אך לעיתים הם פונים בפניה זו או אחרת, עוצרים בצד הדרך לנוח ונפרדים ממנו, נקודתית. אנשים כאלו הם חברים. חברים ממש ולא כאלו שנרכשים ע"י "אישור חברות בפייסבוק". חברות כזו איננה תלויה בקשר הפיזי ואין גורם הזמן יכול לה. עוצמות ורבדים שונים מרכיבים את החברויות האמיתיות ולעיתים רבות, אין אנחנו מבחינים שפלוני או אלמוני, בנפשנו הוא. חברויות שכאלו אינם מתעמעמות גם עם המוות. הדבר היחיד שהוא יכול זה לעורר את הצער שלא הספקנו לומר, לעשות או לחבק…

את ליה הכרתי במדבר ונשביתי בקסמיה. היום אני יודעת שזו סוג של התאהבות, אבל אז לא יכולתי להגדיר זאת כך אלא רק להתרגש ולהתלהב מן הדיוק של מי שהיא, מן הזמן שבו הופיעה לי ומן המקום הנהדר בו היא נגלתה לי. המדבר.

מכאן ולתמיד אני יודעת שיש לי אותה ואין זה משנה מתי דיברנו לאחרונה. המסע בו ליוותה אותי שייך לשתינו ועוצמתו מלווה אותנו וקושרת אותנו בעבותות.

לכבוד אחד מימי ההולדת של ליה הכנתי ציפור גינה. מה שחביב עלי במיוחד הוא העובדה שבגלגולה הקודם, היתה זו ציפור הגינה שלה ועם השנים דעכה צורתה והיא חיכתה לי כדי שאעורר אותה. את ימי עליבותה לא צילמתי, אך כל מי שמכיר ציפור גינה שכמותה זוכר את רפיסות הצוואר ודהיית הצבע מן הלחיים.השלב הראשון היה חיזוק השלד וחיבור צוואר חזק יותר שידע לשאת את הראש המפואר שתכננתי לציפורת. לאחר מכן נתתי לציפור שלי נפח בעזרת רשת מתכת דקה אשר אותה ציפיתי ב"מיץ בטון" שסתם את מירב החורים של הרשת ואיפשר את השלב הבא. שלב מריחת הבטון ופיסול הציפור, היה מרגש במיוחד. גם אם אין הדבר ניכר בתמונות זו היה השלב בו הרגשתי בצורה הכי חזקה שאני יוצקת את תבנית האהבה שלי בציפור.

בחרתי את האבנים בקפידה, מרסקת אותן בצבת מיוחדת ומתאימה אותן לקימורי גופה של הציפור. פישפשתי לא מעט בין חומרי הגלם כדי למצוא את העיניים שתשכנענה אותי במבטן, עד שנתקלתי בזוג החרוזים הנכון. דווקא הכרבולת צצה לה די מייד מתוך מיכל וכמו קראה: "הנה אני".  שלב זה הוא שלב מענג במיוחד, בו הציפור קורמת לה חיים וההתרגשות לגבי עצם הנתינה מתגברת. האם היא תאהב את הציפורת? האם היא תרגיש? האם היא תשמח?

לאחר עיצוב הציפור וציפויה בשאריות קרמיקה ושיברי כלים מילאתי את הרווחים ברובה בגוון האהוב על ליה בטורקיז.

עטפתי אותה בסרט והבאתי לה אותה למשמרת בגנה.

תודה לך, יקרה.

פריז לילדים

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 3 מאי 2012

את פריז פגשתי לראשונה כאשר הייתי כבר אישה צעירה לכן לא היה לי כל מידע מוקדם איך לתכנן טיול לילדים בעיר הזו, מה גם שהבר-מצווה בוחר הוא לא בדיוק ילד קטן שיש להעסיקו במיני שעשועים רדודים או ילדותיים. כך, חלק מהתכנון נעשה לפי בחירתו וחלק השלמתי אני, בעזרת ניסיוני ואהבתי לפריז.

מתחם עליסה בארץ הפלאות – מבוך של זכרונות מטיול קודם ♥

ברשומה זו ובשלוש העוקבות אספר לכם על ארבעה פנים של פריז אותם חווינו. שום פן איננו מושלם ובשום אופן אינני מתיימרת לתאר פה מסלול קלאסי לפריז או לומר, רחמנא ליצלן, שזהו כל אשר יש לעשות בעיר הנפלאה הזו. כל שאני מעיזה לעשות הוא לספר לכם מה אנחנו עשינו, כמה נהנינו וקצת על החוויות שלנו.

גדר "קינקס" בדרך ל"צעצוע של סיפור"

ברשומה זו אספר על פריז לילדים וברשומות הבאות, על פריז הקלאסית, על הטבע בפריז ועל פריז המיוחדת והאישית שכל אחד מאיתנו יכול לגלות.

מתחם "צעצוע של סיפור" הוא הרפתקני בחלקו.
צעירי נמצא בתמונה, תלוי בין שמיים וארץ. אני מצאתי את המתקן הזה מוגזם בשבילי.

ילד המגיע לפריז, בימינו, איננו יכול לדלג על ביקור ב יורודיסני. בשנת 2001 ביקרנו שם, כל המשפחה. צעירי שמח מאוד לחזור ולבקר שם. אני מצאתי את המקום פשוט מעוצב להפליא ומעודכן בסרטים האחרונים של החברה.

גופי וחבר

רוב המתקנים מתאים לגיל צעיר יותר, אבל ההנאה שלנו היתה גמורה הן בגלל האוירה הקסומה כל כך והן בשל חידוש הזכרונות מן הביקור הראשון. לא תמיד כל המתקנים פתוחים וכדאי לברר באתר של הפארק שנתתי כאן קישור אליו.

מרי פופינס ופרד על הסחרחרה – מתוך התהלוכה ברחוב הראשי של הפארק

יש לוח זמנים של תהלוכות ברחבי העולם הקסום הזה וכדאי להערך בהתאם. הדמויות האהובות של דיסני מסתובבות כל יום ברחבות ומצטלמות עם הילדים המאושרים. מערך משומן היטב ואיכותי למדי של הסעדה ומזכרות שוות מחבק את כל הנ"ל להנאה מושלמת.
ההגעה נוחה מאוד בעזרת הRER.  (הוראות הגעה)

יש, בעולם של דיסני, משהו מאוד קסום אבל קצת התרגלנו אליו, למושלמותו ולמתיקותו. פארק אחר, בו ביקרנו יום קודם סיפק את ההתרגשות, החידוש ובעיקר את ההרפתקאה! למי שלא מכיר, אני מתכוונת לפארק אסטריקס. זהו פארק מים שחוגג את הקומיקס הצרפתי על מלחמות הגאלים ברומאים, כנושא מרכזי והוא מתאים לילדים גדולים יותר. יש גיבורים, הומור,  וסיפורים. הבמה עליה הם מתרחשים היא במת ההיסטוריה העתיקה של העמים, כאשר גאליה (צרפת) היא במרכז העולם, כמובן.

מעבר למתקנים הנהדרים, מערך ההסעדה והקניות משומן ומפתה כמו זה של יורודיסני.

אנחנו ביקרנו בתחילת ספטמבר שזהמחוץ לעונה והפארק פתוח רק בסופ"ש. רוב המבקרים היו בני נוער, זוגות צעירים ורק מיעוטם הורים וילדים. הפארק איננו מתאים לילדים ממש קטנים. מאחר וזהו פארק מים, לא לקחנו מצלמה ורוב התמונות כאן הן מהאתר של הפארק וקצת ניסיונות צילום עם הטלפון.

פארק אסטריקס – לוחם רומאי על הסחרחרה.
(לא פשוט לתפוס תמונה כזו. בגלל המהירות והדיליי של הטלפון – תמיד מופיעים ילדים אחרים בתמונה, במקומו)

אפשר להגיע ברכבת, RER, או אוטובוס. אנחנו לקחנו אוטובוס מתחנת המטרו Palais-Royal. באנו ברגל ונכנסנו מרח' ריבולי. מתחת לבניין יש חניון אוטובוסים עם מכונות למכירת כרטיסים וגם אשנב. זמני יציאות אוטובוסים באתר של הפארק.

יומיים כאלו של בילוי שהם, לכאורה, לא ממש פריז סיפקו שלווה לחוות את פריז האמיתית.

חלון ראווה של המשובחים שבגאדג'טים. תענוג לעמוד מול החלון וגם להכנס פנימה. זהירות, ממכר!

למי שלא זוכר (לילות פריז) המלון שלנו ממוקם באזור הסטודנטיאלי של פריז ויש חנויות רבות של אביזרים וצעצועים בדמות גיבורי התרבות החדשים. מצאנו עצמנו מבלים מול חלונות ראווה ובחנויות צעצועים. (בתמונות חנות צעצועים לסטודנטים" בSt.  Michelle)

כל כך רציתי לוותר על ביקור במגדל אייפל. עם כל הסימליות שלו בתדמית של פריז, אני מחזיקה בדעתו של אוסקר ווילד* ולא ממש אוהבת אותו. בנוסף, המקום הפך לבולע זמן כזה שהיה נראה לי חבל להגיע לשם בכלל. אבל לא צעירי יכנע לדעות הקדומות שלי, גם אם הן החלטיות. הזכרתי לעצמי שזה טיול הבר מצווה שלו והתרצתי.

גם לי יש קוים אדומים וסירבתי לעמוד בנחש התור הארוך כדי לעלות לקצה מגדל אייפל. “כשתבוא בפעם הבאה, בלעדי, תעמוד בתור ותעלה" פסקתי. עשינו כמה צילומים שובביים, צחקנו על אחרים שעשו דברים דומים, אך טיפשיים יותר ובסך הכל נהנינו מאוד.

עיקר ההתנייעות שלנו בעיר היתה ברגל כי זו פשוט עיר מושלמת לכך. כשהולכים ברגל, בעת הצהרים וחולפים על פני סנדוויצ'יות, ומסעדות, פשוט אי אפשר לא לעצור לאכול. לפעמים קנינו סנדביצים מפוארים, לפעמים קרפ, לפעמים ישבנו ואכלנו ליד שולחן ולפעמים לקחנו סנדביצ'ים ושתיה ומצאנו פינת חמד להנות בה בשלווה. בכל המקרים השארנו את הארוחה הגדולה והמיוחדת לערב.

צהריים  בגדה השמאלית                                                                                                      ספסל עליו אכלנו אחת מארוחת הצהרים שלנו.

החוויה האחרונה שאספר עליה, יכולה להיות שייכת לפריז הקלאסית, אבל בעיני היא חוויה נהדרת לילדים. הבָּטוֹ מוּשְׁ(סירת זבוב, בתרגום חופשי. חופשי מאוד…). היציאה לסיבוב היא באזור Pont de l'Almaf . צריך פשוט להגיע ולהכנס לסיבוב הקרוב. מי שרוצה לברר פרטים מראש, אפשר באתר של הסירות.

אנחנו יצאנו לשייט אחר הצהריים והיה קריר, השמש סנוורה והתמונות שלנו לא יצאו משהו.
מי שנמצא בפריז בפעם הראשונה – אני מאוד ממליצה לקחת שייט כזה. גדות הסיין מעניינות, שוקקות חיים וסירות מגורים, יש הסברים על כל מה שרואים בשתי הגדות ומי שממש רוצה להתפנק יש גם שייט בערב הכולל ארוחת ערב.

כאשר סיימנו את השייט שלנו, השמש כבר שקעה, הערב ירד ופריז האירה את עצמה ואת דרכנו חזרה למלון כשהיא אלגנטית כתמיד.

לרשומה הבאה
____________________________________________________________________

* אוסקר ווילד היה כל כך מזועזע ממפלצת הברזל שנשתלה במרכז העיר היפה והאלגנטית הזו שהוא הצהיר שהיה רוצה לגור במגדל אייפל עצמו. כך הוא לא יצטרך לראות אותו ונוף פריז יחזור להיות יפה בכעבר…

טירמיסו* של טלי פָּרְמָה (או טירמסו של סטודנטים)

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 26 אפריל 2012

"מה זה?" שאלתי את המוכרת בשוק כשאני מצביעה על עשב, ממש שיח, שהיה מונח באחת הערימות.
" Cima di Rapa” (צִ'ימָּה דִי רָאפָּה) היא ענתה והסבירה לי כיצד להכין, עם "צמרת הלפת" הזו, רוטב לפסטה. אני מאמינה שבתחילה היא הסתכלה עלי בעיין קצת עקומה כי שאלתי שאלות טריוויאליות, מבחינתה. שערו בנפשיכם שמישהו שואל, בשוק הכרמל, על טיבו של צרור פטרוזיליה..) 

דוכן גבינות בשוק של Farini. מילנו 1990.

עם הזמן, היא נהגה לנגב את ידיה בסינר הבד המוכתם ולהפליג בסיפורי בישול מגרים. כל שבוע הייתי מגיעה ושואלת לטיבו של ירק זה או אחר ומבקשת לדעת מה עושים עימו. כל שבוע היא היתה מגישה לי עשבים לטעימה ומסבירה כיצד מבשלים עימם מיני מאכלים. למותר לציין, שכדרך האיטלקים, הסבריה לוו בפנטומימה של תנועות החיתוך, הקיצוץ, הבחישה והבישול עד שהיתה בטוחה שהבנתי את כוונותיה לאשורן. חלק מהמתכונים היו נפלאים וחלק סתמיים, אולי בגלל שלקח לי זמן ללמוד את השפה והחמצתי כמה רבדים של הסבריה. את הרוּקולָה*** הכרתי אצלה, למשל. (היה זה בתחילת שנות ה-90 ובארץ עדיין לא היינו כל כך מעודכנים בתרבות הגסטרונומית האיטלקית) 

דוכן מרציפנים ומתוקים בשוב של Farini. מילנו 1990

כל יום שלישי התקיים שוק באזור מגורינו. היינו יוצאים מדירתנו הקטנה ב-via Farini 38 (ויה פאריני טרנט'אוטו),  פונים והולכים לרחוב שמאחורי הבית ומגיעים למתחם של שלושה רחובות שנסגר לתנועה והוצעה בו סחורה חקלאית טריה ונפלאה. עד הצהריים כל השוק היה נעלם והרחובות חוזרים לשוקקותם הרגילה. מוכרת התבלינים שלי היתה שם, שבוע אחר שבוע, כמו מחכה לי במיוחד.

ארוחת ערב עם חברים. מימין לשמאל: רפי דרטלר, יוסי אמדו, טלי פארמה (טלי שרון – בלומן), סיגל בן נון, אמיר דימור. 1992 מילנו.

יהיה מאוד ציורי מצידי לספר על מתכונים שקיבלתי ממנה או מהשכנה, אבל הפעם אצייר בצבעים אחרים.
במילנו אנשים עובדים קשה, בקושי יש להם זמן לעצמם ובוודאי שלא לשני סטודנטים זרים ובכלל, גם אנחנו היינו עסוקים במרוץ של עצמנו…לפיכך, רוב המתכונים שלמדנו באיטליה הם מחברינו הישראלים. חלקם, יש להן מקור איטלקי  וחלקם באים מבית אמם הישר מישראל ואולי מעוררים זכרונות של תפוצת גולה אחרת. מיוסי למדתי להכין פלפלים ממולאים מן המשובחים שטעמתי. ממשה למדתי להכין פיתות, רטבים לפסטה למדנו יחד וגם קצת בעזרת מוכרת התבלינים שלי אבל גולת הכותרת היא ללא ספק, הטירמיסו של טלי פארמה.

פיקניק בסביבות פארמה.
מימין לשמאל: אמיר דימור, גיא דימור (הנמוך), טלי פארמה (טלי שרון – בלומן), משה אופנהיימר והכלבות טינה וג'ויה.

את הטירמיסו הראשון שלי אכלתי אצל טלי, מחבורתנו הקרובה ביותר וסטודנטית לוטרינריה במילנו. עד אז לא ידעתי מה זה, לא ראיתי את זה זה ואף לא ידעתי אלו שירי הלל נקשרו לקינוח הזה. לדעתי, המתכון שאביא כאן הוא אחד המתכונים הטובים ביותר לטירמיסו שאכלתי מעודי. אבל אני חייבת לסייג קמעה. כולם הפכו, בשנים האחרונות, בשלני-על ועושים הכל לפי הספר והמסורת. מי שמתקשה עם קיצורי דרך, פשטויות וזיופים, שימשיך לרשומה הבאה. אני מצהירה בזאת שזהו הטירמסו הטעים ביותר שאכלתי מעודי, אבל הכי פשוט והכי עוקף ומזייף את התהליכים…

אפשר לקרוא לו טירמסו לסטודנטים,כי הוא קל ומהיר הכנה. אצלנו הוא נקרא הטירמסו של טלי, אותה אנו מכנים "טלי פארמה" כי היא עברה לאחר כמה שנים לפארמה ושם סיימה את לימודיה. נדמה לי שאצל טלי קראו לו הטירמיסו של שולה, אבל זה כבר סיפור אחר, דיברתי כבר על זה ששמות של מתכונים הם עקבות של מערכות יחסים (ראו עוגת תפוחים). אבל מה שחשוב במתכון, בעצם, הוא טעמו והזיכרונות השזורים בו.

בעת הכתבת המתכון, טלי היתה צריכה להסביר מה זה מָסְקַרפּוֹנֶה**. את המתכון רשמתי על נייר משובץ אשר עם השנים הוכתם בקצת קפה. שימו לב שבשולי הדף הותווה תיאור גרפי של אופן סידור הבישקוטי.

חומרים:
½ ק"ג 
מָסְקַרפּוֹנֶה  
5 ביצים
5 כפות סוכר
3 מגשי בישקוטי (= חבילה וחצי)
2 כפות ברנדי
קפה אספרסו מרוכז (מקינטה "של 6” מלאה קפה חזק = 400 מ”ל קפה)
½ כוס מים
אבקת קקאו אמיתי 

אופן ההכנה:
1.מכינים קפה ומניחים לו להתקרר עד שיהיה פושר (חשוב!!!) למי שאין מקינטה, כמו בצילום וגם לא מכונת אספרסו, אני ממליצה לקנות כי להכין את זה עם נס קפה זו ממש שיפלות וזה "לא זה".

2.מפרידים את הביצים.
3.מקציפים את החלבונים עם מחצית הסוכר
4.מקציפים את החלמונים עם שארית הסוכר (אני ממליצה להשקיע בהקצפה גם כאן. תורם לאווריריות ולתוצאה מעודנת יותר של הטירמיסו. לא חובה)
5.מוסיפים את המסקרפונה, כף אחר כף, לתערובת החלמונים, תוך קיפול זהיר ומעיכת הגושים כדי לא להפוך את המסקרפונה לחמאה. מערבבים עד לקבלת תערובת אחידה וללא גושים. 

6.מקפלים את תערובת המסקרפונה-חלמונים, כף אחר כף, לקצף החלבונים. גם כאן, בזהירות ועד קבלת תערובת אחידה, קרמית וללא גושים.

7.מוזגים את הקפה לצלחת עמוקה ומוסיפים לו את הברנדי ואת המים. מערבבים היטב.
8.את הטירמסו מסדרים בשכבות בתוך תבנית מלבנית עם שוליים גבוהים, במידות של 20/30. (התבנית שאתם רואים בתמונההיא מימי לימודי באיטליה. היה מבצע, בסופר מרקט הקרוב, של "קנה  שני בקבוקי שמן זית וקבל תבנית חרס שימושית")

9.טובלים בזריזות בישקוטו אחר בישקוטו בקפה. קודם הצד הספוגי, מייד אחריו הצד השני והופה – לתבנית. מסדרים את הבישקוטי זה ליד זה עד כיסוי מלא של תחתית התבנית (לא לדאוג אם נראה שהבישקוטי לא נרטבים לגמרי. “הזמן הוא מרפא לכל" נכתב בדיוק על זה ולכן, לא להעיז לטבול אותם קצת יותר כי הם יתמוטטו לכם בידיים ויהפכו עיסה רכה)
10.מעל שכבת הבישקוטי מניחים מחצית מכמות המסקרפונה ומשטחים בצורה אחידה.

11.שוב מניחים שכבת בישקוטי טבולים בזריזות בקפה. יש המעדיפים לסדר את הבישקוטי שבכבה זו ניצבים לבישקוטי השכבה הראשונה. לבחירתכם.

12.מניחים את שאר המסקרפונה על הבישקוטי ומשטחים יפה.
13.בעזרת מסננת קטנה מפזרים שכבה דקיקה של קקאו אמיתי על כל התבנית.

14.מכסים בנייר כסף (שלא יגע בטירמסו עצמו) ומניחים במקרר לפחות ללילה, עדיף ליום שלם.
שימו לב שבתחילה הטירמיסו יוצא קצת גבוה ואחר כך הוא שוקע קצת.

זהו קינוח שערב לחיכם של כולם, גם אוהבי קינוחי השוקולד וגם אוהבי הקינוחים הלבנים. 

____________________________________________________________________

* טירמיסו – קינוח איטלקי משובח. חלבי. בתרגום חופשי פירוש שמו הוא: הרם אותי למעלה – עודד אותי. וזה אכן קינוח מאוד מעודד.
** מָסְקַרפּוֹנֶה  – גבינת עתירת שומן (40%). מיוצרת בארץ ע"י מספר יצרנים. אני השתמשתי בזו של גד שנקתה בסופרמרקט הקרוב למקום מגורי.
*** רוקולה – ירק עלי ממשפחת המצליבים משמט בסלטים. נקרא גם רוקט או ארוגלה.

על ד"ר קובלינר ועל הכלב שמסרתי לה, בטעות

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 19 אפריל 2012

דוקטור קובלינר היתה רופאת הילדים שלי.
היא היתה רופאה מבוגרת למדי (בעיני היא היתה ממש זקנה…), עורה היה שחום וקמוט ואצבעותיה הגרומות נראו כמו זרדים יבשים. היה לה מבטא זר (מזרח אירופאי או יקי) והיא היתה נוקשה, סמכותית וזעופה משהו.  אני פחדתי ממנה. אימי סגדה לה. צירוף המילים "ד"ר קובלינר" נאמר תמיד בחרדת קודש והנחיותיה היו כמילים חצובות בסלע. כשאימי היתה מתחילה משפט ב"דוקטור קובלינר אמרה ש..” היה ברור שמדובר באמת צרופה, דיברי אלוהים חיים.

אני זוכרת את אימי יושבת מולה ואומרת כל הזמן: “כן, דוקטור" ואני הייתי ממתינה שירשו גם לי להגיד. אם לא הייתי ממתינה בנימוס, ד"ר קובלינר היתה פותחת בפליאה זוג עיניים כחולות ונוזפת בחינוכיות… היא היתה פשוט מ-פ-ח-י-ד-ה.

ד"ר קובלינר גרה בבית קטן וקסום בעיבורו של גן מוצל ומוקף עצים. לפעמים היינו ממתינות בחוץ, ליד עץ אגס קטן וגזום בקפדנות, עד הגיע תורנו . אמא לא הרשתה לי לקטוף אגסים מהעץ של אלוהים.  לא הייתי בטוחה שדוקטור קובלינר בכלל אוהבת ילדים, היה נראה שאנחנו מהווים לה מטרד. היום אני יודעת שאלו רק הבדלי תרבות ואולי קצת תיבול של כאב ואולי גם געגוע, אבל בתור ילדה הייתי פחות סלחנית.

באחד הימים אימי התפעלה מציור מעשה ידי. הדבר היחיד שאני זוכרת מהציור זה שהיה בו כלב, מוצלח למדי. או שציירתי מצויין את השיער שלו או שהדבקתי בד או פרווה (אני זוכרת טוויד פפיטה?!). הכלב היה מקסים ונפשי שאלה שיצא מהנייר ואוכל לחבק אותו. אימי הציעה שאתן אותו מתנה לדוקטור קובלינר. היום, בתור אמא, אני לא מבינה מה עלה בדעתה, אבל אז, בתור ילדה, הרגשתי מאוד גאה שהציור שלי ראוי להינתן כמנחה לאלוהים.

ברגע שכף רגלי יצאה מסף ביתה של הדוקטור התחרטתי ורציתי את הציור שלי בחזרה. אהבתי את הכלב הפרוותי הזה כל כך… אמא אמרה שאי אפשר ושזה לא יפה ושאני יכולה לצייר ציור חדש.

סטינקי שנמצאה ברחוב ונמסרה לשומר של גן הילדים.

כל כך הרבה חוסר הבנה יש במשפט המבוגרים הזה. מה יכול לעזור לי ציור חדש? הכלב שלי, מחמלי, נשאר "תקוע" בציור ההוא!! כאשר חזרנו לבקר אותה בפעם הבאה (עם שפעת או איזה תחלוא אחר) הציור שלי לא היה תלוי כלל על הקיר… עד היום נחמץ ליבי ואני חשה את האכזבה ואת תחושת האחריות של מי שאיבדה כלב  כי מסרה אותו לידיים הלא נכונות.

צ'רלי – שריסק את האגן בתאונת דרכים קשה. לבסוף נמצא לו בית חם. אצלנו!!

שנים חלפו ואני ממשיכה ליצור דברים ומאחר ובגרתי קמעה, אני כבר לא חשה אחריות למתנות שאני משחררת. אני שקולה ואחראית בבחירת המקבלים, אבל עדיין יש כמה יצירות שעודן איתי כי, בכל זאת, לא מצאתי להן בית ראוי.

שושנה שנמצאה במנוע המכונית שלי ונמסרה לבית חם ואוהב. השם החדש שלה הפך ל "החתולה השחורה"

אבל רציתי לספר לכם שמשהו השתנה. לפרקים, אני מוצאת עצמי נאלצת למצוא בתים לחיות עזובות. אבל עכשיו אני לא לבד. אמיר, בעלי שיחיה, וטרינר מוכשר כמו שד, אורטופד בחסד ואוהב חיות מלידה (למרות הדם הפולני הזורם בעורקיו) עוזר לי למצוא להם בתים חמים.

פומה שנמצאה נטושה בשדה בור, כשהיא קוראת במלוא ריאותה שיבואו כבר לקחת אותה.
לאחר שיקום קל מצאה בית חם ונקראת היום "פרא".

אני אוספת אותם (חתולים וכלבים בכל מיני מצבים רפואיים משונים) לביתנו, מרעיפה עליהם חום ואהבה והוא מטפל בהם, "מתקן" אותם ומוצא להם בית. עד היום קשה לי להיפרד מהם, כמו מהכלב שנתתי לדוקטור קובלינר, כי לרגע אחד (או קצת יותר) הם חלק מהמשפחה שלי ואני מרגישה שהם לגמרי באחריותי.

זה אינשם ואנחנו כבר לא זוכרים מאיפה הגיע, למה היה פצוע ולמי מסרנו אותו. כמוהו כמו אחרים: היה, טופל ונמסר לבית חם ואוהב.

אבל מאחר שבגרתי, אני לומדת יום יום לשחרר.

מוקדש לאליעזר פרנקל, מורי ורבי משכבר הימים, בתודה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 11 אפריל 2012

רכנתי על השולחן ובאוזניות הווקמן שר לי הסולן של מריליון, בשיא הווליום "it wasn't just a fuck, wasn't just a fuck, I said” ואני צרחתי איתו בקולי קולות מרוכזת כולי בעצמי ובעבודה, מקשקשת בעיפרון רך את עצמי על הנייר. תחושה מוזרה, שהאקוסטיקה השתנתה גרמה לי להרים מבט מהעבודה ואז ראיתי אותך נועץ בי מבט מצמית. חברי לכיתה צחקקו למראה מבט ההפתעה שלי כשהבנתי שאמנם את המוזיקה רק אזני שמעו אבל את הצרחות הלא הרמוניות שלי, כולם שמעו.

לה קורבוזייה  – וילה סבואה

כיתת סדנה כשלכל אחד מאיתנו שולחן עבודה ואתה, המנחה, עובר ביננו בשעה שכל האחרים עובדים באופן עצמאי. אני מניחה שהשירה הנואשת שלי לא עזרה להם להתרכז.

וולטר גרופיוס

השולחן שלי היה בפאתי החדר, ממש בקצה. שולחן שרטוט, כזה של פעם, לפני ששרטטנו עם עכברים. עם שיפוע ומלא ניירות סקיצה מונחים עליו. אולי הקרבה ונקודת המבט אל מחוץ לכיתה הם שקבעו ששם אשב. אחרונה, רואה את גביהם של כל חברי. בשליטה? בהמנעות וריחוק? אולי הכל נכון.

שרטוטי בית קאופמן (Falling Waters) – פרנק לויד רייט

שלוש שנים למדתי ב"סדנא לעיצוב ואדריכלות" בניצוחך. אדריכל ואיש אשכולות. שלוש שנים שרובן היו טובות, אבל החלק שלא היה טוב העיב, שנים רבות, על הזיכרון. אני באה היום בסלחנות רבה ובמבט מפוקח, בקצת יותר בגרות ובשלות, אבל אז? – זה היה סיפור אחר.

בית קאופמן (Falling Waters) – פרנק לויד רייט

היית אביה הרוחני של הסדנא אותה יסדת באהבה גדולה והרוח החיה בה אבל אותי פשוט לא סבלת. אתה ואני יודעים שזו האמת הצרופה ולא יעזור שיאמרו שלא אהבת אף אחד. אותי לא אהבת במיוחד. וביסודיות. אני לא בטוחה שזו אהבה שחסרה שם, או חוסר הערכה ואולי אפילו זלזול, אבל אפילו ממרומי ההבנה והבשלות שלי אני לא יכולה אלא להודות שפשוט דרכת עלי עד דק. כאמור, ביסודיות.

מבטים על קרית הממשלה בשנדיגאר – לה קורבוזייה

התעלמת ממני.
אין דרך לדרוך על אדם יותר מאשר להתעלם ממנו. ימים שלמים עברת משולחן לשולחן וישבת אצל כל חברי והקשבת וביקרת והערת ולימדת והנחית. עלי דילגת, יוצא פתאום לפטם את המקטרת וחוזר ומדלג עלי. כשכבר התעקשתי ולקחתי אלי את זכות הדיבור והתרסתי והתווכחתי בדיוני סיעור המוחות הכיתתיים, תמיד הפלאת בי קטילות והשפלות. הו, אני ממש לא מנסה להציג את עצמי כמסכנה. אני פשוט מספרת סיפור. אני, למודת חרמות מבית ומחוץ – לא התרגשתי מכך ונלחמתי בעצמי ובעזרת חברי להתקדם וללמוד בעצמי. היה ברור לי שאני שווה ואתה הרשע.

שנדיגאר

עם חלוף הזמן, אני, שבאתי מחלום אחר, הטלתי ספק במסוגלותי להיות אדריכלית. יצאתי לדרך ארוכה ופתלתלה אשר בסופה הגעתי לנקודת ההבנה הטהורה שאין לי יעוד אחר מלבד האדריכלות. ועל כך אני אומרת לך תודה ובשל כך אני כה מפוייסת היום.

אני עומדת כאן היום מפוייסת לחלוטין איתך, אליעזר, מורי ורבי משכבר הימים. אני לא יודעת מה התכוונת לומר לי, לתת לי או לגרום לי לעשות, אבל מה שחשוב זה מה אני לקחתי ממך.

ישיבת הכותל – אליעזר פרנקל

למדתי ממך להקשיב לאינטואיציה הראשונית, אבל להטיל בה ספק ולחקור ולהבין ולבנות את הצידוקים שיובילו אותי, בהבנה עמוקה, לאותה אמת שהיתה אינטואטיבית מלכתחילה. למדתי ממך להתעקש על עצמי ועל מי שאני ולחפש תשובות ולא לוותר. ואתה יודע מה? – למדתי ממך לא להקשיב לאותם אחרים שלא מאמינים בי.

אלוור אלטו – אדריכלות במיטבה

בזכותך, יצאתי לבחון אם בכלל אדריכלות היא הדרך שלי ויצאתי מחוזקת כמו שלא יכולתי להיות, אם היית מעודד אותי ומחזק אותי. רק כשהתרחקתי הבנתי שזה בנפשי. על אפך ועל חמתך גדלתי להיות אדריכלית.

אלוור אלטו – עיצוב רגיש

היום אני אומרת לך תודה.

תודה על כל הקשיים שהערמת בדרכי. בזכות ההתעלמות שלך, יצא לי לשבת ערב מרתק עם רם כרמי שנכנס להציץ בתלמידה שנותרה בודדה בכיתה וגרם לנשמה שלי לעוף גבוה. בזכות ההתעלמות שלך למדתי לבקש עזרה ולא להתבייש וזכיתי להשלמת הנחייה מעמרי איתן. בזכותך אני יודעת למה הרקליטוס אמר שהכל זורם, מה היא שנדיגאר, בזכותך אני מתחילה להבין מה זו סרנדיפיטי. בזכותך התאהבתי באלוור אלטו ובזכותך כשאומרים וולטר גרופיוס אני מבינה מה זו נבואה ורוח של זמן.

כשהשלמתי את לימודי באיטליה הבנתי שצדקת בכל כך הרבה דברים שלימדת אותי ושרוח הזמן היא קסם חמקמק כל כך, אבל נפלא ומרגש.

שנים לא חשבתי עליך ולא שמתי לב שהתפייסתי איתך כבר. רק ביומיים האחרונים אני סוגרת איתך חשבונות ביני לבין עצמי, כמובן, כי הכל הוא שלי: מה אני עושה עם זה, מה אני לוקחת מזה ואיך אני משתמשת בכל הדברים.

כמו שכתבתי פעם, ברשומה על פרחים ותודות, אני מבינה שעל הרע שהיה מנת חלקי מגיעה לך תודה גדולה וענקית. בלעדיך לא הייתי מי שאני היום, כמו שאני היום, שלמה כל כך ושלווה.
אני חייבת לך המון, אולי מעבר למה שאני מבינה כרגע.
היום, כשליוויתי אותך בדרכך האחרונה הנחתי פרחים לבנים על קברך הטרי כי אתה, מורי ורבי, שינית את חיי. 

______________________________________________________________________

קישורים מהותיים לרשומה זו:

רשומה על תודות בפרחים

האתר של אליעזר פרנקל

הגיגים על סרנדיפיטי (serendipity)

 

פורים, בהחלט החג שאני הכי אוהבת… (אז מה אם כבר פסח עכשיו??!)

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 6 אפריל 2012

לפני כמה שנים כרתתי הסכם עם שני בני (כשהם עוד היו יותר נמוכים ממני). ההסכם היה הסכם פשרה וככזה, השאיר כל אחד מהצדדים קצת לא מסופק.

חייזרים – פורים 2001

חג פורים הוא חג היצירה, בעיני. ולקראת כל חג שמחתי להפיק את משאלות התחפושת של זאטוטי ולהגשים אותן. האילתורים והתפירות. בחירת הבדים וההמצאות. ולבסוף – התוצאה הסופית  תמיד כל כך מתוקה. ולא, לא כי אני מהללת את עצמי, אלא כי כל הילדים, בכל העולם, כל כך מתוקים כשהם מתחפשים.

פורים 2002- הארי פוטר וספיידרמן

לאחר כמה שנים של, ציטה, עכבר, חייזרים, הארי פוטר ועוד כהנה וכהנה תחפושות שעלו על דעתם, הודיעו לי שני המורדים שבאותה השנה הם רוצים תחפושות קנויות.. 

פורים 2004 – הרוזן דרקולה והכלב של דרקולה  (שיש לו גם גלימה…)

לא אוכל להסביר את עומק הזעזוע והעלבון ובעיקר את האכזבה שהילדים שלי לא ילבשו את פרי יצירתי… "מה??!!"  ביקשתי שיחזרו על דבריהם וכשהבנתי שאין לי בעיית שמיעה שאלתי בקול ענות חלושה: "אבל למה??!"

פורים 2005 – צל והודי עם חליל ונחש.

אני לא זוכרת את הלמה, וגם לא מתי זה היה. אבל ההסכם שנכרת אמר ששנה אחת קונים תחפושות ובזו שאחריה אני מכינה וכה הלאה (עד שהראשון ישבר…) מישהו פה מצליח לקלוט שהם התאכזבו מכך שבעוד שנה אני אכין להם את התחפושת??? – בילתי נתפס!

פורים 2007 – עמוד שווארמה                                                                                פורים 2008 – אשה  

עברו השנים (אני לא זוכרת מה קנינו, מתי קנינו ואם זה קרה יותר משנה אחת…) אבל אולי כי לא התעקשתי אלא הלכתי על פשרה, הם חזרו והבינו שאין כמו תחפושות של אמא ושאמא יש רק אחת. 

פורים 2010 – גוברנייטור

כי רק אמא יכולה להכין תחפושת של עמוד שווארמה, או גוברנייטור (שזו המצאה של בכורי: טרמינייטור+ גוברנר = ארנולד שווארצנגר) או אריזה של חלב תנובה…

פורים 2010 – ליידי גאגא

אז מה היה לנו השנה?

פורים 2012 – פרד פלינסטון

היה לנו פרד פלינסטון  בוורסיה עם נבוט + כיס ל"איי-סטון". הנבוט עשוי מעיסת נייר לפי מתכון ושיטת עבודה של מורתי מ"הבית של יעלי". צביעה בשלל צבעים (פלסטי, אקריליק וצבע שטיפה של עץ)

הנבוט של פרד פלינסטון

והיה לנו מלאך המוות (סיבוב שני – אז היה לנו כבר חרמש) עם החרמש, כאמור, וכפפות של שלד (כפפות סרוגות ב15 ש"ח ועליהן ציור  בצבע אקרילי של עצמת כף היד) האיפור היה תענוג עצום.

פורים 2012 – מלאך המוות
עיצוב ידי מלאך המוות – ציור על גבי כפפות לפי ספר אנטומיה

כבר כמה שנים שאנחנו מצטלמים בערך באותה נקודה בגינה. כולם גובהים, העצים, הצמחים והילדים. ורק אני נותרתי הנמוכה של הבית.

החוויה הטרומית בשכבר הימים שלי

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 29 דצמבר 2011

זה היה בשכבר הימים…
מכאן זה נראה כמו בסרט סופר-8 על חייו של מישהו אחר.
אבל אלו הזיכרונות שלי ושכבר הימים הזה היה שלי לפני פחות מעשור.

אביב בדרך למפעל של החטיבה הטרומית, בנתיבות

בוקר, השעה 6:00,  אני משחררת הנדברקס ומרימה קלאצ'.

בחורף זה אומר חושך וקררררררררר והידיים קפואות עד שצחנת המנוע מצליחה לחמם את חלל המכונית. כשעה מאוחר יותר הייתי מתקשרת לאישי היקר(שהוענק לו אז התואר "חד-הורי נשוי") ומעירה אותו ליום חדש. להעיר את הילדים, להאכילם ולהסיע אותם לגנים.

שדות צהובים בדרכים.

יש המון עוצמה כשאתה רואה את היום נולד. עוצמה ורוגע. השמיים מתבהרים אט אט והחיוך מתגנב לו ללב. עונות השנה מתחלפות ושעות האור מתארכות ומתקצרות. הנסיעות בדרכים נתנו לי המון אנרגיה. העונות שניכרו בצידי הדרכים, הצמיחו אותי.

בניה טרומית והנפת אלמנטים טרומיים במרלוג "חוגלה" בצריפין

הגדרת התפקיד שלי היתה "מנהלת פרוייקטים" בחטיבה הטרומית של חברת "מנרב הנדסה ובניין בע"מ אבל בפועל זה היה יותר כמו "מתרוצצת פרוייקטים" ומצאתי את עצמי בדרכים בין המפעל בנתיבות, המשרדים הראשיים באשדוד ובין הפרוייקטים אותם ניהלתי בתלאביב, בנתב"ג, בצריפין, בכפר סבא….
מתאמת ומנהלת, מכבה שריפות, מרגיעה קבלנים שכועסים על הקולגות שלהם, דואגת שהכל יעבוד כמו שעון. להזמין מנוף, לדאוג שיגיעו האלמנטים הנחוצים לתאמת סגירת כבישים לעבודות לילה, לדאוג לאוכל לפועלים שנשארים למשמרת שניה ועוד…

"קדמת העיר כפר סבא" – בניה טרומית למגורים.  אנחנו כאן כבר בקומה 4 מתוך 15. בצד ימין יש אלמנטים של קירות ממ"ד ממתינים לתורם.

כייף מאוד לנהל פרוייקטים גדולים.
כייף עצום להגיע לאתר בבוקר (הרבה פעמים ב6:00 כבר הייתי באתר) ולזכות בקפה שחור מעולה מעולה. אין, אין על הטעם של קפה שחור בבוקר באתר בנייה! ההתארגנות, התיאומים, הצמיחה הנפלאה של המבנה, זו חוויה מעצימה ביותר.

"קדמת העיר כפר סבא" – בניה טרומית למגורים.  אנחנו כאן כבר בקומה 4 מתוך 15. קירות מחופי אבן מוכנים להנפה והרכבה.

לנהל פרוייקט בבניה זה ריקוד טנגו עם הנסיבות והצרכים, כשמסביב יש ים של אגו גברי שזקוק לאישור…
בבנייה טרומית יש קסם עצום שנובע משתי סיבות. הראשונה היא מובנת מאליה – האלמנטים (פריקסטים) נוצקים באתר רחוק וכשהם מגיעים לאתר, הבניה מאוד מהירה, יחסית לבניה קונוונציונלית.

"קדמת העיר כפר סבא" – בניה טרומית למגורים.
הרכבת לילה של קשתות טרומיות. ההרכבה בעזרת  "מנופי אבי": מנוף ליבר 250 טון/מ'

הסיבה שניה היא המנופים… ♥♥♥ אין כמו עוצמה של מנוף, וההנפה של האלמנטים היא תמיד מרגשת. או כשמביטים למעלה לעגורן באתר של בניה גבוהה זה נותן תחושה של ביטחון – כאילו מישהו גדול וחזק שומר עליך מלמעלה.

"קדמת העיר כפר סבא" – בניה טרומית למגורים.
הרכבת לילה של קשתות טרומיות. ריתוך האלמנטים כאשר הם עדיין תלויים על המנוף.

זו תקופה מכוננת בחיים שלי כי אז הבנתי , סוף סוף, שאני לא רוצה להיות יותר בוב הבנאי ולהתרוצץ על הפיגומים ובין הברזלים אלא שהגיע הזמן להיות אדריכלית באופן מוחלט.

אני עדיין קמה מוקדם בבוקר, אבל היום זה כדי להכין לילדים ארוחת בוקר לפני שמגיעה ההסעה לבית הספר. האנשים הראשונים שאני מדברת איתם בבוקר אינם פועלים משכימי קום אלא הילדים הפרטיים והנפלאים שלי.

להעלות אתר אינטרנט לאוויר זה כמו ללדת

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 24 אוקטובר 2011

הפגישה נקבעה, נדמה לי, לשעה 11:00 ואני הגעתי קצת לפני הזמן. נכנסתי לחלל הנעים של חברת הניהול וחייכתי למזכירה. “את לא מופיעה באינטרנט" התפלאה הדס המזכירה המלבבת. “רציתי לשלוח לך פקס ולא ידעתי לאן" היא הוסיפה. “אני לא רוצה שאנשים יגיעו אלי מהאינטרנט" אמרתי לה, בטוחה באמת השטותית הזו.
זה נשמע כאילו זה היה לפני מיליון שנה או לפחות במאה הקודמת, אבל זה היה בסך הכל לפני שלוש שנים. מאז עברו מלא בייטים ברשת, המקום ההוא כבר לא קיים, מי שרוצה לשלוח לי פקס מוצא אותי בקלות והדס? הדס מקסימה מתמיד ורק לחשוב עליה גורם לי לחייך באהבה רבה ♥.

זה לא שלא הכרתי אז את המדיה הזו, אני כותבת ומייעצת כבר כמעט עשר שנים בפורומים וקומונות בנושא בניה בתפוז, פורום שיפוץ ובניה ,פורום בונים בית ,  קומונת בונים ונהנים אבל נראה היה לי שהפרסום הנכון לי הוא מפה לאוזן בלבד. שיחה אחת הגיונית עם הדס שכנעה אותי שלפחות מי שמחפש אותי צריך להיות מסוגל למצוא אותי. ומשם התחלתי.
הדס שלחה אותי לראות את ה"אתר" של בן זוגה, שי (הקסום, אלא מה?!) שהיה בעצם בלוג תמונות. מדהימות. בלי מלל, בלי "חרבטיטות" שמתחלפות וקופצות בעיניים. פשוט ערוץ מידע נקי ופשוט.
משם התחלתי. כזה עשיתי לי. רק בלי תמונות מדהימות אלא רק צילומים ממצלמת הפוקט שלי…
אחר כך הוספתי בלוג תמונות לעבודות היד שלי. שוב, בלי מילים, בלי פילוסופיות.

עברו עוד כמה בייטים ברשת והרגשתי צורך לכתוב.
אז פתחתי את הבלוג הזה ומאז אתם נאלצים לעבור בין החפירות שלי אם אתם רוצים לראות את היצירות שלי (מתכונים הם גם יצירה, לא?)

באחת הפגישות שלי עם דנה, יקירתי ,היא אמרה לי "אדריכל צריך שיהיה לו אתר, לא בלוג בבלוגפוסט". אתר. מה שדנה אומרת, אני שותה בצמא – ועושה. אז התחלתי לתכנן אתר.
בהתחלה רציתי שדנה תעצב אז חיכיתי שהיא תלד ושתחזור מחופשת לידה ושתתגבר על העומס בשל השניים. אבל אז עלה נושא התמונות הלא מקצועיות שלי (זו לשון עדינה כי אני לא רוצה להעליב את עצמי…)והחלטנו, דנה (שהצילום הוא בדמה) ואני שאת האתר יעצב מישהו אחר.

אמרתי לכם פעם שאין רע בלי טוב, נכון?
מצאתי לי אהובת נפש מקסימה ומוכשרת, שלווה וקשובה. מאי ממאיושקה. אני לא לקוח קל וגם כשאני לא יודעת מה אני רוצה יש לי תמיד מה לומר… אני חייבת לציין שהיא שרדה בגבורה את העבודה איתי. מיליון הערות והוראות, שינוי דעות לפרקים וגם פרק אחד של "רגליים קרות" כשפתאום חשבתי שכל העיצוב לא מתאים לי. וגם מאי בהריון והזמן טס.. ואז לידה והילדה צומחת ובין כל העיניינים החשובים האלו מאי סיימה את העבודה לעילא ולעילא.

את האתר בנה לי נתנאל המדהים מ- reVision, גם לו הצקתי לא מעט וזה עוד תחום שאין לי בו מושג קלוש… על כל השאלות הוא ענה בסבלנות והסביר והציג לי בעיות בתכנות והקשיב לי ופתר את הבעיות לפי ההעדפות שלי ושוב חטפתי רגליים קרות ולא הייתי מסוגלת לסיים את כתיבת המלל ובחירת התמונות.. הרבה אורך רוח נדרש לבחור אבל בסוף "שמנו גז" וקיבלתי אתר בדיוק כמו שרציתי, תפור עלי בדיוק, ללא שום מגבלה ועם מערכת ניהול נוחה ביותר.

בין השורות ובין הצילומים עולים אנשי צללים שלפעמים אנחנו מקבלים אותם כמובן מאליו. למשל המעצב הגרפי שעיצב את הלוגו שמופיע גם בכרטיס הביקור שלי, אבי שטראוך מסטודיו לרוץ איתו איש מוכשר בטירוף שקלט  אותי יותר מאשר אני עצמי…או למשל הצלמים. צילום הוא ניצחי ואני מוצאת שאדריכל המציג את עבודותיו איננו יכול להסתפק בצילומים שלו, או בצילומי חובבים הקוטעים אלמנטים, לא מבינים בקומפוזיציה או לא יודעים להתייחס לאור ולצל. בכל מקום בו מופיעה תמונה שלא אני צילמתי, יש קרדיט לצלם (גם אם הוא לא מתפרנס מכך).

הכי הכי אני אוהבת את שי אפשטיין. מהפרוייקט הראשון שהוא צילם לי ידעתי שאני יכולה לשחרר שליטה ולתת לו להוביל. חד עין ויצירתי ועם זאת כל כך יסודי וחרוץ. הוא יודע להוציא מעל ומעבר מכל תמונה ובעיני הוא פשוט קוסם. אם קוראים פה אנשי מקצוע מתחום האדריכלות, אני מזמינה אתכם לעבוד איתו. כל יום צילומים הופך לחווית על (שלא לדבר על היום בו מקבלים את הצילומים.. ♥)

פיזרתי בפוסט הזה תמונות מן האתר שלי.
אתם מוזמנים לבקר בו ולבקר אותו. להעיר ולהביע דעה. אם יש משהו שאתם מאוד אוהבים או מאוד לא ואם יש משהו שהייתם רוצים לראות ואין. יש לי כבר כמה נקודות שאני רוצה לשפר ואשמח לשמוע מה אתם חושבים.

והנה הקישור: האתר שלי

לילות פריז

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 16 אוקטובר 2011

את הפעם הראשונה אני זוכרת כמו היום. את הצלילים מסביב ואת הריח. אני ממש יכולה להרגיש את מזג האויר על העור שלי.
ירדתי אט אט במדרגות קרון הרכבת כשאני סוחבת איתי את התרמיל הכתום שלי. “חזרתי" לחשתי לנתיבים של תחנת הרכבת בחרדת קודש , כאילו מפחדת שמא הם ייתלהבו יותר מידי ויקפצו לזרועותי בשל חזרתי אליהם. תחושה מוכרת התפשטה בכל גופי. הרגשתי שהנה, סוף סוף, שבתי הביתה.

מסביב מיהרו אנשים לשגרת יומם ואני ריחפתי כולי כשזיכרונות מציפים אותי בחדווה ותחושת מוכרות ממלאה אותי כמו בית. זיכרונות לא שלי. הזיכרונות של אימי , שעלו מהסיפורים שהכרתי, עטפו אותי וליוו אותי במפגש הראשון עם העיר הקסומה הזו שלי, פריז.

מאז היא ואני ברומן מתמשך.
הרומן הזה התחיל לפני שנולדתי, מן הסתם כאשר אימי, או סבתי נולדו בה. גדלתי על בירכי הסיפורים על העיר והחיים בה בתקופות השונות, ואיפה סבא הכיר את סבתא ועל השכנה שהלשינה ועל הגסטפו שבא ולא חזר בשנית ועל סבתא רבה שהלכה ולא שבה. סיפורים על בית הספר והחברות ומקומות הבילוי. סיפורים על אהבה גדולה לעיר שהיא נשמה.

חזרתי לפריז עוד פעמים רבות לאחר אותה הפעם הראשונה, שהיתה בשלהי המאה הקודמת, בשנת שמונים כשאני בדיוק בת 17.
גרתי ועבדתי בעיר הזו, אהבתי בה והבאתי את אהובי לראות אותה. כל פעם שנפגשנו, פריז ואני, היא היתה שונה, מגלה לי עוד טפח ומעלימה אחר. אני מתארת לעצמי שגם אני השתניתי ואולי זה סוד הקסם של הזוגיות הטובה.

לכן, ניתן להבין את ההתרגשות שלי להגיע לכאן עם בני הצעיר במסגרת טיול בר המצווה שלו. לפריז צריך זמן, לא צריך למהר וצריך לדעת להקשיב לה. לכן חיפשתי מקום לינה מרכזי, מלא שיק ושהעיר תהיה במרחק נגיעת יד, במרחק צעד אחד. הפוסט הפעם מוקדש למלון שלנו  "Hotel du Lys"

את שם המלון מצאתי בגיליון של טרוולר, נספח של הנשיונל ג'יאוגרפיק (תמיד אמרתי שלכל דבר שאוגרים יבוא בסוף שימוש, לא?) ואת ההזמנה עשיתי דרך האינטרנט. מה שקסם לי במיוחד היה שהמבנה קיים עוד מלפני המהפכה הצרפתית. מבנה בין 400 שנה… וכמובן המיקום בסן ז'רמן דה פרה קרוב לסן מישל בלב ליבה הגועש של הגדה המערבית.

מאחורי הדלפק קיבל את פנינו בעל המלון שהוא בכלל ממוצא סיני (קצת ניכר בטפטים ובבד הריפוד שהוא בחר ללובי) את פנינו קידם לובי קסום שהוא בין נוסלגי, לווינטאג', לקיטש. קיבלנו את חדר מס' 20 שהתברר מהר מאוד שהוא החדר כמעט הכי גבוה (משהו כמו 4 קומות גבוהות) ושהמדרגות מאוד תלולות.

להגיע לחדר, בפעם הראשונה, היה כמו לכבוש את האוורסט. אם אתם פחות צעירים ובעלי לב יותר חלש (ויודעים מראש, שלא כמונו) אז אפשר לבקש חדר בקומה נמוכה יותר. אנחנו לא סבלנו יותר מידי וחלון החדר היה לחצרונת הפנימית והיה לזה את הקסם של פריז.

לא סבלנו בעיקר כי לא בילינו בחדר אלא ירדנו ממנו פעם אחת ועלינו אליו פעם אחת ביום, או לפחות השתדלנו שזה יהיה כך ברוב הימים. בבוקר ירדנו עם כל הציוד (תרמיל, מצלמה, מפות, תוכנית) הסתובבנו כל היום בעיר הנפלאה הזו ובערב חזרנו לחדר אחרי ארוחת ערב למקלחת ושינה ערבה.

ארוחת הבוקר הצרפתית היתה נפלאה וכולם פינקו את הנסיך שלי בשוקו. קרסונים ובגטים טריים עם ריבה וחמאה הם כל מה שיכולנו לבקש.

המלון לא גדול וארוחת הבוקר היתה על הכורסאות הרעועות קמעה אך המאוד חינניות שאתם רואים בתמונות בזויות השונות של הלובי. המלון בנוי עם קורות עץ בקירות ובתקרות וחדר המדרגות (המאוד לא תקניות כיום!!!) מקושט באריחי קרמיקה שונים. קשה לצלם בחדר המדרגות החשוך ולכן אין קטלוג ממש שלם של האריחים המדהימים (אולי גם הם מלפני המהפכה?)

הערב הראשון שלנו בפריז היה, אם אתם זוכרים את אחד הפוסטים על פרובנס, בעיצומו של ראש השנה יצאנו לאכול בקרבת מקום לפי המלצת פקיד הקבלה המקסים של המלון. אכלנו במסעדת "La Jacobine”  באוירה נפלאה עם תמונות של סצינות מהמהפכה הצרפתית תלויות על הקירות.. זו מסעדה של צעירים והאוכל היה פשוט נפלא.  אני מאוד ממליצה כמנה ראשונה על הקממבר ברוזמרין בתנור. לקראת סיום איחל לנו המלצר "שנה טובה" בעברית והכל היה נראה קסום עוד יותר.

לרשומה הבאה על פריז

ארוחת ראש השנה עם המשפחה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 12 אוקטובר 2011

כל ערב שישי אנחנו מוציאים מהארון את הסרוויס של סבתא אלזה ועליו אוכלים את ארוחת הערב החגיגית. סבתא אלזה היא סבתו של אמיר, בעלי שיחיה, והסרוויס שלה מצא את דרכו אלינו, חובק זיכרונות של משפחה שהיתה ומשפחה שממשיכה.
את הסרוויס רכשה אלזה מכספי השילומים הראשונים שקיבלה מגרמניה על משפחה שנעלמה לחלוטין והשאירה אותה נצר יחיד.
היה לה כל כך חשוב לקנות את הסרוויס היקר הזה בשנים של צנע ואני מאמינה שזה סימל בעיניה משפחה יציבה ובטוחה. סבתא אלזה ידעה לבשל נהדר והגישה בסרוויס הזה את האוכל המנחם שלה.

ראש השנה זו חגיגה של התחלה.
זה לא כמו יום הולדת שאנחנו חוגגים בו את סיום השנה/שנים שחלפו.
"תחל שנה וברכותיה, תכלה שנה וקללותיה" אנחנו מצטווים להניח לעבר ולהתחיל את העתיד מלא האיחולים.
זה סוג של "לא לבכות על חלב נשפך" ואני מאוד בעד כאלו , אבל…

מי שקורא כאן קצת בבלוג, ומביט בתמונת שאני מצלמת, יודע כבר שאני אוהבת את העבר ואת היופי שלו ושהזכרונות חשובים לי (גם אם הם לא שלי…)
השנה ארחתי אני את משפחתנו הקסומה והדבר גרם לי ליותר הגיגים מן הרגיל. פשוט יותר תשומת לב לחג, למשמעויות שלו ולהבנה איך אני הייתי רוצה לחגוג אותו. הדבר הכי משמעותי בעיני הוא שאין לנו עתיד ללא העבר. העבר הוא היסודות שלנו והוא זה שמגדיר מי אנחנו ובעצם מגדיר גם לאן נלך. לפעמים, בתוך מירוץ המודרניזציה והשכלול, אנחנו שוכחים את זה. כך שכחו גם ה"כנענים" * שניסו למחוק כל זכר לגולה, לטירוף שהיה ולשורשים שהביאו אותם עד הלום. (למרות שאנחנו חייבים להם הרבה, לא כאן המקום לדון בתנועה הזו)

ואני?  אני מחפשת את השורשים כי הם נותנים לי את המשמעות ואת הלגיטימציה ולא כדי לבכות את העבר אלא כדי לבנות ממנו את העתיד ולצמוח.

על הספר של שמיל הולנד, "שמאלץ", כבר כתבתי בהתלהבות רבה וכאן אני ממשיכה.
את ארוחת החג לקחתי כמעט כולה ממתכוני הספר. מאכלים שהם זכרונות המשפחות שלנו שחלקן נספו כשהעולם השתגע וחלקן לבשו כנעניות והתנתקו מזכרונות המטבח של אימותיהם. רציתי להגיש את כל הזכרונות ואת מי שאנחנו בחג הזה.

חיפשתי להביא את הבית של ה"ידישע מאמע" לארוחת החג שלנו על מפיות התחרה והקרושה שלה, הסרוויסים אבל גם האוכל המושקע.

הסרוויס של סבתא אלזה לא הספיק. אלזה ידעה לבשל אבל כלים היתה שוברת בכמויות. נסעתי לחנות כלי בית יד שניה / עתיקים ברמת השרון (לורן בסוקולוב, למי ששואל) ובחרתי צלחות משלימות. לא ממש מאותו ייצור (לא בטוחה שקיים עד היום) אבל כאלו שמשתלבות טוב ומאפשרות לנו לחגוג עם הכלים של אלזה ושל סבתות של אנשים אחרים… בנוסף קניתי כמה מרקיות שתשמשנה ככלי הגשה לאוכל החם ולסלטים וזאת בנוסף לאוסף שכבר שכן אחר כבוד בארונות שלי.

המפות הרקומות, ברובן, אינן של משפחתנו והן נקנו בשווקים וגראז'סיילים במשך השנים. לי זה לא משנה, לסבתות שלנו היו מפות שכאלו ובעיני זה משלים את התמונה ומקרב אותי אליהן. מעבר לכך שהמפות הללו היו של סבתות של מישהו ובשימוש בהן, אנחנו מכבדים אותן גם.

אז מה הכנתי לארוחת החג:
חלה מתוקה (שנאכלה עם הפובידל מהפוסט הקודם) חזרת ביתית (שליוותה את הגפילטע פיש שחמותי הביאה), צימעס משובח, צלי ארוך בישול כמו של הסבתות, קליסקלאך (שזה בעצם יידישע ניוקי), קאשע (כוסמת עם בצל ופטריות) עוף ביין (זה מאמא שלי), סלט סלק, סלט שורשים (שבפולין קראו לו "סלט אביב" ואצלנו קוראים לו "סלט חורף") ולקינוח קומפוט (ממש של סבתות) עם הקפה הגשנו מאפינס דבש (בצורת פרחים) ועוגת דבש נפלאה של גיסתי.

אני מודה שבשלב מסויים הפסקתי לצלם וצללתי לחוויה המחבקת של המשפחה שלנו. קרקוש המזלגות בצלחות היה למנגינת הבית שממשיך עם הדורות.

שנה טובה ♥

ותוך כדי סיום הרשומה הזו, נתבשרנו כולנו על חזרתו הצפויה של גלעד שליט לחיק משפחתו. אני לא מוצאת רשומה מתאימה יותר ומשפחתית יותר מזו, כדי לשלוח לו ולמשפחתו חיבוק וירטואלי חם.

____________________________________________________________

* הכנענים – קרא בויקיפדיה.

ריבה מכשפת, בישול איטי ומחבק וסבתא אחת שמביטה עלי מלמעלה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 27 ספטמבר 2011

בישול איטי יש לו איזה קטע.
הריח מתפשט בבית לאט לאט אבל ביסודיות ובני הבית מתקבצים מידי פעם, שואלים מה בסיר, חוקרים, מסניפים ותוקעים מידי פעם כף וטועמים. הולכים ושבים לעיסוקים ושוב מוטרדים ממנו בעקבות הריח שמפתה אותם לשוב ולהתקרב . בישול איטי מאריך את הסקרנות ובונה את ההתקשרות של בני הבית עם התבשיל שבסיר והציפיה מביאה לגעגוע. אני מאמינה שהטעם טעים יותר באופן הזה.

יום שישי אחד, עמד סיר כזה אצלי על האש ופלירטט עם כולנו. כף העץ שערבבה בו זכתה לליטופים וטעימות חוזרות של כולנו. משהו איחד אותנו וחיבק אותנו ביתר משפחתיות. עולה בי המסקנה שזו המהות של הבישול האיטי מערב שיש עד בוקר השבת. ריח מחבק ומאחד, מנחם ובונה משפחות.

לאחרונה אני מחפשת בבישול זכרונות. זכרונות שהם כמעט שלי.
מה זה זכרונות שהם כמעט שלי? – זכרונות של אוכל שסבתא בוודאי אכלה אצל אמא שלה לפני שהעולם השתגע. אוכל שלא הגיע אל הצלחת שלי מכל מיני סיבות שחלקן עצובות וחלקן לא כמו העובדה שסבא היה בולגרי, שהם גרו כמה שנים במרכז אמריקה ושבארץ סבתא למדה לבשל מהשכנות בנות העדות השונות. עדיין אני מנסה מידי פעם להכין את הטורטייה של סבתא שזו פשוט לביבה מתפ"א או איטריות שמבושלת כל כך לאט כך שהיא קריספית מבחוץ ורכה וטעימה מבפנים. טורטייה כמו בספרד. ועדיין לא מצליח לי.

קיבלתי מחברתי הטובה את הספר "שמאלץ" של שמיל הולנד. הספר מייד כבש את ליבי כי הוא מספר קצת על חיי העיירה הפולנית, מסביר על ההבדלים בין מאכלי היהודים שתפוצות מזרח אירופה השונות ומתאר קצת את חיי העולם בארץ הקודש. תבשיל כזה, שמחבק את כל המשפחה ושולח את בני הבית, כמו מכושפים, אל הסיר הוא הפובידל. אותה ריבת שזיפים שחלקנו מכירים ממדפי המכולת עם הציור של השזיפים הכחולים המאורכים.

באחד מימי השישי האחרונים מצאתי נספק של שזיפי שגיב בשלים ביותר ולא עמדתי בפיתוי. דבר שהתגלה כחוכמה פנימית גדולה מאוד ואולי בעצם כבר אז הפובידל התחיל לכשף אותנו?

המתכון מאוד פשוט ומופיע בצילום שצילמתי מהספר. המתכון קצר – הבישול ארוך ואיטי ומכשף…קחו בחשבון שמדובר בשעות של בישול איטי וערבוב וזה לא הזמן לצאת לסידורים. הקדישו זמן לפובידל והיא תגמול לכם באהבה רבה. ראשית, ממיינים אתך השזיפים כי בעונה הזו יש רבים שעברו את שלב הדבש ונכנסו לשלב התסיסה והריקבון. שוטפים אותם היטב מהאבק והריסוסים.

בשלב השני מגלענים ושמים את הגלעינים בצד. וקוצצים את השזיפים לעיסה אחידה.

את הגלעינים דופקים עם פטיש (מכה אחת לכל גלעין) ושמים בשקית בד . הגלעינים השבורים יפיקו פקטין שיעזור בקרישת הריבה.

שמים את רסק השזיפים בסיר ומוסיפים לו את שקית הגלעינים ומקלות קינמון. במתכון אמרו שלושה מקלות לשלושה קילו שזיפים, אני שמתי ארבעה.

אני חייבת להתוודות בפניכם על שני דברים. אני מאוד אוהבת לכתוב על מתכונים ולצלם אותם, אבל לפעמים אני מתעייפת תוך כדי כמו שקרה לי כאן. התמונה הבאה היא אחרי קצת בישול אבל לא צילמתי את  את סוף הבישול של הריבה, עיקור הצנצנות וכ"ד.  בישול איטי דורש ממך מחוייבות והתיעוד הופך קצת למטרד.

הוידוי השני נוגע לזמן הבישול. אומרים 8-10 שעות ואני בישלתי רק שש. בפעם הראשונה, זו שכישפה אותנו עשיתי חצי כמות ואכן הזמן היה מתאים והריבה חוסלה תוך ימים ספורים. הפעם השניה, זו המצולמת, שש שעות לא הספיקו והריבה הוחזרה אחרי כמה ימים לעוד בישול ותמצות.
איך תדעו כמה שעות מספיקות? – אם תרגישו צורך בכל כולכם לדווח לבני הבית ש" שיואו, אתם לא מאמינים כמה קצת ריבה יוצאת מכל הכמות הזו של השזיפים!" אז אתם באזור הזמן הנכון. אם לא, אז חכו בסבנות ותמשיכו לבחוש.

בינתיים הכינו בצד צנצנות נקיות ומעוקרות ("מבושלות" בסיר עם מים רותחים זה הכי טוב) אני משתמשת בצנצנות ממוחזרות מריבות שהיו לי ומעדיפה את אלו עם המכסה שבמרכז שלו יש עיגול שנשאב פנימה כשהריבה מתקררת ואוטם את הכל באופן הרמטי. מלאו את הצנצנות וסגרו את המכסים כשהריבה עוד רותחת.  מומלץ לבצע את התהליך הזה כשהצנצנות עומדות על משטח עץ או בד כדי שלא תגענה בשיש הצונן. (הן עלולות להתפוצץ בשל הפרש הטמפרטורה בין השיש והריבה. זה משהו שקשור למקדם ההתפשטות של הזכוכית אבל לא ארחיב עכשיו את שיעור המדעים..)

את הריבה אני מכוונת להגיש בסעודת ראש השנה שעליה עוד אכתוב בהמשך. אגיש אותה עם חלה מתוקה , קלועה וסגורה לעיגול. כשכולנו נמרח קצת פובידל ונעצום את העיניים, אני בטוחה שנחוש את אותה התחושה שהסבתות שלנו ואימותיהן חשו כשנגסו את אותו הביס עצמו.

ואני? – אני אחשוב קצת על סבתא מינה שאולי מביטה עלי בנחת לאחר שניגבה את ידיה בסינור (בטוח שגם שם היא מבשלת כל היום) ואני מקווה שהיא גאה בי על שאני מחפשת אותה בזיכרונות שלי.

שנה טובה ♥

פסיפס – עולם של דימיון ויצירה

פורסם לראשונה ב"תפוז" בתאריך 17 ספטמבר 2011

שהתחלתי לאסוף שיברי כלים במטרה לעשות מהם פסיפס הייתי בטוחה שאני ממציאה משהו חדש. זו חוויה נפלאה ומדהימה שאני מאחלת לכל יוצר. לפעמים הבורות משתלמת…
אני רוצה לספר כאן על הראשוניות של חוויית הפסיפס שלי. אין לי כל כוונה לסקור את כל אמני הפסיפס הנחשבים או את כל הספרים שיצאו בארץ ובעולם.  אני רוצה לשתף אותכם בכמה רגעים מכוננים של החוויה שלי.
זה התחיל כמו כל האספנויות שלי: אוסף של דברים שיש לי הרגשה ש"אפשר ליצור איתם משהו אבל לא ממש ברור לי מה ואיך". (כך יש לי גם אוסף של פקקי שעם ופקקים משוננים של בקבוקי בירה..)

אוסף עצום של כלים שבורים התחיל להווצר וכל אחד מהחברים היה מביא לי את שיברי כליו האהובים ומפקיד אותם בידי ואני הבטחתי לעשות איתם משהו טוב. אספתי אריחים, שברי כלים, צלחות, כוסות, ספלים וכל סוגי כלי הקרמיקה והחרסינה. אספתי כמות נאה ביותר של חומר. הראש הסתחרר מאינסוף האפשרויות, צבעים וטקסטורות, כבר בניתי בראשי הרים וגבעות, מעקות וציפיתי קירות שלמים בדימיוני. זה קצת כמו לקרוא ספרים ולדמיין. הכל אפשרי והכל ממש בידיך.

על העבודה הראשונה שלי כתבתי באחד הפוסטים הראשונים בבלוג. זו היתה מסגרת פסיפס בקיר שמאחורי הכיריים בביתי. הייתי צריכה "להמציא" ולאלתר. לא ידעתי באיזה דבק להשתמש מאחר וגב  חלק מהשברים היה עם גלזורה ובצורה קעורה וצפיתי בעיות של הדבקה. את הפסיפס הראשון שלי הדבקתי עם סיליקון (כי הוא מדביק זכוכית). זה דבק טוב אבל הוא מסריח ומלכלך נורא.
עשיתי ניסויים וניסיונות וכל הזמן הזה חשבתי שהמצאתי את הגלגל. פסיפס ממחזור שברי כלים. אני מודה שה"המצאה" והאלתור הם חלק מרגש של היצירה. אתה יודע מה אתה רוצה לעשות ואתה תפתור את החלק הביצועי מכח הרצון הסוחף.

יום אחד, באיזו חנות ספרים, גיליתי את הספרים של שרית פילץ גרנית בנושא הפסיפס. הראשון שרכשתי  היה"עיצובים במוזאיקה" (אז גיליתי שהמציאו את המיחזור כבר לפני ושאני לא הראשונה). לכל מי שרוצה להתחיל להבין על טכניקות וחומרים ואביזרים, אני מאוד ממליצה עליו. יש שם צילומים מהסטודיו שלה והוא פשוט, חלומה של כל יוצרת. בספר המדובר יש דוגמאות לשימוש בכלי בית שבורים, אריחים ואפילו חרוזים שונים, היא מצפה רהיטים, עציצים וצלחות ומציגה כמה שיטות עבודה מעניינות, שימושים בדבקים ובמכשירים שונים. לא אפרט יותר מידי ואשאיר לכם קצת לגלות בעצמכם.
הספר השני שרכשתי היה "מוזאיקה בת זמננו בישראל" והוא הציג עבודות של אמניות שונות בישראל, שימוש מגוון ומיחזור של אינסוף חומרים, פקקים, בובות, חרוזים, כפתורים ועוד.

לקח לי כמה שנים לגלות את המאסטרו האמיתי, רימונד איזידור ( Raymond Isidore) הצרפתי ואת בית ה"פיקאסייט" שלו (Maison Picassiette ) תמונות נפלאות של פרטי עבודתו אפשר לראות ע"י לחיצה כאן . דוקא שמחתי לגלות שהמציאו כבר את מה שהמצאתי, כי ראיתי כמה זה יפה ונהדר וכמה זה עמיד בזמן.
ריימונד איזידור היה אוונגרדיסט ויוצר עם סבלנות מדהימה.  הוא אסף והדביק במשך שנים וציפה את כל מה שלא זז. בעיני – נקודת חובה על מפת הטיולים של כל חובב יצירה ומעוף.

אני מכירה קצת חומרים מתחומים שונים של העשייה ומצאתי את עצמי חולקת על השימוש בדבקים שהוצע בחלק מהספרים. אני בחרתי להשתמש בדבק אחד, חזק ואוניברסלי. זהו דבק קרמיקה(טיט אקרילי) והוא מגיע במשחה נוחה לשימוש. (או באבקה לערבוב במים אם מדובר בכמויות גדולות) בארץ יש כמה מוצרים: "סילקס" של נירלט ו"שרמיק" של שרפון/טמבור. יש לאיטונג חומר וגם לתעשיות בית גוברין.

אחת הבעיות העיקריות בעבודה עם שאריות של כלי בית היא העובדה שהם חלקים ומבריקים בצדם האחורי ושהם בצורה קעורה (חלקי ספלים וצלחות), דבר המחליש את אחיזת הדבק בו. דבק, כל דבק, נאחז טוב יותר אל משטחים מחוספסים, כמו גב אריחי קרמיקה, למשל.

חיזוק נוסף להדבקה משמשת הרובה. הרובה היא המילוי אותו אנחנו עושים בסיום העבודה, והוא ממלא את הרווחים בין החתיכות. רוב השברים מחוספסים בצדדים שלהם, באזור השבר ואחיזתם ברובה היא מצויינת. אני משתמשת ברובה אקרילית של נירלט וטמבור. ניתן לרכוש אותן בצבע לבן, מגוונות או לגוון לבד עם פיגמנטים. 

איסוף החומר לפסיפס הוא אחד החלקים הכי כייפים והכי מפתיעים. הכל מתאים. כל מה שיפה בעינך. פקקים, כפתורים, חלקי בובות, אריחים שנשארו מהשיפוץ, כלי בית שנשברו, אבנים, צדפים, זכוכיות שונות. כל מה שתעלו על דעתכם.